Nי אני וNה שמי
New member
ישיבה
חדר הישיבות כבר היה עמוס, 10 עורכי דין ועוד כמה מתמחים, כשהוא נכנס לחדר.
מיד כשנכנס ידעתי שזה הוא.
משהו בהליכה, בשפת הגוף, בעצמה שזרמה ממנו לסביבותיו. גבוה מאוד, עם כתפיים רחבות ואגן צר ומפוסל, לובש חליפה שיושבת עליו טיפ טופ, מזיז את האויר וכאילו פותח לעצמו שביל בכל צעד, בכל תנועת יד מדוייקת.
זה האיש שמוביל את הצד השני בעסקה לכבודה התכנסנו.
כבר חודשיים שאני - עורכת דין צעירה, והוא - שותף מוביל במשרד אחר, מנהלים שיחות טלפון ארוכות, מיילים וסמסים, מנסים לקדם כל אחד עבור הלקוח שלו, את העסקה הזו, מבלי שאי פעם נפגשנו, והינה הכל מתכנס לפגישה הזו.
בבטחון הוא תפס את מקומו בכיסא הפנוי שהמתין לו, בדיוק ממולי.
בהרף העין שבו נלכדו מבטינו הבנתי מן התנועה הקטנה, הלא רצונית, שחלפה בו, שגם הוא מזהה אותי, ושהוא אוהב את מה שהוא רואה.
הרגשתי את ההתרגשות הקטנה, העקצוץ הזה של התשוקה, שמתעורר בי, מדגדג לי במקומות עמוקים, וקיוויתי מאוד שאני לא מסמיקה.
הישיבה, שהיתה צפויה להיות ארוכה, החלה.
עברנו יחד, כל הנוכחים בחדר, על נוסח ההסכם שהוקרן על מסך גדול. מתמחה שהיה נוכח במקום תיקן תיקונים תוך כדי התקדמות הישיבה ולפי ההסכמות שהתקבלו בין הצדדים.
החדר היה חשוך מעט, על מנת שניתן יהיה לראות בבירור את הדברים המוקרנים על המסך, ומדי פעם הרגשתי איך מוגנב אליי מבט, וגל חום עובר אותי איתו. שמחתי על החשכה.
שמחתי גם שבחרתי הבוקר ללבוש את החולצה שלבשתי - לבנה, כאילו מהוגנת, אבל צמודה ומבליטה את קימורי הגוף, ושקופה מעט, תחרת החזיה העדינה נראית דרכה.
פעם אחר פעם תפסתי את עצמי מתנתקת מן הישיבה, חושבת עליו, היושב מן העבר השני של השולחן, מגניב אליי מבטים, מנסה לתפוס את מבטי, מלטף בעיניו את שדיי. ידעתי בדיוק על מה הוא חושב.
הזדקפתי, בנסיון להתרכז בחזרה בעניין, אבל הרגשתי איך שפתיי מתייבשות מן ההתרגשות שבמבטים הגנובים, והעברתי עליהן לשון רטובה, ללחלח אותן.
ידעתי שהוא מסתכל, והעברתי לשון פעם נוספת, הפעם לאט יותר, מסמנת לו שאני יודעת, והעזתי בפעם הראשונה להרים אליו מבט ישיר. העיניים נפגשו, וידעתי שגם לו אין מושג על מה מדברים הסובבים אותנו.
הישיבה נמשכה ונמשכה. קמתי להכין לי קפה בפינת הקפה שבקצה החדר, ולא הופתעתי כשראיתי שרגע אחריי גם הוא קם וניגש לאותה הפינה.
לא החלפנו מילה.
עסקנו כל אחד בספל שלו, בשתיה שלו. מדדתי כפית קפה, כפית סוכר, בעוד הוא הושיט את היד לעבר קופסת החליטות שעמדה לשמאלי, זרועו מרפרפת על שדיי, כאילו במקרה.
נשימתי עצרה.
הרגשתי איך הפטמה מזדקרת בבת אחת, ממש מבקשת לצאת מן הבגדים ולחוש את המגע באופן ישיר.
הייתי רטובה לגמרי.
היד שלו התעכבה בין החליטות - כאילו הוא מתלבט את איזו מהן לבחור - ואני הרגשתי איך חום גופי עולה והנשימה שלי כבדה והולכת. הייתי צריכה להתאמץ ממש כדי להסתיר את הנשימות הכבדות ולהתנהג כאילו הכל כרגיל.
בחשתי את הקפה לאט, לאט, מריחה את הריח המרגש שעולה ממנו ומנסה למתוח את רגעי הקרבה, לא זוכרת על מה הישיבה, לא מתעניינת במה שקורה מסביבי אלא רק מנסה לחשוב איך. איך אני מצליחה להגיע איתו למקום פרטי. שקט. לגעת בו ולאפשר לו לגעת בי - בכל מקום. בלי להיזהר. הקרבה שלו הטריפה אותי.
ברגליים כושלות חזרתי למקומי.
הרגשתי שאני שקופה לכל הנוכחים בחדר - שכולם רואים ומרגישים בדיוק מה עובר עליי - כמה אני מגורה, כמה אני רטובה, כמה אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהזין שממתין לי מאחורי מכנסיו של היושב מולי.
בנסיון להסתיר את ההתרגשות שעוברת עליי, הרמתי את הטלפון הנייד ועשיתי את עצמי עוברת על מיילים, כשלפתע קפצה אליי והבזיקה הודעת סמס: "אני לא יכול יותר. אני תיכף מתפוצץ"
נחנקתי.
עכשיו ידעתי שאני מסמיקה. התבוננתי במהירות לימיני. הבוס שלי ישב לידי וחששתי שגם הוא רואה, שגם הוא מרגיש מה קורה לי, שגם הוא קורא אתי את ההודעה שנשלחה אליי מן העבר השני של השולחן ורואה את החזה שלי עולה ויורד בנשימות המהירות שאני מנסה לשלוט בהן, אבל הוא היה רגוע לחלוטין, שקוע בויכוח על סעיף 9.2.1 או 8.3.7 או משהו דומה.
"גם אני. אני כל כך רטובה..." לחצתי על שלח. פחדתי להרים מבט אל מעבר לשולחן, אבל לא יכולתי להתאפק. הסתכלתי. ראיתי אותו קולט את רטט הטלפון ההפוך על השולחן, ומרים אותו לקרוא, ואז ראיתי את ההתרגשות מניעה אותו בתנועה קטנה על הכסא. עומד לו. ראיתי שעומד לו - כל כך קשה וזקור עד שלא נוח לו על הכסא.
ההתרגשות שלו והמאמץ שלו להסתיר אותה רק הדליקו אותי יותר ומיד שלחתי הודעה נוספת: "מה היית רוצה לעשות עכשיו?"
ידעתי שגם הוא, כמוני, כבר מזמן לא נמצא בישיבה הזו, אלא שהוא איתי, עמוק בפנטזיה, עמוק בבעירה, עמוק ברצון החזק כל כך לממש את מה שעובר לשנינו בראש.
"לזיין אותך" הבזיקה התשובה, ואני הרגשתי שאם נמשיך להתכתב אני עלולה לגמור כאן, באמצע חדר הישיבות.
חדר הישיבות כבר היה עמוס, 10 עורכי דין ועוד כמה מתמחים, כשהוא נכנס לחדר.
מיד כשנכנס ידעתי שזה הוא.
משהו בהליכה, בשפת הגוף, בעצמה שזרמה ממנו לסביבותיו. גבוה מאוד, עם כתפיים רחבות ואגן צר ומפוסל, לובש חליפה שיושבת עליו טיפ טופ, מזיז את האויר וכאילו פותח לעצמו שביל בכל צעד, בכל תנועת יד מדוייקת.
זה האיש שמוביל את הצד השני בעסקה לכבודה התכנסנו.
כבר חודשיים שאני - עורכת דין צעירה, והוא - שותף מוביל במשרד אחר, מנהלים שיחות טלפון ארוכות, מיילים וסמסים, מנסים לקדם כל אחד עבור הלקוח שלו, את העסקה הזו, מבלי שאי פעם נפגשנו, והינה הכל מתכנס לפגישה הזו.
בבטחון הוא תפס את מקומו בכיסא הפנוי שהמתין לו, בדיוק ממולי.
בהרף העין שבו נלכדו מבטינו הבנתי מן התנועה הקטנה, הלא רצונית, שחלפה בו, שגם הוא מזהה אותי, ושהוא אוהב את מה שהוא רואה.
הרגשתי את ההתרגשות הקטנה, העקצוץ הזה של התשוקה, שמתעורר בי, מדגדג לי במקומות עמוקים, וקיוויתי מאוד שאני לא מסמיקה.
הישיבה, שהיתה צפויה להיות ארוכה, החלה.
עברנו יחד, כל הנוכחים בחדר, על נוסח ההסכם שהוקרן על מסך גדול. מתמחה שהיה נוכח במקום תיקן תיקונים תוך כדי התקדמות הישיבה ולפי ההסכמות שהתקבלו בין הצדדים.
החדר היה חשוך מעט, על מנת שניתן יהיה לראות בבירור את הדברים המוקרנים על המסך, ומדי פעם הרגשתי איך מוגנב אליי מבט, וגל חום עובר אותי איתו. שמחתי על החשכה.
שמחתי גם שבחרתי הבוקר ללבוש את החולצה שלבשתי - לבנה, כאילו מהוגנת, אבל צמודה ומבליטה את קימורי הגוף, ושקופה מעט, תחרת החזיה העדינה נראית דרכה.
פעם אחר פעם תפסתי את עצמי מתנתקת מן הישיבה, חושבת עליו, היושב מן העבר השני של השולחן, מגניב אליי מבטים, מנסה לתפוס את מבטי, מלטף בעיניו את שדיי. ידעתי בדיוק על מה הוא חושב.
הזדקפתי, בנסיון להתרכז בחזרה בעניין, אבל הרגשתי איך שפתיי מתייבשות מן ההתרגשות שבמבטים הגנובים, והעברתי עליהן לשון רטובה, ללחלח אותן.
ידעתי שהוא מסתכל, והעברתי לשון פעם נוספת, הפעם לאט יותר, מסמנת לו שאני יודעת, והעזתי בפעם הראשונה להרים אליו מבט ישיר. העיניים נפגשו, וידעתי שגם לו אין מושג על מה מדברים הסובבים אותנו.
הישיבה נמשכה ונמשכה. קמתי להכין לי קפה בפינת הקפה שבקצה החדר, ולא הופתעתי כשראיתי שרגע אחריי גם הוא קם וניגש לאותה הפינה.
לא החלפנו מילה.
עסקנו כל אחד בספל שלו, בשתיה שלו. מדדתי כפית קפה, כפית סוכר, בעוד הוא הושיט את היד לעבר קופסת החליטות שעמדה לשמאלי, זרועו מרפרפת על שדיי, כאילו במקרה.
נשימתי עצרה.
הרגשתי איך הפטמה מזדקרת בבת אחת, ממש מבקשת לצאת מן הבגדים ולחוש את המגע באופן ישיר.
הייתי רטובה לגמרי.
היד שלו התעכבה בין החליטות - כאילו הוא מתלבט את איזו מהן לבחור - ואני הרגשתי איך חום גופי עולה והנשימה שלי כבדה והולכת. הייתי צריכה להתאמץ ממש כדי להסתיר את הנשימות הכבדות ולהתנהג כאילו הכל כרגיל.
בחשתי את הקפה לאט, לאט, מריחה את הריח המרגש שעולה ממנו ומנסה למתוח את רגעי הקרבה, לא זוכרת על מה הישיבה, לא מתעניינת במה שקורה מסביבי אלא רק מנסה לחשוב איך. איך אני מצליחה להגיע איתו למקום פרטי. שקט. לגעת בו ולאפשר לו לגעת בי - בכל מקום. בלי להיזהר. הקרבה שלו הטריפה אותי.
ברגליים כושלות חזרתי למקומי.
הרגשתי שאני שקופה לכל הנוכחים בחדר - שכולם רואים ומרגישים בדיוק מה עובר עליי - כמה אני מגורה, כמה אני רטובה, כמה אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהזין שממתין לי מאחורי מכנסיו של היושב מולי.
בנסיון להסתיר את ההתרגשות שעוברת עליי, הרמתי את הטלפון הנייד ועשיתי את עצמי עוברת על מיילים, כשלפתע קפצה אליי והבזיקה הודעת סמס: "אני לא יכול יותר. אני תיכף מתפוצץ"
נחנקתי.
עכשיו ידעתי שאני מסמיקה. התבוננתי במהירות לימיני. הבוס שלי ישב לידי וחששתי שגם הוא רואה, שגם הוא מרגיש מה קורה לי, שגם הוא קורא אתי את ההודעה שנשלחה אליי מן העבר השני של השולחן ורואה את החזה שלי עולה ויורד בנשימות המהירות שאני מנסה לשלוט בהן, אבל הוא היה רגוע לחלוטין, שקוע בויכוח על סעיף 9.2.1 או 8.3.7 או משהו דומה.
"גם אני. אני כל כך רטובה..." לחצתי על שלח. פחדתי להרים מבט אל מעבר לשולחן, אבל לא יכולתי להתאפק. הסתכלתי. ראיתי אותו קולט את רטט הטלפון ההפוך על השולחן, ומרים אותו לקרוא, ואז ראיתי את ההתרגשות מניעה אותו בתנועה קטנה על הכסא. עומד לו. ראיתי שעומד לו - כל כך קשה וזקור עד שלא נוח לו על הכסא.
ההתרגשות שלו והמאמץ שלו להסתיר אותה רק הדליקו אותי יותר ומיד שלחתי הודעה נוספת: "מה היית רוצה לעשות עכשיו?"
ידעתי שגם הוא, כמוני, כבר מזמן לא נמצא בישיבה הזו, אלא שהוא איתי, עמוק בפנטזיה, עמוק בבעירה, עמוק ברצון החזק כל כך לממש את מה שעובר לשנינו בראש.
"לזיין אותך" הבזיקה התשובה, ואני הרגשתי שאם נמשיך להתכתב אני עלולה לגמור כאן, באמצע חדר הישיבות.
