יש דברים כאלה (ט')

[מפון]

יש דברים כאלה (ט')

דברים כאלה, קטנים, שאני ממש בטוחה שלאחרים הם בלתי נראים אבל אני רואה אותם ולי הם מסמלים שאני בנפילה זה מתחיל בכתב היד הוא משתנה הופך להיות גדול יותר מבולגן נראה כמו כתב של רופא על מרשם (אולי קצת יותר ברור) ואני שמה לב לשינוי ואני אוהבת את כתב היד הגדול הזה אבל גם ברור לי מה זה אומר והמסטיקים חבילות על גבי חבילות של מסטיקים שנכנסים לפה ויוצאים ונכנסים ויוצאים ונכנסים והמבט בעיניים שאני בטוחה שמבחוץ לא רואים אותו אבל אני מרגישה איך הוא מתפזר לי לצדדים בשלב הזה אני כבר יודעת שאני חצי מטורפת וההומור שהופך להיות יותר ויותר ציני והקוצים בטוסיק וחוסר הריכוז והדגדוג הזה בעורף אוי הדגדוג שמזכיר לי כל הזמן שאני לא לבד שההיא שאסור להזכיר את השם המפורש שלה אבל מופיעה לי בחתימה רוכבת לי על הגב כל הזמן נושפת ומדגדגת ומזכירה לי וביטולי פגישות אצל הפסיכית והשכנועים שלה שאני בכל זאת אגיע והפגישות שבהן אני לא מוציאה מילה או מברברת גיבובי שטויות שלא קשורות לכלום והשלב הבא הוא הצמצומים והמדידות והספירות והמשלשלים וההקאות ורק אלוהים יודע מתי התקופה המשוגעת הזאת תחלוף. ולמה בכלל היא הגיעה??

 

[No longer]

אני חושבת שכתבתי משהו דומה לפני כמה ימים

למישהי אחרת, ובכל זאת, אפילו שזה מרגיש לי קצת כמו מחזור תגובה, אני אשאל גם אותך. הינה, יש לך מראש את כל הסימנים. את יודעת אחד לאחד, באופן כל כך כל כך מדויק, לזהות כל דבר שקטן שמעיד על ההידרדרות שמגיעה. למה את מתמסרת לה? [כך זה נשמע, לפחות, מההודעה הזו. כאילו ויתרת.] למה שלא תנסי למנוע אותה? [ואת יודעת איך זה. פעם מנסים ולא מצליחים, ועוד פעם, ועוד פעם, אבל לאט לאט את תצליחי. אולי לא למנוע לגמרי אלא באופן חלקי, או מבוקר...ובסוף...את יודעת, אופטימיות. בסוף אולי תצליחי לעבור תקופה שבה רק הכתב יד משתנה טיפה. או שקנית חפיסת מסטיקים אחת.]

 

[מפון]

הלוואי שזה היה ככה (אבל זה לא)

אי אפשר לעצור את זה אי אפשר לכבות את זה ברגע שזה מתחיל זה שם ואי אפשר לעשות עם זה כלום מנסיון העבר ככל שניסיתי להתגבר על זה זה רק נשאר יותר זמן והחריף והחמיר עד להתמוטטות עדיף פשוט להוריד את הראש להתכופף ולתת לזה לעבור אותי הסופה הזאת תטלטל אותי חזק חזק תאיים לשבור אבל בסוף היא תעבור (ככה אני חייבת להאמין) וכמו עץ ברוח ככל שלא אתנגד אלא אתכופף ככה היא תשאיר פחות סימנים

 

[ג ר נ י ו ם]

אבל נכון שברור לך שאלה לא סימנים

של נפילה מתקרבת, אלא של נפילה שבעיצומה? כן, יכול להיות יותר גרוע. יכול להיות פחות. למה, באמת, היא הגיעה? (אני יכולה לענות על שאלה דומה עליי, וזה עוזר לי להתמודד אתה. איך זה עובד אצלך?) אני כל כך שמחה שהיא מתעקשת עליך. ועדיין שובר את ליבי שאת כל כך לבד. אנחנו (אני) כאן. מחבקת. אולי בכל זאת אפשר אחרת?

 

[מפון]

אני חושבת שהבנתי

למה היא הגיעה ההכרה הגיעה אליי אתמול בערב ולא רציתי להאמין אבל תוך כדי ההקאה שבה רק חשבתי על כמה אני שונאת את הפסיכית וכמה היא גורמת לי להקיא הבנתי שזאת לא הפסיכית אלא משהו אחר ושהיא רק "שק החבטות" שלי ושזה לא באמת מגיע לה עכשיו נשאלת השאלה האם אני יכולה להודות שהטריגר שנדמה לי שקרה הוא באמת טריגר (הדברים באמת קרו/קורים אבל למה לעזאזל הם משפיעים כל כך?!) בטח תגידי(ו) לי שזה חומר טוב לעבודה עם הפסיכית אבל לפני שאעלה את זה בפניה אני צריכה להודות בפני עצמי שזה אכן טריגר וזה כל כך כל כך קשה כי זה משהו שבאמת רציתי שיקרה כי זה משהו שאיחלתי מכל הלב שיקרה למישהי שאני כל כך כל כך אוהבת וכל כך כל כך רוצה בטובתה אז למה כשזה סופסוף קורה לה עבורי זה טריגר? למה? כי זה מערער לי את כל המאזן הפנימי כי זה מעלה לי שאלות עמוקות כמו "אז מי אני בתוך כל זה?" "מה התפקיד שלי?" "מה המקום שלי?" כל היציבות שלי מתערערת והכל בגלל מה? בגלל משקל של מישהי אחרת. (there... i've said it)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לפעמים הבנה כזו היא מאוד משחררת.

ומאפשרת לעשות שינוי . אני לא מאמינה ב"אי אפשר לעצור את זה". בעיני זה לעשות לעצמך הנחות. יש לך הבנה, ויש לך פסיכולוגית טובה. תשתמשי בשני הדברים האלו במקום להרים ידיים ולהכנע לחולי.

 

[ג ר נ י ו ם]

אני מאוד מאוד מסכימה עם רחלי

במיוחד אחרי שראיתי קצת יותר ממה שיש לך, ומה הstakes, מה את עלולה להפסיד... ואולי זאת השאלה: לא מפחיד אותך, מה שאת עלולה להפסיד? ומה, אם בכלל, את מרוויחה?

 

[מפון]

שאלת המיליון דולר

בפגישה האחרונה עם הפסיכית זה בדיוק מה שהיא שאלה אותי מה המחיר של להישאר בהפרעה ואני בתגובה שאלתי: ומה המחיר של לצאת ממנה? על שתי השאלות לא הצלחתי לענות או שאולי הצלחתי לענות בלב אבל לא העזתי לומר בקול אלה בדיוק הדברים שאני אמורה לחשוב עליהם השבוע אבל איכשהו אני נמנעת מלעשות את זה. מפחיד מדי.

 

[ג ר נ י ו ם]

ברור לך שהדיון נפתח (גם) בשבילך, נכון?

הנה הזדמנות. תנסי?

 

[קולדון]

אז את עוד נמצאת בין לבין...

יכולה לזהות את התמרורים, מצד שני חצי רגל בפנים. מצטרפת לרחלי- תשתפי את המטפלת שלך. היא תחזק אותך. לא סתם עזבת את הדרך ההיא של הצמצומים, את בעיצומה של מלחמה, אל תוותרי. תעברי את המשבר הזה, את תודי לעצמך על זה כשתתפקחי.. חיבוק!

 

[מפון]

"כשתתפקחי"

מתי זה קורה? כשיוצאים מהסערה הרגעית? כשמשאירים את ההפרעה מאחור? אני דווקא חוששת למצוא את עצמי אחרי הסערה עם צלקות חדשות שנורא קשה להתגבר עליהן. אני יודעת שאני צריכה לשתף את הפסיכית אבל דווקא בזמן כזה אני מוצאת את עצמי מתנגחת יותר מאשר נעזרת סתם דפוס דפוק שלי תודה על העידוד! זה חשוב לי!