gshalmonit
New member
יש ואין..
כשאת ב"תוך החיים", החיים עוברים... זה לא שהם לא עוברים גם עכשיו (כי הרי ברור לנו, היום במיוחד, שיש דברים שאינם תלויים בנו, גם אם פעם חשבנו שכן!). בכל אופן הכוונה היא שבמצב רגיל, ביום יום, שאת חיה, אבל לא חיה (?!), את חווה רגעים יפים, נעימים, רגעי הנאה, רגעים מרגשים, את חווה אהבה מדהימה, מגלה דברים חדשים, לומדת הרבה, מתקדמת ומתקדמת ... (לפעמים מוצאת את עצמך רודפת אחרי הזמן...)אבל, את לא יודעת באמת להעריך את כל אותם הדברים שאת חווה ביום יום (גם אם את חושבת שכן!), כי את מרגישה ומבינה את זה רק כשאת מקבלת את הזעזוע, את מרגישה את היש רק כש- אין!!! כן, היו לנו חיים ממש טובים, "גדלנו" ביחד, התפתחנו יחד, דחפנו אחד את השני כל אחד בעיסוקו שלו. ידענו לפרגן, אהבנו לפרגן, אהבנו, אהבנו חזק אחד את השנייה, האחת את השני!!! היום (אחרי כמעט שנה- בעוד חודש), התובנות הן יותר חזקות... את פתאום נזכרת בכל מיני סיטואציות מהעבר, שגם אז בחיים הרגילים, זכרת אותן, דיברת עליהן ואף צחקת על רגעים מצחיקים ונעימים... אבל היום, היום למדת להפנים את כל הרגעים האלה טוב, טוב! למה? כי אין לך חדשים... אין חדשים שימלאו את המקום הריק, לכן את זוכרת חזק וטוב, טוב, את כל הרגעים הכי יפים שהיו לך. לא, אף פעם לא שכחת אותם, אבל עכשיו, את מפחדת... את מאוד מפחדת לשכוח אותם!!! זה כמעט קרה, כלומר, חשבת שאת שוכחת... מיד לאחר המקרה נכנסת לעירפול חושים: "אני לא זוכרת כלום", נבהלת. ועכשיו, אחרי תקופת הישרדות (שעדיין את חשה אותה בכל יום), אחרי ההפנמה היום יומית, אחרי ההשלמה... (ספק השלמה... ההגיון אומר לך שצריך!), אחרי הכאב הנורא שיש בך, שאת כבר מבינה שאין דרך חזרה (למרות שבתוכך את עדיין מקווה שאולי יש...), אז את מתחילה להיזכר... אז באים אלייך כל הזכרונות הכי יפים מכל תקופת החיים יחד. ואז, את יושבת ובוכה ומחייכת ובוכה ומחייכת ובוכה וחוזר חלילה. את נהנית מכל רגע, אפשר לומר נהנית מהכאב... כי מצד אחד הכאב הוא גדול מנשוא, כי בתוך הזכרון הזה ישנה גם ההבנה של ההשלמה, ההבנה של הקבלה. ויש את הכאב: כאב הטוב שהיה! ואז מגיע ומציף אותך הגעגוע, הגעגוע למה שלא יחזור לעולם, הגעגוע למשהו שהיה ואינו... וגם מגיע הניחום. כן, את שמחה בתוך תוכך על ההזדמנות הזו שניתנה לך! ההזדמנות שניתנה לך לחוות, להרגיש, להיות בתוך הסיטואציות האלה, להיות איתו!!! איתו בתוך הסיטואציות האלה!!! וגם תודה, תודה גדולה, תודה גדולה על הזכרון!!! על הזכרון שישנו, שנמצא שם, ש"חזר" אלייך, שפחדת שעזב אותך... ואת בוכה ומחייכת, בוכה ומחייכת ושוב בוכה ומחייכת גם יחד! הלוואי, הלוואי שהייתה לנו ההבנה הזו לפני שחווינו את ה-אין, כי רק הרעב יודע אוכל... ורק מי שקר לו, יודע מזה חום... כי רק מי שנגמר לו, רק מי שחווה את ה- אין יודע להעריך את היש... אבל אז, אז, כבר אין!!!
כשאת ב"תוך החיים", החיים עוברים... זה לא שהם לא עוברים גם עכשיו (כי הרי ברור לנו, היום במיוחד, שיש דברים שאינם תלויים בנו, גם אם פעם חשבנו שכן!). בכל אופן הכוונה היא שבמצב רגיל, ביום יום, שאת חיה, אבל לא חיה (?!), את חווה רגעים יפים, נעימים, רגעי הנאה, רגעים מרגשים, את חווה אהבה מדהימה, מגלה דברים חדשים, לומדת הרבה, מתקדמת ומתקדמת ... (לפעמים מוצאת את עצמך רודפת אחרי הזמן...)אבל, את לא יודעת באמת להעריך את כל אותם הדברים שאת חווה ביום יום (גם אם את חושבת שכן!), כי את מרגישה ומבינה את זה רק כשאת מקבלת את הזעזוע, את מרגישה את היש רק כש- אין!!! כן, היו לנו חיים ממש טובים, "גדלנו" ביחד, התפתחנו יחד, דחפנו אחד את השני כל אחד בעיסוקו שלו. ידענו לפרגן, אהבנו לפרגן, אהבנו, אהבנו חזק אחד את השנייה, האחת את השני!!! היום (אחרי כמעט שנה- בעוד חודש), התובנות הן יותר חזקות... את פתאום נזכרת בכל מיני סיטואציות מהעבר, שגם אז בחיים הרגילים, זכרת אותן, דיברת עליהן ואף צחקת על רגעים מצחיקים ונעימים... אבל היום, היום למדת להפנים את כל הרגעים האלה טוב, טוב! למה? כי אין לך חדשים... אין חדשים שימלאו את המקום הריק, לכן את זוכרת חזק וטוב, טוב, את כל הרגעים הכי יפים שהיו לך. לא, אף פעם לא שכחת אותם, אבל עכשיו, את מפחדת... את מאוד מפחדת לשכוח אותם!!! זה כמעט קרה, כלומר, חשבת שאת שוכחת... מיד לאחר המקרה נכנסת לעירפול חושים: "אני לא זוכרת כלום", נבהלת. ועכשיו, אחרי תקופת הישרדות (שעדיין את חשה אותה בכל יום), אחרי ההפנמה היום יומית, אחרי ההשלמה... (ספק השלמה... ההגיון אומר לך שצריך!), אחרי הכאב הנורא שיש בך, שאת כבר מבינה שאין דרך חזרה (למרות שבתוכך את עדיין מקווה שאולי יש...), אז את מתחילה להיזכר... אז באים אלייך כל הזכרונות הכי יפים מכל תקופת החיים יחד. ואז, את יושבת ובוכה ומחייכת ובוכה ומחייכת ובוכה וחוזר חלילה. את נהנית מכל רגע, אפשר לומר נהנית מהכאב... כי מצד אחד הכאב הוא גדול מנשוא, כי בתוך הזכרון הזה ישנה גם ההבנה של ההשלמה, ההבנה של הקבלה. ויש את הכאב: כאב הטוב שהיה! ואז מגיע ומציף אותך הגעגוע, הגעגוע למה שלא יחזור לעולם, הגעגוע למשהו שהיה ואינו... וגם מגיע הניחום. כן, את שמחה בתוך תוכך על ההזדמנות הזו שניתנה לך! ההזדמנות שניתנה לך לחוות, להרגיש, להיות בתוך הסיטואציות האלה, להיות איתו!!! איתו בתוך הסיטואציות האלה!!! וגם תודה, תודה גדולה, תודה גדולה על הזכרון!!! על הזכרון שישנו, שנמצא שם, ש"חזר" אלייך, שפחדת שעזב אותך... ואת בוכה ומחייכת, בוכה ומחייכת ושוב בוכה ומחייכת גם יחד! הלוואי, הלוואי שהייתה לנו ההבנה הזו לפני שחווינו את ה-אין, כי רק הרעב יודע אוכל... ורק מי שקר לו, יודע מזה חום... כי רק מי שנגמר לו, רק מי שחווה את ה- אין יודע להעריך את היש... אבל אז, אז, כבר אין!!!