חביתת הקהל
New member
ישנן צרות גדולות יותר
החלטתי שאני לא אתן לעצמי להתפרק בגללך. שלא תוכלי להשפיע עליי יותר, להכאיב לי, להעציב אותי, לגרום ללב שלי להתכווץ, לייבש לי את הגרון. החלטתי לפנות מקום בחיים שלי לכאלו שיקחו אותי ברצינות, ויכבדו אותי ואת האהבה שלי, ואת האופי שלי, נמרח ורומנטי ככל שיהיה. גם החלטתי לשים את הדברים בפרופורציה. אז עשיתי דברים חדשים. יש לי עכשיו מיטה חדשה (שהמזרון שלה קשה, אבל ככה הם החיים, קשים), ועליה לא עשינו שום דבר ממה שעשינו על המיטה הקודמת, שהפכה להיות גם שלך. היא קצת יותר קטנה מהקודמת שהיתה לי, אבל עכשיו אני שוכבת עליה לבד ואין צורך שהיא תהיה גדולה. הסתפרתי והשיער שלי הוא לא אותו השיער שנגעת בו. גם הגוף שלי השתנה. ובעיקר הראש. חמישי בערב ואני אחרי הריצה היומית הקבועה שלי, אחרי המקלחת הקבועה, בדרך לאייס הקבוע בארומה. ענבל מתקשרת וקובעת שניפגש. היא יושבת מולי, יפהפיה כתמיד, העיניים שלה בורקות, משחקת בחוסר חשק עם הקש בתוך האייס שלה, ולפתע היא מספרת לי שלאבא שלה גילו גידול סרטני לפני שלושה שבועות. אני בולעת את הרוק ומפסיקה פתאום לדבר, ככה גם בכל הדקות הבאות. המבט שלי מדלג בין העיניים שלה לבין השמיים שבחוץ. אני שותקת, כי הבנתי כרגע שיש דברים יותר נוראיים בחיים מאשר מה שבכיתי עליו בתקופה האחרונה. דברים שהם מעבר להבנה שלנו, מעבר לבעיות היומיומיות המטופשות שלנו. מעבר למה שהיה בינינו, או למה שלא היה בינינו. פתאום נדלקת לי הנורה האדומה שמזהירה אותי מלהמשיך ולטבוע בתוך הבִיצה שלך, בתוך המשחקים והאגו, ובכלל מהסחרחורת הרגשית הזאת שהשארת לי אחרי ששמעתי אותך מדברת עם החברה החדשה שלך, עושה שמיניות באוויר להשיג אוטו כדי שתוכלו להיפגש בשישי. אז זה צורם שלא היית זקוקה ליותר מחודש כדי להמשיך הלאה, שבלחיצת כפתור מחקת אותי מהלב שלך. אבל היום למדתי שזאת זכותך. וגם למדתי שלא אכפת לי מזה יותר. ואני לא אתן לך להיות בחיים שלי עכשיו, כי את גדולה מכדי שהלב שלי יוכל להכיל אותך. לא רוצה לשמוע על החברה שלך, ועל החיים שלך, אני רוצה לשמוע רק את השקט שנשאר אחרי שנעלמת מכאן. לראשונה מאז שאני מכירה אותך אני כועסת עלייך, כועסת על המשחקים שלך ועל החוסר ההחלטיות שלך, ועל הבגידות שלך ועל השקרים שלך. הדם עולה לי לראש בכל פעם שאני חושבת על מערכת היחסים המעוותת שהיתה לנו. וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשכוח ממך. אני מסתכלת על ענבל ורואה כמה שהיא גיבורה, וכמה שהיא מתמודדת כמו גדולה עם המצב של אבא שלה, ואז אני מסתכלת על עצמי, על הבכיינות שלי, על הסיפור השלם שעשיתי מקשר שנגמר, ואני מתביישת. אני רוצה לקבור את עצמי באדמה מרוב חרפה. שום דבר בעולם הזה לא שווה שאבכה בגללו, וגם את נכללת בזה. לעצמי לא אשקר, אני יודעת שאהבתי אותך עד מוות, אבל שום דבר מהדברים שעשית לא הצדיק את זה שכאבתי כל כך בגללך. את יודעת מה, אני אפילו קצת שונאת אותך פתאום.
החלטתי שאני לא אתן לעצמי להתפרק בגללך. שלא תוכלי להשפיע עליי יותר, להכאיב לי, להעציב אותי, לגרום ללב שלי להתכווץ, לייבש לי את הגרון. החלטתי לפנות מקום בחיים שלי לכאלו שיקחו אותי ברצינות, ויכבדו אותי ואת האהבה שלי, ואת האופי שלי, נמרח ורומנטי ככל שיהיה. גם החלטתי לשים את הדברים בפרופורציה. אז עשיתי דברים חדשים. יש לי עכשיו מיטה חדשה (שהמזרון שלה קשה, אבל ככה הם החיים, קשים), ועליה לא עשינו שום דבר ממה שעשינו על המיטה הקודמת, שהפכה להיות גם שלך. היא קצת יותר קטנה מהקודמת שהיתה לי, אבל עכשיו אני שוכבת עליה לבד ואין צורך שהיא תהיה גדולה. הסתפרתי והשיער שלי הוא לא אותו השיער שנגעת בו. גם הגוף שלי השתנה. ובעיקר הראש. חמישי בערב ואני אחרי הריצה היומית הקבועה שלי, אחרי המקלחת הקבועה, בדרך לאייס הקבוע בארומה. ענבל מתקשרת וקובעת שניפגש. היא יושבת מולי, יפהפיה כתמיד, העיניים שלה בורקות, משחקת בחוסר חשק עם הקש בתוך האייס שלה, ולפתע היא מספרת לי שלאבא שלה גילו גידול סרטני לפני שלושה שבועות. אני בולעת את הרוק ומפסיקה פתאום לדבר, ככה גם בכל הדקות הבאות. המבט שלי מדלג בין העיניים שלה לבין השמיים שבחוץ. אני שותקת, כי הבנתי כרגע שיש דברים יותר נוראיים בחיים מאשר מה שבכיתי עליו בתקופה האחרונה. דברים שהם מעבר להבנה שלנו, מעבר לבעיות היומיומיות המטופשות שלנו. מעבר למה שהיה בינינו, או למה שלא היה בינינו. פתאום נדלקת לי הנורה האדומה שמזהירה אותי מלהמשיך ולטבוע בתוך הבִיצה שלך, בתוך המשחקים והאגו, ובכלל מהסחרחורת הרגשית הזאת שהשארת לי אחרי ששמעתי אותך מדברת עם החברה החדשה שלך, עושה שמיניות באוויר להשיג אוטו כדי שתוכלו להיפגש בשישי. אז זה צורם שלא היית זקוקה ליותר מחודש כדי להמשיך הלאה, שבלחיצת כפתור מחקת אותי מהלב שלך. אבל היום למדתי שזאת זכותך. וגם למדתי שלא אכפת לי מזה יותר. ואני לא אתן לך להיות בחיים שלי עכשיו, כי את גדולה מכדי שהלב שלי יוכל להכיל אותך. לא רוצה לשמוע על החברה שלך, ועל החיים שלך, אני רוצה לשמוע רק את השקט שנשאר אחרי שנעלמת מכאן. לראשונה מאז שאני מכירה אותך אני כועסת עלייך, כועסת על המשחקים שלך ועל החוסר ההחלטיות שלך, ועל הבגידות שלך ועל השקרים שלך. הדם עולה לי לראש בכל פעם שאני חושבת על מערכת היחסים המעוותת שהיתה לנו. וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשכוח ממך. אני מסתכלת על ענבל ורואה כמה שהיא גיבורה, וכמה שהיא מתמודדת כמו גדולה עם המצב של אבא שלה, ואז אני מסתכלת על עצמי, על הבכיינות שלי, על הסיפור השלם שעשיתי מקשר שנגמר, ואני מתביישת. אני רוצה לקבור את עצמי באדמה מרוב חרפה. שום דבר בעולם הזה לא שווה שאבכה בגללו, וגם את נכללת בזה. לעצמי לא אשקר, אני יודעת שאהבתי אותך עד מוות, אבל שום דבר מהדברים שעשית לא הצדיק את זה שכאבתי כל כך בגללך. את יודעת מה, אני אפילו קצת שונאת אותך פתאום.
