אז גם את פוטרת רק מיעוט של עילויים.
מבחינה הסטורית, בגלות היו גבירים שמימנו ישיבות או תלמידי ישיבה ספציפיים. לפעמים אפילו קרה שעילוי בישיבה התחתן עם בת של גביר ולמד על חשבון החותן. מן הסתם גם הקהילה כקולקטיב תרמה למימון הישיבה המקומית. את הממשלה הגויית כמובן לא עניין שהיהודים ילמדו תורה, וממילא ברור שלא היה מימון ממשלתי לכך. לגבי ההלכה.. אני לא מומחה הלכתי, ולכן לא הייתי רוצה להוציא פסק הלכה. אבל למיטב ידיעתי התיאולוגיה של "תורתו-אומנותו" מתבססת על שתי טענות בסיסיות: א. התפישה העקרונית לפיה על הציבור למאפשר לקבוצה בתוכו לעסוק בלימוד תורה, כולל מימון. ובפרט מסתמכים על הדרש של הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך", לפיו שבט יששכר עסק בלימוד תורה ואילו שבט זבולון עסק בסחר ימי ופירנס את שבט יששכר. ב. פסוק בדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, י"ג, י"ג) המרחיב את שבט לוי הפטור ממלחמה לכל מי שמקדיש את עצמו לתורה: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים." מצד שני, גם המתנגדים ל"תורתו-אומנותו" נאחזים בדברי הרמב"ם. למשל: "לא יתעסק בתורת ה' להתפרנס בה ולא לקבל כבוד או ממון מבני-אדם, ולא תהיה תכליתה אצל האדם אלא לדעת אותה בלבד... ואין תכלית האמת אלא לידע שהיא אמת, והתורה אמת ותכלית ידיעתה - לעשותה" ובפרט הקטע הזה מהלכות תלמוד תורה, ג', ט'-י': "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה--הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות." הנה לך
לינק לדבריו של ישעיהו ליבוביץ ז"ל, המזכיר חלק מהדברים.
