אוהב להתפלסף
New member
ישעיהו ליבוביץ על דטרמיניזם ובחירה חופשית
לאלה שמתעניינים בנושא הדטרמינים והבחירה החופשית, אני מביא מספר קטעים שבהם ליבוביץ דן בנושא. לדעתי יש כאן דברים מאד מעניינים.
מתוך "מה שלמעלה ומה שלמטה" (דיאלוגים עם טוני לביא):
עמ' 125-126:
ליבוביץ: ...לעניין החופש: הנחה זו שהרצון הוא סיבת עצמו עדיין איננה מאפשרת לנו לקבוע, אם הוא חופשי או שאיננו חופשי, מכיוון שכאן אנחנו נכנסים לתחום המטאפיסי. דרושות כמה עשרות שנים כדי לחשוב על זה, ובלי להגיע למסקנה. אלו הן שאלות אונטולוגיות, האם העולם בכלל הוא כך ולא אחרת? מדוע יש משהו? יכול להיות שזה אחרת ושאין שום דבר.
לביא: על אותו משקל אני יכול לשאול אותך: איך אתה קובע שלרצון האדם אין מניע?
ליבוביץ: מפני שאין דבר שיכול לגרום לאדם לרצות, אם הוא איננו רוצה.
לביא: מנין לך? אם כן, כשם שאתה קובע הנחה זו על אף שאין לך הוכחה אובייקטיבית לזה, אף אני רשאי להניח שהרצון חופשי ממניע כלשהו.
ליבוביץ: חופשי ממה? מאילו מניעים?
לביא: קודם שתקשה עלי בהתנגדותך התקיפה להנחה שהרצון חופשי, תניח את דעתי אם תסביר את הנחתך ש"אין דבר שיכול לגרום לאדם לרצות". אני רשאי לטעון שגם הנחה זו חסרת ודאות.
ליבוביץ: ודאי שאתה יכול לטעון. אבל ההנחה הזו נובעת מתוך כך שאין אדם יכול לנמק את רצונו. ...דע לך ש'חופש' הוא מושג קשה מאוד-מאוד.
לביא: לעניות דעתי, אף אתה צריך להצטרף להנחה שהרצון הוא חופשי, מכיוון שמוסכם על שנינו שאין לו מניע מן המציאות, ולכן הוא גם אינו מתחשב במציאות.
ליבוביץ: האם אני אינני חלק של המציאות? ...מאחר שאתה וגם אני איננו יודעים מהו "חופשי", הרי שאין מובן למשפטים הללו.
לביא: ...רצוני אינו זקוק למניע ולכן הוא חופשי, הוא היוזם.
[...]
ליבוביץ: מאחר שאינני יודע מהו חופש הרצון, אינני יכול להשיב לך. הדבר הזה הוא בספק גדול מאוד-מאוד.
עמ' 171-176:
ליבוביץ: ...אשר לשאלת חופש הרצון, נחזור שוב אל משל 'חמור בורידן' שכתב בורידן, הפילוסוף הצרפתי מן המאה ה-15. החמור הרעב עומד, כאמור, בין שתי ערמות מספוא השוות לחלוטין בגודלן, בצורתן, בריחן וכו' וכו'. שתי הערמות מרוחקות ממנו במידה שווה, והשאלה היא: מה יהיה גורלו של חמור זה?
לביא: מכיוון שאין לחמור יכולת הכרעה, הוא ימות ברעב. לאדם לעומתו אין קושי, הוא יבחר באופן שרירותי ואינדיפרנטי באחת הערמות על פי הכרעתו הרצונית. במלים אחרות: הכרעתו של האדם אינה זקוקה לסיבה.
ליבוביץ: אני אומר שפירוש הדבר שאין רצון חופשי, האדם מוכרח לרצות. ניקח לדוגמה שופט שצריך לפסוק במשפט רצח. האם יש לשופט זכות (במובן העמוק ביותר) לשפוט את הרוצח? השופט יודע שהאיש רצח בזדון, ולפי החוק דינו מאסר עולם, ועם זאת הוא גם יודע שהרוצח לא היה יכול שלא לרצוח. השאלה שלי היא: האם השופט יכול לשפוט שלא למאסר עולם?
לביא: השופט התחייב בשבועתו לשפוט על פי החוק, לכן עליו להתאים את המקרה הזה לחוק, ולשפוט אותו לפיו.
ליבוביץ: האם השופט צריך לומר, שאם זה החוק, הוא אינו מוכן להיות שופט, הואיל והחוק הזה גורם עוול איום ונורא?
לביא: אם השופט מתנגד לחוק, עליו להתפטר מתפקידו. העובדה שהוא שופט מוכיחה שהוא מקבל עליו את ספר החוקים.
ליבוביץ: כמובן. ואולם השאלה שלי היא, אם הוא יכול לקבל עליו את החוק שמובחן כגורם עוול. אותו שופט צריך להיות מודע לכך שאסור לו להיות שופט מכיוון שהוא משוכנע שהרוצח לא היה יכול שלא להיות רוצח. תשובתי היא, שהוא כמובן יכול לשפוט אותו משני טעמים המשלימים זה את זה. אם יש דטרמיניזם, הרי שהוא קיים גם לגביו, לא רק לגבי הנאשם, ויש דבר עמוק יותר האומר, שאנחנו כבני אדם יכולים לשפוט אדם רק לפי מה שעשה מרצונו. השאלה אם הרצון הוא חופשי או איננו חופשי היא של אלוהים ולא לאדם.
[...]
לביא: ואולם אתה הרי טוען שהוא לא היה יכול לפעול אחרת. מדוע אפוא, הוא בר-עונשין, האם אין זה נימוק המחייב יחס סלחני?
ליבוביץ: שאלתך היא, אם אנו רשאים לדון אותו. התשובה היא, שבני אדם אכן יכולים לשפוט את האחר אך ורק אם מעשיו נעשו מרצונו, מה שמעבר לזה אינו בתחום האדם אלא של אלוהים. ייתכן שנדון את הרוצח לתלייה, אבל בעולם הבא הוא יהיה זכאי מכיוון שאלוהים יודע שאותו אדם לא היה יכול לפעול אחרת משפעל. על פי המשפט האלוהי אין לראות אותו רשע. ...בוודאי שמן הצד האלוהי כולם גזורים. מכל מקום, אנחנו דנים את האדם על פי מה שעשה מרצונו, לכן על שופט לברר אם הנתבע עשה את המעשה מרצונו או בשגגה.
לביא: בסופו של דבר, מבחינה הגיונית, איך אנו יכולים לשפוט אדם, אם אנחנו קובעים שהוא כפוף לרצונו ואינו יכול לפעול בניגוד לו? מן ההיבט האפיסטמולוגי אנחנו מודעים לכך שהאדם אינו יכול שלא לרצות את מה שהוא רוצה.
ליבוביץ: הבעיה הזו אינה קיימת בשבילי, היא מתחומו של אלוהים. אמת-המידה שעל-פיה אני דן אדם היא, אם עשה מה שעשה מרצונו. בשיחותינו הקודמות השתמשת ברעיון שרצונו של אדם הוא האדם, זו מהותו, ולכן אני דן אותו על פי רצונו. אם גזרת אלוהים היא שהוא יהיה אדם כזה ולא יכול להיות אחר, זה בתחום המשפט האלוהי.
לביא: ...האם אתה מסכים לתפישה הדטרמיניסטית שאם יש א' אז ב', ואם אין א' אז אין ב'?
ליבוביץ: זו אחת האנטינומיות שאין להן פתרון, ולכן אין לי עמדה נחרצת בנושא. קח את שתי הדמויות של הפילוסופיה החדשה הנחשבות לגדולות ביותר. שפינוזה שלל את הרעיון של חופש הרצון, ואילו קאנט קיבל אותו. ...אם נידרש לסוגיה זו אצל ההוגים הגדולים בעולמה של היהדות, הרמב"ם מקבל את רעיון חופש הרצון, וקרשקש אינו מקבל אותו.
[...]
לביא: מה יכול לטעון הפילוסוף הדוגל בדטרמיניזם של הרצון נגד עצם חווית היכולת של האדם לרצות דבר והיפוכו?
ליבוביץ: שהחוויה הזו מוטעית.
[...]
ליבוביץ: על כל פנים אנחנו שנינו, בשיחות שבינינו, צריכים להבחין בין שתי בעיות שונות. האחת: האם האדם פועל מתוך רצון או שהוא פועל מתוך ידע? והאחרת: האם הרצון חופשי? מצאתי בספרות החסידית שאחד מאבות החסידות מלפני מאתיים שנה אמר: ייתכן שהאדם הוא פושע על פי החוק, אבל הוא פטור מדיני שמים. משמעות הדברים, שאותו אדם היה מוכרח להיות פושע. ...אני אנסח זאת כך: מן השמים נגזר על האדם הזה להיות רשע, זאת אומרת, שבשמים הוא איננו רשע, ואולם בשבילנו הוא רשע, בגלל מצוות התורה. במלים אחרות, מעמדו בשמים אינו פוטר אותו מעונש על רשעותו בארץ.
לביא: ניסוח משכנע יותר הוא, שאם אנו יוצאים מנקודת הנחה שנגזר עליו משמים להיות רשע, על פי אותה אמת-מידה אנו רשאים לומר, שאף עלינו נגזר לראותו כרשע ולנהוג בו כברשע.
ליבוביץ: אתה יכול לומר זאת בצורה פשוטה יותר, מן העובדה שיש לנו סימוכין לכך מן התורה, התורה מצווה עלינו בפירוש לדון אותו כרשע. בערך כך אמר צדוק הכהן מלובלין לפני מאתיים שנה בקירוב. הוא אמר עוד, ששום אדם איננו רשאי לומר על עצמו שהוא מוכרח לעבור את העברה.
לביא: האם אינך רואה סתירה מסוימת בדבריו?
ליבוביץ: לא זו בלבד שאין סתירה, אלא שבדבריו אלו הוא משלים את הרעיון.
לביא: מצד אחד אני אכן רואה את דבריו כשני צדי מטבע אחד, מצד אחר, מבחינה מעשית-עובדתית, יש בהם סתירה. אם אדם מבין ותופס שנגזר עליו משמים להיות רשע, איך הוא יכול להתעלם מכך ולהצהיר על אחריותו למעשיו?
ליבוביץ: אין לו רשות לדעת את הדבר הזה. מנין הוא יודע?
לביא: הנה, הרב מלובלין אומר את הדברים הללו.
ליבוביץ: אין קשר בין אמירתו של הרב מלובלין ובין אחריותו של אדם על פשעיו. הרב מלובלין יודע שמן השמים גזרו על אדם להיות פושע, אבל הפושע עצמו איננו רשאי להסתמך על זה. האם יש לו קשר טלפוני עם אלוהים? מנין לו שנגזר עליו הרצון להיות פושע? לעומת זאת, את רצונו הוא יודע בוודאות שאין למעלה ממנה.
לביא: קצרה בינתי מלהבין מדוע אדם מאמין אינו ראשי להסתמך על דברי הרב. אינני חושב שרב רציני יאמר דבר בנושא עקרוני כזה כאשר הוא עצמו אינו משוכנע בו. אם הרב מלובלין אמר את הדבר הזה, נראה שהוא ידע זאת. זאת ועוד, אני חושב שיש לאדם הכרעות שהוא חש שהוא אנוס להן.
ליבוביץ: ובכן, הרב מלובלין יודע זאת מבחינה מטאפיסית. אדם יודע רק את רצונו ואיננו יודע את רצון האלוהים. שים לב, ההוכחה הטובה ביותר לכך שאין לאמירתו של הרב כל השלכה לגבי אחריותו של אדם למעשיו היא, שהוא עצמו, לגבי מעשיו שלו, לא ישתמש בזה ולא יאמר את הדבר הזה.
לביא: אם הוא עבר עברה, ואם נצא מהנחה שהרב יודע שנגזר עליו לחטוא, אני חושב שמבחינת התחושה הפנימית בידו לזכות את עצמו.
ליבוביץ: אתה טועה. הוא אינו רשאי לומר את הדבר הזה. מנין לו שנגזר עליו? המערכת הזו היא מערכת רעיונית מושלמת, אף על פי שאינני מקבל אותה. איך אדם יכול לדעת בוודאות שנגזר עליו להיות רשע?
[...]
לביא: איך יכולתי לרצות ב-א' אם רציתי באותה עת ב-ב'? אם נסכים להנחה שלך ייצא שלרצון האדם אין מהות...
ליבוביץ: המהות של אות
לאלה שמתעניינים בנושא הדטרמינים והבחירה החופשית, אני מביא מספר קטעים שבהם ליבוביץ דן בנושא. לדעתי יש כאן דברים מאד מעניינים.
מתוך "מה שלמעלה ומה שלמטה" (דיאלוגים עם טוני לביא):
עמ' 125-126:
ליבוביץ: ...לעניין החופש: הנחה זו שהרצון הוא סיבת עצמו עדיין איננה מאפשרת לנו לקבוע, אם הוא חופשי או שאיננו חופשי, מכיוון שכאן אנחנו נכנסים לתחום המטאפיסי. דרושות כמה עשרות שנים כדי לחשוב על זה, ובלי להגיע למסקנה. אלו הן שאלות אונטולוגיות, האם העולם בכלל הוא כך ולא אחרת? מדוע יש משהו? יכול להיות שזה אחרת ושאין שום דבר.
לביא: על אותו משקל אני יכול לשאול אותך: איך אתה קובע שלרצון האדם אין מניע?
ליבוביץ: מפני שאין דבר שיכול לגרום לאדם לרצות, אם הוא איננו רוצה.
לביא: מנין לך? אם כן, כשם שאתה קובע הנחה זו על אף שאין לך הוכחה אובייקטיבית לזה, אף אני רשאי להניח שהרצון חופשי ממניע כלשהו.
ליבוביץ: חופשי ממה? מאילו מניעים?
לביא: קודם שתקשה עלי בהתנגדותך התקיפה להנחה שהרצון חופשי, תניח את דעתי אם תסביר את הנחתך ש"אין דבר שיכול לגרום לאדם לרצות". אני רשאי לטעון שגם הנחה זו חסרת ודאות.
ליבוביץ: ודאי שאתה יכול לטעון. אבל ההנחה הזו נובעת מתוך כך שאין אדם יכול לנמק את רצונו. ...דע לך ש'חופש' הוא מושג קשה מאוד-מאוד.
לביא: לעניות דעתי, אף אתה צריך להצטרף להנחה שהרצון הוא חופשי, מכיוון שמוסכם על שנינו שאין לו מניע מן המציאות, ולכן הוא גם אינו מתחשב במציאות.
ליבוביץ: האם אני אינני חלק של המציאות? ...מאחר שאתה וגם אני איננו יודעים מהו "חופשי", הרי שאין מובן למשפטים הללו.
לביא: ...רצוני אינו זקוק למניע ולכן הוא חופשי, הוא היוזם.
[...]
ליבוביץ: מאחר שאינני יודע מהו חופש הרצון, אינני יכול להשיב לך. הדבר הזה הוא בספק גדול מאוד-מאוד.
עמ' 171-176:
ליבוביץ: ...אשר לשאלת חופש הרצון, נחזור שוב אל משל 'חמור בורידן' שכתב בורידן, הפילוסוף הצרפתי מן המאה ה-15. החמור הרעב עומד, כאמור, בין שתי ערמות מספוא השוות לחלוטין בגודלן, בצורתן, בריחן וכו' וכו'. שתי הערמות מרוחקות ממנו במידה שווה, והשאלה היא: מה יהיה גורלו של חמור זה?
לביא: מכיוון שאין לחמור יכולת הכרעה, הוא ימות ברעב. לאדם לעומתו אין קושי, הוא יבחר באופן שרירותי ואינדיפרנטי באחת הערמות על פי הכרעתו הרצונית. במלים אחרות: הכרעתו של האדם אינה זקוקה לסיבה.
ליבוביץ: אני אומר שפירוש הדבר שאין רצון חופשי, האדם מוכרח לרצות. ניקח לדוגמה שופט שצריך לפסוק במשפט רצח. האם יש לשופט זכות (במובן העמוק ביותר) לשפוט את הרוצח? השופט יודע שהאיש רצח בזדון, ולפי החוק דינו מאסר עולם, ועם זאת הוא גם יודע שהרוצח לא היה יכול שלא לרצוח. השאלה שלי היא: האם השופט יכול לשפוט שלא למאסר עולם?
לביא: השופט התחייב בשבועתו לשפוט על פי החוק, לכן עליו להתאים את המקרה הזה לחוק, ולשפוט אותו לפיו.
ליבוביץ: האם השופט צריך לומר, שאם זה החוק, הוא אינו מוכן להיות שופט, הואיל והחוק הזה גורם עוול איום ונורא?
לביא: אם השופט מתנגד לחוק, עליו להתפטר מתפקידו. העובדה שהוא שופט מוכיחה שהוא מקבל עליו את ספר החוקים.
ליבוביץ: כמובן. ואולם השאלה שלי היא, אם הוא יכול לקבל עליו את החוק שמובחן כגורם עוול. אותו שופט צריך להיות מודע לכך שאסור לו להיות שופט מכיוון שהוא משוכנע שהרוצח לא היה יכול שלא להיות רוצח. תשובתי היא, שהוא כמובן יכול לשפוט אותו משני טעמים המשלימים זה את זה. אם יש דטרמיניזם, הרי שהוא קיים גם לגביו, לא רק לגבי הנאשם, ויש דבר עמוק יותר האומר, שאנחנו כבני אדם יכולים לשפוט אדם רק לפי מה שעשה מרצונו. השאלה אם הרצון הוא חופשי או איננו חופשי היא של אלוהים ולא לאדם.
[...]
לביא: ואולם אתה הרי טוען שהוא לא היה יכול לפעול אחרת. מדוע אפוא, הוא בר-עונשין, האם אין זה נימוק המחייב יחס סלחני?
ליבוביץ: שאלתך היא, אם אנו רשאים לדון אותו. התשובה היא, שבני אדם אכן יכולים לשפוט את האחר אך ורק אם מעשיו נעשו מרצונו, מה שמעבר לזה אינו בתחום האדם אלא של אלוהים. ייתכן שנדון את הרוצח לתלייה, אבל בעולם הבא הוא יהיה זכאי מכיוון שאלוהים יודע שאותו אדם לא היה יכול לפעול אחרת משפעל. על פי המשפט האלוהי אין לראות אותו רשע. ...בוודאי שמן הצד האלוהי כולם גזורים. מכל מקום, אנחנו דנים את האדם על פי מה שעשה מרצונו, לכן על שופט לברר אם הנתבע עשה את המעשה מרצונו או בשגגה.
לביא: בסופו של דבר, מבחינה הגיונית, איך אנו יכולים לשפוט אדם, אם אנחנו קובעים שהוא כפוף לרצונו ואינו יכול לפעול בניגוד לו? מן ההיבט האפיסטמולוגי אנחנו מודעים לכך שהאדם אינו יכול שלא לרצות את מה שהוא רוצה.
ליבוביץ: הבעיה הזו אינה קיימת בשבילי, היא מתחומו של אלוהים. אמת-המידה שעל-פיה אני דן אדם היא, אם עשה מה שעשה מרצונו. בשיחותינו הקודמות השתמשת ברעיון שרצונו של אדם הוא האדם, זו מהותו, ולכן אני דן אותו על פי רצונו. אם גזרת אלוהים היא שהוא יהיה אדם כזה ולא יכול להיות אחר, זה בתחום המשפט האלוהי.
לביא: ...האם אתה מסכים לתפישה הדטרמיניסטית שאם יש א' אז ב', ואם אין א' אז אין ב'?
ליבוביץ: זו אחת האנטינומיות שאין להן פתרון, ולכן אין לי עמדה נחרצת בנושא. קח את שתי הדמויות של הפילוסופיה החדשה הנחשבות לגדולות ביותר. שפינוזה שלל את הרעיון של חופש הרצון, ואילו קאנט קיבל אותו. ...אם נידרש לסוגיה זו אצל ההוגים הגדולים בעולמה של היהדות, הרמב"ם מקבל את רעיון חופש הרצון, וקרשקש אינו מקבל אותו.
[...]
לביא: מה יכול לטעון הפילוסוף הדוגל בדטרמיניזם של הרצון נגד עצם חווית היכולת של האדם לרצות דבר והיפוכו?
ליבוביץ: שהחוויה הזו מוטעית.
[...]
ליבוביץ: על כל פנים אנחנו שנינו, בשיחות שבינינו, צריכים להבחין בין שתי בעיות שונות. האחת: האם האדם פועל מתוך רצון או שהוא פועל מתוך ידע? והאחרת: האם הרצון חופשי? מצאתי בספרות החסידית שאחד מאבות החסידות מלפני מאתיים שנה אמר: ייתכן שהאדם הוא פושע על פי החוק, אבל הוא פטור מדיני שמים. משמעות הדברים, שאותו אדם היה מוכרח להיות פושע. ...אני אנסח זאת כך: מן השמים נגזר על האדם הזה להיות רשע, זאת אומרת, שבשמים הוא איננו רשע, ואולם בשבילנו הוא רשע, בגלל מצוות התורה. במלים אחרות, מעמדו בשמים אינו פוטר אותו מעונש על רשעותו בארץ.
לביא: ניסוח משכנע יותר הוא, שאם אנו יוצאים מנקודת הנחה שנגזר עליו משמים להיות רשע, על פי אותה אמת-מידה אנו רשאים לומר, שאף עלינו נגזר לראותו כרשע ולנהוג בו כברשע.
ליבוביץ: אתה יכול לומר זאת בצורה פשוטה יותר, מן העובדה שיש לנו סימוכין לכך מן התורה, התורה מצווה עלינו בפירוש לדון אותו כרשע. בערך כך אמר צדוק הכהן מלובלין לפני מאתיים שנה בקירוב. הוא אמר עוד, ששום אדם איננו רשאי לומר על עצמו שהוא מוכרח לעבור את העברה.
לביא: האם אינך רואה סתירה מסוימת בדבריו?
ליבוביץ: לא זו בלבד שאין סתירה, אלא שבדבריו אלו הוא משלים את הרעיון.
לביא: מצד אחד אני אכן רואה את דבריו כשני צדי מטבע אחד, מצד אחר, מבחינה מעשית-עובדתית, יש בהם סתירה. אם אדם מבין ותופס שנגזר עליו משמים להיות רשע, איך הוא יכול להתעלם מכך ולהצהיר על אחריותו למעשיו?
ליבוביץ: אין לו רשות לדעת את הדבר הזה. מנין הוא יודע?
לביא: הנה, הרב מלובלין אומר את הדברים הללו.
ליבוביץ: אין קשר בין אמירתו של הרב מלובלין ובין אחריותו של אדם על פשעיו. הרב מלובלין יודע שמן השמים גזרו על אדם להיות פושע, אבל הפושע עצמו איננו רשאי להסתמך על זה. האם יש לו קשר טלפוני עם אלוהים? מנין לו שנגזר עליו הרצון להיות פושע? לעומת זאת, את רצונו הוא יודע בוודאות שאין למעלה ממנה.
לביא: קצרה בינתי מלהבין מדוע אדם מאמין אינו ראשי להסתמך על דברי הרב. אינני חושב שרב רציני יאמר דבר בנושא עקרוני כזה כאשר הוא עצמו אינו משוכנע בו. אם הרב מלובלין אמר את הדבר הזה, נראה שהוא ידע זאת. זאת ועוד, אני חושב שיש לאדם הכרעות שהוא חש שהוא אנוס להן.
ליבוביץ: ובכן, הרב מלובלין יודע זאת מבחינה מטאפיסית. אדם יודע רק את רצונו ואיננו יודע את רצון האלוהים. שים לב, ההוכחה הטובה ביותר לכך שאין לאמירתו של הרב כל השלכה לגבי אחריותו של אדם למעשיו היא, שהוא עצמו, לגבי מעשיו שלו, לא ישתמש בזה ולא יאמר את הדבר הזה.
לביא: אם הוא עבר עברה, ואם נצא מהנחה שהרב יודע שנגזר עליו לחטוא, אני חושב שמבחינת התחושה הפנימית בידו לזכות את עצמו.
ליבוביץ: אתה טועה. הוא אינו רשאי לומר את הדבר הזה. מנין לו שנגזר עליו? המערכת הזו היא מערכת רעיונית מושלמת, אף על פי שאינני מקבל אותה. איך אדם יכול לדעת בוודאות שנגזר עליו להיות רשע?
[...]
לביא: איך יכולתי לרצות ב-א' אם רציתי באותה עת ב-ב'? אם נסכים להנחה שלך ייצא שלרצון האדם אין מהות...
ליבוביץ: המהות של אות