יש גם משהו חמוד
ברגש הזה של האמונה וההרגשה התלותית המוחלטת באבא שבשמים.
ציטוט ממאמר של הסופר החרדי הרב יעקב פרידמן בבקהילה השבוע:
הייתה שעת לילה אשדודי חמים כאשר הסיפור המקסים הזה ארע.
(למה דווקא 'חמים'? כדי לפתוח את הסיפור כהלכה. יתכן גם שהלילה היה קריר).
הדלתות בפנימית ישיבת גרודנא באשדוד היו ישנות ושבורות-למחצה. עכ"פ בזמן בו ארע הסיפור, לפני 27 שנה.
באחד הערבים ההם התהלך בפנימיה משגיח הישיבה הצדיק רבי הלל כגן.
ובלי משים נטרקה עליו דלת.
רבי הלל היה נובהרדוקאי.
וככל נובהרדוקאי אמיתי התהלך בשאיפה כמוסה להינעל פעם. להיאבד פעם, להסתבך פעם,
כדי לחוות את החוויה המופלאה להיות נתון לגמרי ביד השם יתברך.
כשנסעו ברכבת היו רוכשים כרטיס להלוך בלבד.
הקב"ה, מידו הרחבה, ימציא להם כרטיס לחזור.
נשוב אפוא ידידיי, לאותו ערב בחדר הפנימיה,
כאשר הדלת השברירית נטרקה על רבי הלל. זו הייתה שעתו היפה.
כהרף עין כבר היה שרוי בדמעות שליש,
עומד ומקרטע בתחינה לפני בוראו:
"אוי ואבוי טאַטֶא אִין הִיעמְל! אבא בשמים, ננעלתי!"
בחור שעמד לידו הרים את קצה נעלו,
נגע בעדינות בקצה הדלת השברירית, והמנעול 'נפרץ' כהרף עין.
זו הייתה שעת מצוקה בחיי רבי הלל.
אם אין החדר נעול, איך ועל מה יבכה לאבא בשמים?
כהרף עין החל לפרכס ולשווע על מצוקתו החדשה:
"אוי ואבוי אבא! לא ננעלתי!"
נפש ברסלבאית למשל, הייתה מתחברת לסיפור כזה עד העצם.
יש דברים שתמיד אתגעגע
ברגש הזה של האמונה וההרגשה התלותית המוחלטת באבא שבשמים.
ציטוט ממאמר של הסופר החרדי הרב יעקב פרידמן בבקהילה השבוע:
הייתה שעת לילה אשדודי חמים כאשר הסיפור המקסים הזה ארע.
(למה דווקא 'חמים'? כדי לפתוח את הסיפור כהלכה. יתכן גם שהלילה היה קריר).
הדלתות בפנימית ישיבת גרודנא באשדוד היו ישנות ושבורות-למחצה. עכ"פ בזמן בו ארע הסיפור, לפני 27 שנה.
באחד הערבים ההם התהלך בפנימיה משגיח הישיבה הצדיק רבי הלל כגן.
ובלי משים נטרקה עליו דלת.
רבי הלל היה נובהרדוקאי.
וככל נובהרדוקאי אמיתי התהלך בשאיפה כמוסה להינעל פעם. להיאבד פעם, להסתבך פעם,
כדי לחוות את החוויה המופלאה להיות נתון לגמרי ביד השם יתברך.
כשנסעו ברכבת היו רוכשים כרטיס להלוך בלבד.
הקב"ה, מידו הרחבה, ימציא להם כרטיס לחזור.
נשוב אפוא ידידיי, לאותו ערב בחדר הפנימיה,
כאשר הדלת השברירית נטרקה על רבי הלל. זו הייתה שעתו היפה.
כהרף עין כבר היה שרוי בדמעות שליש,
עומד ומקרטע בתחינה לפני בוראו:
"אוי ואבוי טאַטֶא אִין הִיעמְל! אבא בשמים, ננעלתי!"
בחור שעמד לידו הרים את קצה נעלו,
נגע בעדינות בקצה הדלת השברירית, והמנעול 'נפרץ' כהרף עין.
זו הייתה שעת מצוקה בחיי רבי הלל.
אם אין החדר נעול, איך ועל מה יבכה לאבא בשמים?
כהרף עין החל לפרכס ולשווע על מצוקתו החדשה:
"אוי ואבוי אבא! לא ננעלתי!"
נפש ברסלבאית למשל, הייתה מתחברת לסיפור כזה עד העצם.
יש דברים שתמיד אתגעגע