סתם מניסיון של אימא שלי...
אני כרגע בת 31 +3. נשואה אבל לא ממש באושר. ממש כמוך מפחדת לקחת את הצעד הזה של להתגרש ולהתחיל לחפש את האושר האמיתי... מה שכן, אני יכולה לשתף אותך מהניסיון של אימא שלי שהתגרשה ונותרה עם ילדה, והייתה לבד במשך כ-4 שנים. זו הייתה תקופה לא קלה ובכלל לא מאושרת. היא מספרת שאחותי הייתה בת 6 בזמנו, פונה לגברים ברחוב ושואלת בלי בושה, אם הם מסכימים להיות אבא שלה... אימא שלי גם עברה תקופה לא קלה אצל סבתי ז"ל, שכאב לה לראות את ביתה לבד.... אבל סוף טוב הכל טוב, היא התחתנה בשנית, והביאה עוד 6 ילדים! ברור שאפשר לומר שהחיים שלה כרגע הרבה הרבה יותר מאושרים ומלאים בהשוואה לתקופה שהייתה לבד. וכל זאת קרה בתקופה של לפני למעלה מ-40 שנה!!! כשאז המילה "גרוש" /"גרושה" הייתה מוקצה מחמת מיאוס... היום, כשהמושג הזה הפך להיות כ"כ שכיח, וכ"כ מקובל, החיים מחייכים הרבה יותר לגרושים, ואנשים (כך נדמה לי) רואים את הגרושים כאנשים שפשוט לא שפר עליהם גורלם, ולא קובעים מיד שיש בהם איזה פגם באישיות שהביא לכך שהתגרשו. מצד שני, לא הייתי ממהרת להתגרש, ולא רק בגלל הילד. תחשבי קודם כל עצמך, כי לא הילד נשוי לבן זוגך, אלא את! חשבי, האם הסיבות שהביאו אותך לבחור בבן זוגך הן אותן הסיבות שכרגע בגללן את רוצה להתגרש? אם כן, זה אינדיקציה מצוינת למה לא להתגרש! זה מראה שלא היית סוחרת טיפשה, כשבחרת בו. אם בחרת את בן זוגך בגלל תכונות אופי מסוימות שמשכו אותך, וכרגע הן דוחות אותך, משמע שקלטת את הבן אדם לפני הנישואין, והוא לא הסתיר ממך כלום. אם התחתנת איתו, וכעת את קולטת שהוא לגמרי שונה ממה שחשבת, ושהוא הסתיר ממך אי אלו פגמים קריטיים, כמו קינאה היסטרית, רכושנות, אלימות מילולית/רגשית/פיזית ותכונות שליליות אחרות, אז גירושים הם בהחלט אופציה. בגדול, גם במצב כזה אפשר להתמודד, השאלה היא מהם כוחות הנפש שלך... עד כמה את יכולה לעמוד במבחן. אם מדובר בבן אדם, שמדי פעם יודע לעצבן אותך כהוגן, אבל בסך הכל התמונה די זהה לזו שקלטת מלפני הנישואין, אז תתמודדי... כי אין אדם מושלם, גם לא את...