Bumblebee74
New member
ירוק לנצח - חלק ראשון
ילד מושך בצמה של ילדה, נער מנסה להרשים נערה, בחור צעיר מחזר בהיסוס ... ככה זה קורה לרוב, לפחות כך מצטיירת המציאות המעשית בעולם שבו דגל השוויון מתנופף ללא הרף. אבל הרגלים קשה לשנות.
לכן הוא לא יודע להגיב, זה קורה לא לפי הכללים. זה היה פשוט וקל, אולי אפילו הגשמת חלום לו זה היה הדדי גם מבחינתו.
אבל החיים תמיד מסובכים יותר, והם לא מתוסרטים בקפידה כמו סרט אמריקאי עם סוף ממותק.
היא מחזרת אחריו ברמיזות ברורות, כל כך ברורות שבהתחלה הוא חושב שכל זה בכלל לא רציני, סוג של בדיחה ובאופן מסוים הוא לא ממש מוטרד מזה, כי הוא בעצמו חושב שזה משעשע וגם משתף עם זה פעולה אם כי באופן מעט מסויג.
הוא יודע את שמה, ומכיר אותה באופן כללי, מכיר מספיק כדי לדעת שהיא לא הטיפוס שלו.
היא מכירה אותו לא יותר ממה שהוא מכיר אותה, אבל בשבילה זו רק נקודת הפתיחה. היא לא יודעת להצביע באיזה שלב היא החליטה שהיא מעוניינת בו, מה היה הרגע שבו הפנים שלו הפכו להיות עבורה משהו שהציף את דמיונה. משהו בחיוך הביישני שלו, במבט בעיניו החומות שהיה חסר כל זיק של התנשאות, הדינמיקה שלו בין חבריו, תנועות הגוף המשוחררות, כאילו שהעולם לא עושה עליו רושם והוא אינו מנסה להרשים את העולם.
היא הכירה אחרים, שונים כל כך. כאלה שניסו לנצח את החיים, שהיו עסוקים בטיפוח הדימוי העצמי שלהם תוך כדי רמיסה של אחרים, שחיזרו אחריה במילים, שחפצנו אותה, שהפכו אותה לבובה יפה, שבחברתם היא זכתה לכבוד מהסביבה, שהרגישה מוגנת, אבל בתמורה, היא איבדה משהו מעצמה, איבדה משהו מעצמיותה.
בהתחלה הוא חשב שזה ייפסק, איך בכלל מפסיקים את זה בלי לפגוע?
המבוכה שלו, מבוכה שנבעה בעיקר מחוסר ניסיון, התחלפה בחשש ובפחד שלא לפגוע בה. הוא חווה את אותו הדבר בדיוק מספר פעמים בחייו הקצרים, ותמיד כשהוא בנעליה.
הרגע של הדחיה- ההתנצלות המלווה בחיוך לעיתים מתנשא, לעיתים מעודד, היה תמיד רגע קשה מנשוא. כמו מסך שחור שנהדף לעבריך ולאחריו אתה מבקש להמשיך ולהיקבר תחתיו.
הם נפגשו כמעט כל יום. בארוחת הצהריים, היא שמרה עבורו מקום. כאשר חלף עם חבריו על פני המשרד שלה שהיה באזור הסדנאות והמוסכים, אזור שאוכלס בכלים מכנים כבדים, מכונות תעשייתיות והמון רעש של מנועים, היא חייכה לעברו והוא החזיר חיוך מנומס ומבויש, אינו יודע שהמחווה התמימה הזו מצידו, הציתה בה להבות גדולות יותר.
היא עקבה אחריו מבלי שהוא ידע, בודקת את תורניות הכוננות והשמירה שלו, מחשבת את צעדיה כך שהם ייפגשו כביכול באקראי.
כאשר הייתה בסדנה, משגיחה עם החיילים שעטו כפפות עבות ורוקנו את החומצה הגופריתית ממצברים ישנים אל תוך מיכל אחסון גדול, היו עיניה תרות אחר חצר הפלוגה שהייתה מרוחקת מרחק של עשרות מטרים ממשרדה, מחפשות אחר דמותו, רוקמת חלומות משותפים לשניהם.
בלילה על המזרון הדק, רגע לפני ששקע בשינה, מחשבותיו עסקו בה, הוא ידע שאינו מעוניין בה, ידע שהיא רוצה אותו, ועדיין תהה מה היה סוד הקסם שהוא הצליח להטיל עליה, קיווה שהוא לא ייאלץ להתמודד מולה פנים מול פנים, שהיא תבין לבד שאם הוא לא שעה לרמזים העבים שהיא מפזרת סביבו, היא תחדל מכך והם ימשכו בשגרה הרגילה, פחות חיוכים נבוכים, פחות ארוחות משותפות, או הזמנה ישירה לבקר אותה בשמירה ולארח לה לחברה.
אבל זה נמשך, אולי חוסר הוודאות שלה לגביו רק מחזקת אצלה את הרצון לכבוש אותו לעצמה, כמו אגוז קשה פיצוח שרק מגביר את האתגר. אולי הוא עצמו נהנה מהחיזורים שלה, מתשומת הלב שלה שמוקדשת רק לו, משהו שללא ספק מחמיא לאגו וגורם לו להרגיש בסוג של רוממות רוח בשבועיים האחרונים, גם אם הוא לא ממש מראה זאת כלפי חוץ.
הוא לא ידע להצביע מה בדיוק מפריע לו. היא בעלת גוף רזה, חזה קטן, שיער מתולתל ושופע שאסוף בגומייה, עיניים חומות שנראה שלא הסתירו דבר, אף סולד ושפתיים שחייכו אליו וגרמו לו להרגיש נבוך. מידי פעם היא החזיקה סיגריה בין אצבעותיה אבל מעולם לא עישנה בקרבתו, כאילו ידעה והבינה שזו דוחה אותו.
אבל, האם העישון דחה אותו?
אולי בכלל עצם העובדה שהיא מחזרת אחריו?
הוא ידע ששני הדברים אינם נכונים, במחשבותיו דמיין את גופה העירום, עור שזוף, רגליים דקות, משולש ערווה הכהה, הפטמות העגולות שלה, ושיער התלתלים בגוון חום שחור נח על כתפיה, קצותיו מלטפים את תפיחת שדיה. הוא נרדם כשזקפה נעימה מלווה את שנתו ותיקווה לחלום שימשיך ויישא את דמיונותיו הלאה.
אובססיה לא הייתה מילה שהיא הכירה, היו מילים נוספות שהיא לא הכירה, שאולי עוד תלמד ותכיר. אבל היא הכירה את המושג דבקות מטרה, זה משהו שאחד המפקדים שלה באחד הקורסים דיבר עליו. היא מצאה שהביטוי שהמפקד תיאר באוזניהם, הוא משהו שהיא סוף סוף הצליחה למצוא אצלה, שהיא מגשימה את הערך הזה שפמפמו להם ללא הרף במהלך הקורס לפני כשנה, באותו זמן זה נראה לה חסר חשיבות, סיסמאות ריקות מתוכן שמפקדים אוהבים לנפנף בהם בניסיון נואש להדביק את החיילים הצעירים ברוח הפטריוטיות והמחויבות- הפעם היא הרגישה מחויבת.
היו לה מחשבות רבות אודותיו, המראה החיצוני שלו היה הדבר האחרון שתפס את עיניה, אם כי היא לא יכלה להתכחש לכך שהיא אהבה את מה שהיה לו להציע, ואולי היא ידעה שעליה להסתפק בכך.
הפשטות בעיניו, השיחות הקצרות ביניהם, אז הרגישה שהוא לא בוחן אותה, לא מתנשא, או מבטל את דבריה. הוא ידע להאזין, ידע לחייך וידע יותר מכל להתחמק ממנה- תמיד באופן חינני. זה הפך את הכל למאתגר יותר, היא הייתה חייבת לחדור אליו מבעד לשריון שהוא הציב ביניהם.
אף אחד לא יודע, אבל בתואנות שונות היא מארגנת את תורנות סוף השבוע שלה כך שזו תתאים לכוננות שלו.
בערב יום חמישי הבסיס מתרוקן. רק צוותי הכוננות, חוליית השמירה והתורנים נשארים מאחור. תוך שעה ממקום שוקק חיים, הבסיס הופך לאוסף ענק של מבנים נמוכים, משרדים, סככות- כלים קרביים וסדנאות שוממים.
לסופי השבוע יש קצב אחר, הכל הרבה פחות תזזיתי, כבישי הבסיס ריקים ושלווה אופפת את המקום. הוא יושב על נדנדת עץ בחצר הפלוגה, תנודות קלות של המושב שתלוי על גבי חבלים עבוטים, עץ אלון ענק מסוכך בענפיו מעל. עמודי תאורה ישנים מטילים אורות עמומים לאורך השבילים והכבישים. ממקום מושבו בנדנדה, כשהוא מותח את צווארו לאחור הוא רואה את הכוכבים נוצצים בשמיים אורם הזעיר מבליח בין ענפי העץ.
שעות הערב מתארכות והלילה מקיץ, נושא עימו רוח נעימה שמפוגגת את חום היום. מושב העץ של הנדנדה חורק מעט עם התנודות הקלות כאשר חבר נוסף מתיישב לצדו. חייל נוסף עסוק בחדר הכוננות שנמצא מולם, פותח את הספה הישנה שמישהו תרם, מכין אותה לשינה, בתקווה ללא הקפצות.
היא רואה אותו יושב, מזהה את תנוחת הישיבה שלו, רגל אחת משתלשת מטה מהנדנדה והשנייה מקופלת, עקב הנעל נחה על קצה המושב. החבר שלידו מעשן, היא מבחינה בזוהר האדמדם של הסיגריה שעה שהוא שואף אותה אל ריאותיו, לרגע אחד היא מתאווה לסיגריה, להרגיש את חמימות העשן והניקוטין צורבים את גרונה וממלאים את ריאותיה.
היא פוסעת בשביל הבטון, בטוחה בעצמה, לא מהססת, היא מלכת הלילה והלילה הזה הוא שלה.
מחייכת מבלי להיות מודעת, מחשבות פומפוזיות, בטוחה בעצמה אבל מבינה שלא כל הקלפים בידיה.
הוא מזהה את צלילתה בשעה שהיא מתקרבת בהליכה רגועה, כאילו שהיא יצאה לטיול לילי ובמקרה בחרה לעבור דווקא דרך הפלוגה. היא מחייכת פתאום, ספק לעצמה ספק אליו, והחיוך שלה מחמיא לו, אם כי משהו מתחיל לנקר אי שם במעלה בטנו, מין תחושה שהוא אינו יודע להסביר אותה.
היא נשארת בחברתם, שיחה שמתגלגלת על דברים שאינם חשובים, ניחושים מתי יגיע החורף, מתי המג"ד יעזוב, ריכולים ושאלות הרות גורל, כמו הבחירה בין ים לבריכה.
היא עדיין לובשת את המדים שלה, השרוולים משוכים מטה על זרועותיה, הוא חושב שזה קצת מוזר, כי אפילו בלילה, מזג האוויר עדיין לא קר מספיק. החולצה שלה מחוץ למכנס, מין התרסה לקוד הלבוש הצבאי שבשעות הערב ובטח בסוף השבוע לא נאכף בבסיס בצורה מוקפדת, בעצם בשעה זו מרבית החיילים שאינם בתורנות שמירה מסתובבים בחולצות טריקו.
הם חריגים, שלושתם עדיין במדים, הוא, החבר והיא. החייל השלישי מתכונן לשינה בחדר הכוננות, מכבה את האור המרכזי ואורות ציוד הקשר הופכים למין תאורת לילה רכה שבאירה החדר בזוהר ירקרק.
היא מתיישבת לצדו, לא צמודה מידי ולא רחוקה, עקביה מציירים שבילים בחול כאשר הנדנדה זזה קדימה ואחורה, תנועות קטנות וקצובות. היא מרגישה את התנועות כאילו שהן מותאמות לקצב הלמות ליבה. הוא משוחח איתה, פתאום השיחה אתו מביאה עימה תחושה עמוקה יותר- הלילה עושה את שלו.
ילד מושך בצמה של ילדה, נער מנסה להרשים נערה, בחור צעיר מחזר בהיסוס ... ככה זה קורה לרוב, לפחות כך מצטיירת המציאות המעשית בעולם שבו דגל השוויון מתנופף ללא הרף. אבל הרגלים קשה לשנות.
לכן הוא לא יודע להגיב, זה קורה לא לפי הכללים. זה היה פשוט וקל, אולי אפילו הגשמת חלום לו זה היה הדדי גם מבחינתו.
אבל החיים תמיד מסובכים יותר, והם לא מתוסרטים בקפידה כמו סרט אמריקאי עם סוף ממותק.
היא מחזרת אחריו ברמיזות ברורות, כל כך ברורות שבהתחלה הוא חושב שכל זה בכלל לא רציני, סוג של בדיחה ובאופן מסוים הוא לא ממש מוטרד מזה, כי הוא בעצמו חושב שזה משעשע וגם משתף עם זה פעולה אם כי באופן מעט מסויג.
הוא יודע את שמה, ומכיר אותה באופן כללי, מכיר מספיק כדי לדעת שהיא לא הטיפוס שלו.
היא מכירה אותו לא יותר ממה שהוא מכיר אותה, אבל בשבילה זו רק נקודת הפתיחה. היא לא יודעת להצביע באיזה שלב היא החליטה שהיא מעוניינת בו, מה היה הרגע שבו הפנים שלו הפכו להיות עבורה משהו שהציף את דמיונה. משהו בחיוך הביישני שלו, במבט בעיניו החומות שהיה חסר כל זיק של התנשאות, הדינמיקה שלו בין חבריו, תנועות הגוף המשוחררות, כאילו שהעולם לא עושה עליו רושם והוא אינו מנסה להרשים את העולם.
היא הכירה אחרים, שונים כל כך. כאלה שניסו לנצח את החיים, שהיו עסוקים בטיפוח הדימוי העצמי שלהם תוך כדי רמיסה של אחרים, שחיזרו אחריה במילים, שחפצנו אותה, שהפכו אותה לבובה יפה, שבחברתם היא זכתה לכבוד מהסביבה, שהרגישה מוגנת, אבל בתמורה, היא איבדה משהו מעצמה, איבדה משהו מעצמיותה.
בהתחלה הוא חשב שזה ייפסק, איך בכלל מפסיקים את זה בלי לפגוע?
המבוכה שלו, מבוכה שנבעה בעיקר מחוסר ניסיון, התחלפה בחשש ובפחד שלא לפגוע בה. הוא חווה את אותו הדבר בדיוק מספר פעמים בחייו הקצרים, ותמיד כשהוא בנעליה.
הרגע של הדחיה- ההתנצלות המלווה בחיוך לעיתים מתנשא, לעיתים מעודד, היה תמיד רגע קשה מנשוא. כמו מסך שחור שנהדף לעבריך ולאחריו אתה מבקש להמשיך ולהיקבר תחתיו.
הם נפגשו כמעט כל יום. בארוחת הצהריים, היא שמרה עבורו מקום. כאשר חלף עם חבריו על פני המשרד שלה שהיה באזור הסדנאות והמוסכים, אזור שאוכלס בכלים מכנים כבדים, מכונות תעשייתיות והמון רעש של מנועים, היא חייכה לעברו והוא החזיר חיוך מנומס ומבויש, אינו יודע שהמחווה התמימה הזו מצידו, הציתה בה להבות גדולות יותר.
היא עקבה אחריו מבלי שהוא ידע, בודקת את תורניות הכוננות והשמירה שלו, מחשבת את צעדיה כך שהם ייפגשו כביכול באקראי.
כאשר הייתה בסדנה, משגיחה עם החיילים שעטו כפפות עבות ורוקנו את החומצה הגופריתית ממצברים ישנים אל תוך מיכל אחסון גדול, היו עיניה תרות אחר חצר הפלוגה שהייתה מרוחקת מרחק של עשרות מטרים ממשרדה, מחפשות אחר דמותו, רוקמת חלומות משותפים לשניהם.
בלילה על המזרון הדק, רגע לפני ששקע בשינה, מחשבותיו עסקו בה, הוא ידע שאינו מעוניין בה, ידע שהיא רוצה אותו, ועדיין תהה מה היה סוד הקסם שהוא הצליח להטיל עליה, קיווה שהוא לא ייאלץ להתמודד מולה פנים מול פנים, שהיא תבין לבד שאם הוא לא שעה לרמזים העבים שהיא מפזרת סביבו, היא תחדל מכך והם ימשכו בשגרה הרגילה, פחות חיוכים נבוכים, פחות ארוחות משותפות, או הזמנה ישירה לבקר אותה בשמירה ולארח לה לחברה.
אבל זה נמשך, אולי חוסר הוודאות שלה לגביו רק מחזקת אצלה את הרצון לכבוש אותו לעצמה, כמו אגוז קשה פיצוח שרק מגביר את האתגר. אולי הוא עצמו נהנה מהחיזורים שלה, מתשומת הלב שלה שמוקדשת רק לו, משהו שללא ספק מחמיא לאגו וגורם לו להרגיש בסוג של רוממות רוח בשבועיים האחרונים, גם אם הוא לא ממש מראה זאת כלפי חוץ.
הוא לא ידע להצביע מה בדיוק מפריע לו. היא בעלת גוף רזה, חזה קטן, שיער מתולתל ושופע שאסוף בגומייה, עיניים חומות שנראה שלא הסתירו דבר, אף סולד ושפתיים שחייכו אליו וגרמו לו להרגיש נבוך. מידי פעם היא החזיקה סיגריה בין אצבעותיה אבל מעולם לא עישנה בקרבתו, כאילו ידעה והבינה שזו דוחה אותו.
אבל, האם העישון דחה אותו?
אולי בכלל עצם העובדה שהיא מחזרת אחריו?
הוא ידע ששני הדברים אינם נכונים, במחשבותיו דמיין את גופה העירום, עור שזוף, רגליים דקות, משולש ערווה הכהה, הפטמות העגולות שלה, ושיער התלתלים בגוון חום שחור נח על כתפיה, קצותיו מלטפים את תפיחת שדיה. הוא נרדם כשזקפה נעימה מלווה את שנתו ותיקווה לחלום שימשיך ויישא את דמיונותיו הלאה.
אובססיה לא הייתה מילה שהיא הכירה, היו מילים נוספות שהיא לא הכירה, שאולי עוד תלמד ותכיר. אבל היא הכירה את המושג דבקות מטרה, זה משהו שאחד המפקדים שלה באחד הקורסים דיבר עליו. היא מצאה שהביטוי שהמפקד תיאר באוזניהם, הוא משהו שהיא סוף סוף הצליחה למצוא אצלה, שהיא מגשימה את הערך הזה שפמפמו להם ללא הרף במהלך הקורס לפני כשנה, באותו זמן זה נראה לה חסר חשיבות, סיסמאות ריקות מתוכן שמפקדים אוהבים לנפנף בהם בניסיון נואש להדביק את החיילים הצעירים ברוח הפטריוטיות והמחויבות- הפעם היא הרגישה מחויבת.
היו לה מחשבות רבות אודותיו, המראה החיצוני שלו היה הדבר האחרון שתפס את עיניה, אם כי היא לא יכלה להתכחש לכך שהיא אהבה את מה שהיה לו להציע, ואולי היא ידעה שעליה להסתפק בכך.
הפשטות בעיניו, השיחות הקצרות ביניהם, אז הרגישה שהוא לא בוחן אותה, לא מתנשא, או מבטל את דבריה. הוא ידע להאזין, ידע לחייך וידע יותר מכל להתחמק ממנה- תמיד באופן חינני. זה הפך את הכל למאתגר יותר, היא הייתה חייבת לחדור אליו מבעד לשריון שהוא הציב ביניהם.
אף אחד לא יודע, אבל בתואנות שונות היא מארגנת את תורנות סוף השבוע שלה כך שזו תתאים לכוננות שלו.
בערב יום חמישי הבסיס מתרוקן. רק צוותי הכוננות, חוליית השמירה והתורנים נשארים מאחור. תוך שעה ממקום שוקק חיים, הבסיס הופך לאוסף ענק של מבנים נמוכים, משרדים, סככות- כלים קרביים וסדנאות שוממים.
לסופי השבוע יש קצב אחר, הכל הרבה פחות תזזיתי, כבישי הבסיס ריקים ושלווה אופפת את המקום. הוא יושב על נדנדת עץ בחצר הפלוגה, תנודות קלות של המושב שתלוי על גבי חבלים עבוטים, עץ אלון ענק מסוכך בענפיו מעל. עמודי תאורה ישנים מטילים אורות עמומים לאורך השבילים והכבישים. ממקום מושבו בנדנדה, כשהוא מותח את צווארו לאחור הוא רואה את הכוכבים נוצצים בשמיים אורם הזעיר מבליח בין ענפי העץ.
שעות הערב מתארכות והלילה מקיץ, נושא עימו רוח נעימה שמפוגגת את חום היום. מושב העץ של הנדנדה חורק מעט עם התנודות הקלות כאשר חבר נוסף מתיישב לצדו. חייל נוסף עסוק בחדר הכוננות שנמצא מולם, פותח את הספה הישנה שמישהו תרם, מכין אותה לשינה, בתקווה ללא הקפצות.
היא רואה אותו יושב, מזהה את תנוחת הישיבה שלו, רגל אחת משתלשת מטה מהנדנדה והשנייה מקופלת, עקב הנעל נחה על קצה המושב. החבר שלידו מעשן, היא מבחינה בזוהר האדמדם של הסיגריה שעה שהוא שואף אותה אל ריאותיו, לרגע אחד היא מתאווה לסיגריה, להרגיש את חמימות העשן והניקוטין צורבים את גרונה וממלאים את ריאותיה.
היא פוסעת בשביל הבטון, בטוחה בעצמה, לא מהססת, היא מלכת הלילה והלילה הזה הוא שלה.
מחייכת מבלי להיות מודעת, מחשבות פומפוזיות, בטוחה בעצמה אבל מבינה שלא כל הקלפים בידיה.
הוא מזהה את צלילתה בשעה שהיא מתקרבת בהליכה רגועה, כאילו שהיא יצאה לטיול לילי ובמקרה בחרה לעבור דווקא דרך הפלוגה. היא מחייכת פתאום, ספק לעצמה ספק אליו, והחיוך שלה מחמיא לו, אם כי משהו מתחיל לנקר אי שם במעלה בטנו, מין תחושה שהוא אינו יודע להסביר אותה.
היא נשארת בחברתם, שיחה שמתגלגלת על דברים שאינם חשובים, ניחושים מתי יגיע החורף, מתי המג"ד יעזוב, ריכולים ושאלות הרות גורל, כמו הבחירה בין ים לבריכה.
היא עדיין לובשת את המדים שלה, השרוולים משוכים מטה על זרועותיה, הוא חושב שזה קצת מוזר, כי אפילו בלילה, מזג האוויר עדיין לא קר מספיק. החולצה שלה מחוץ למכנס, מין התרסה לקוד הלבוש הצבאי שבשעות הערב ובטח בסוף השבוע לא נאכף בבסיס בצורה מוקפדת, בעצם בשעה זו מרבית החיילים שאינם בתורנות שמירה מסתובבים בחולצות טריקו.
הם חריגים, שלושתם עדיין במדים, הוא, החבר והיא. החייל השלישי מתכונן לשינה בחדר הכוננות, מכבה את האור המרכזי ואורות ציוד הקשר הופכים למין תאורת לילה רכה שבאירה החדר בזוהר ירקרק.
היא מתיישבת לצדו, לא צמודה מידי ולא רחוקה, עקביה מציירים שבילים בחול כאשר הנדנדה זזה קדימה ואחורה, תנועות קטנות וקצובות. היא מרגישה את התנועות כאילו שהן מותאמות לקצב הלמות ליבה. הוא משוחח איתה, פתאום השיחה אתו מביאה עימה תחושה עמוקה יותר- הלילה עושה את שלו.
