ירק לשבועות
גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, כך ציווה הקב"ה למשה, והגבלת את העם, מהיכן היה ירק לבקר ולצאן מול הר סיני, הרי זה מדבר, אבל גונבה שמועה במדבר, כי על הר סיני ירד ה' לתת את התורה לבני ישראל, והכיצד ניתן לקבל פני השכינה בשטח צחיח, לכן עברה החלטה בין הרי סיני להפנות כל טיפה של לחלוחית לעבר הר סיני, ולצמחים הרדומים כבר בעונה זו, ניתנה הוראה להתעורר ולהתחיל לפרוח על מנת שכאשר ה' ירד על ההר יתקבלו פניו בזר פרחים ענק, ושמועה זו גונבה גם כן באזני פמליה של מעלה, והגיע לכס הכבוד, והקב"ה לא רצה לגרום לאבדן ההפתעה של החגיגה, אמר למשה, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, משה אל תספר להם כי ההר פורח. זכר לירק ולפרחים אשר פרחו בעת מתן תורה, נהוג בקהילות ישראל לפאר את בתי הכנסת ואת הבתים בפרחים וירק לחג. בבתינו הדלים אשר בירושלים, לא היה נהוג להביא פרחים לשבת או לחג, ראשית כי לא היו פרחים כמו שיש היום, ו, ב. באחת ההצגות אומר השחקן מאיר מרגלית בקולו המיוחד, בעל המביא פרחים לאשתו, סימן שמצפונו אינו בסדר - בין קהלנו דאז, לא נראה לי כי היה מקום לחשוש מפני דברים אלו, ולכן גם לא הביאו, בכל אופן בין המשפחות שאני הכרתי, פרט לשבועות לא היו פרחים או ירק. הגיע ערב שבועות, הקרשים והסמרטוטים כבר נשרפו בהדלקה של ל"ג בעומר, ומנין ימצאו ירק ופרחים, בשכונות שלנו לא היו בנמצא עצים או שיחים שמהם ניתן לקטוף , ולכן היינו חייבים להרחיק לכת עד לשכונות הדרומיות יותר לנו, רחביה ,קרית שמואל, שמה גרו העשירים של ירושלים, ובחצרותיהם היו גינו נוי, עצים, וכמובן פרחים, תושבי השכונות האלו לא נמנו על החרדים של ירושלים, אולם המסורת היתה עדיין חלק בלתי נפרד מחייהן, ולכן כאשר פנינו אליהם וביקשנו את רשותם, לא רק שנתנו בחפץ לב, כי אם גם במו ידיהם יצאו וקטפו ונתנו לנו ביד נדיבה, אנו, הכוונה היא לילדי השכונות, אשר במצוות ההורים הלכנו בקבוצות והתפזרנו בבתי התושבים, אספנו את השלל, וחזרנו והתקבצנו על מנת לחזור, ואחד לשני הראינו את אשר בידנו, ועשינו החלפות, וכאשר הגענו לשכונות שלנו התחלקנו שוב לעבר בתי הכנסת השונים, ובבתי הכנסת קיבלו אותנו הגבאים והלומדים אשר שהו בבית הכנסת, ויחדיו קישטנו את בית הכנסת, וכאשר הקהל החל להגיע לתפילת החג, קיבל את פני הבאים בית כנסת מקושט לתפארת, ואיש לחברו אמר, - ממש כמו במתן תורה -
גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, כך ציווה הקב"ה למשה, והגבלת את העם, מהיכן היה ירק לבקר ולצאן מול הר סיני, הרי זה מדבר, אבל גונבה שמועה במדבר, כי על הר סיני ירד ה' לתת את התורה לבני ישראל, והכיצד ניתן לקבל פני השכינה בשטח צחיח, לכן עברה החלטה בין הרי סיני להפנות כל טיפה של לחלוחית לעבר הר סיני, ולצמחים הרדומים כבר בעונה זו, ניתנה הוראה להתעורר ולהתחיל לפרוח על מנת שכאשר ה' ירד על ההר יתקבלו פניו בזר פרחים ענק, ושמועה זו גונבה גם כן באזני פמליה של מעלה, והגיע לכס הכבוד, והקב"ה לא רצה לגרום לאבדן ההפתעה של החגיגה, אמר למשה, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, משה אל תספר להם כי ההר פורח. זכר לירק ולפרחים אשר פרחו בעת מתן תורה, נהוג בקהילות ישראל לפאר את בתי הכנסת ואת הבתים בפרחים וירק לחג. בבתינו הדלים אשר בירושלים, לא היה נהוג להביא פרחים לשבת או לחג, ראשית כי לא היו פרחים כמו שיש היום, ו, ב. באחת ההצגות אומר השחקן מאיר מרגלית בקולו המיוחד, בעל המביא פרחים לאשתו, סימן שמצפונו אינו בסדר - בין קהלנו דאז, לא נראה לי כי היה מקום לחשוש מפני דברים אלו, ולכן גם לא הביאו, בכל אופן בין המשפחות שאני הכרתי, פרט לשבועות לא היו פרחים או ירק. הגיע ערב שבועות, הקרשים והסמרטוטים כבר נשרפו בהדלקה של ל"ג בעומר, ומנין ימצאו ירק ופרחים, בשכונות שלנו לא היו בנמצא עצים או שיחים שמהם ניתן לקטוף , ולכן היינו חייבים להרחיק לכת עד לשכונות הדרומיות יותר לנו, רחביה ,קרית שמואל, שמה גרו העשירים של ירושלים, ובחצרותיהם היו גינו נוי, עצים, וכמובן פרחים, תושבי השכונות האלו לא נמנו על החרדים של ירושלים, אולם המסורת היתה עדיין חלק בלתי נפרד מחייהן, ולכן כאשר פנינו אליהם וביקשנו את רשותם, לא רק שנתנו בחפץ לב, כי אם גם במו ידיהם יצאו וקטפו ונתנו לנו ביד נדיבה, אנו, הכוונה היא לילדי השכונות, אשר במצוות ההורים הלכנו בקבוצות והתפזרנו בבתי התושבים, אספנו את השלל, וחזרנו והתקבצנו על מנת לחזור, ואחד לשני הראינו את אשר בידנו, ועשינו החלפות, וכאשר הגענו לשכונות שלנו התחלקנו שוב לעבר בתי הכנסת השונים, ובבתי הכנסת קיבלו אותנו הגבאים והלומדים אשר שהו בבית הכנסת, ויחדיו קישטנו את בית הכנסת, וכאשר הקהל החל להגיע לתפילת החג, קיבל את פני הבאים בית כנסת מקושט לתפארת, ואיש לחברו אמר, - ממש כמו במתן תורה -