ישבתי לי לבדי

ישבתי לי לבדי

ליד שולחן וכסא בצבע ירוק מול רוח מערבית. חושבת ותוהה, חולמת ובוהה, על איך שפעם כמו ציפור הייתי חופשיה. על טירוף החושים, התאהבות על סערות, רגשות והרפתקאות מדהימות - על החופש בין שמים, מים, הרים וים - על הטבע הנעלם. חיבוק של אדם אוהב, אפילו אם רק במילים, שנתן לי משענת בליבו ונעלם עם השנים. נושמת את ריחה של הרוח, ריח צלול ונקי, וחולמת - חולמת בהקיץ. והרוח נתנה לי הרגשה של ים (הבית השני שלי כשפעם הייתי חופשיה), מביטה באותם גלים מדומים ומביאה עצמי לידי מרגוע, שמסתיר כאב עצום החודר עמוק היישר אל תוך הלב. ולפתע פתאום נעלם לו הים. ולפתע פתאום חוזרת למציאות, לשיגרה, לעמימות. ולפתע דמעה זלגה על לחי - דמעה שמיהרתי להסתיר, חלילה שלא יראו. פתאום הבנתי, כמה חסר לי החופש הזה ועד כמה כמהה אני לשוב אליו. פרח לא אקטוף לך יותר גם לך סודותיי לא אספר כי הכל כבר נמצא וגלוי הכל כבר שבוי ותלוי פרח לא אקטוף לך יותר רק למטה עמוק ייקבר ליד קופסא גדולה של צער וכאב רק פרח אחד יישאר. ולפחות אותו תשקה במים לפחות אותו תרווה אנא זאת הבטח לי אהוב נעלם זאת אבקשך בכל לבי
 
למעלה