יצירות ספרות בראי הקולנוע

[leeloo]

יצירות ספרות בראי הקולנוע ../images/Emo22.gif

הקטע ארוך מאוד, אבל מאוד מעשיר ומולץ לקריאה, שימו לב שזה בא בשלושה חלקים. מתוך "ספיישל מוסף" מערכת היחסים המוזרה שנוצרה בין הקולנוע לספרות היא מורכבת וטעונה, וימיה כימי הקולנוע עצמו. לא בכדי חלק נכבד מן הסרטים הראשונים, גם בתקופת הסרט האילם, נשענו על יצירות ספרותיות ידועות ו"מקובלות". כדוגמאות אפשר למנות את עיבודו של ססיל ב´ דה-מיל, אחד הבמאים המובילים של הקולנוע בראשית דרכו, לכרמן מ-1915, וכן את העיבודים שנעשו לעשרים אלף מיל מתחת למים על פי ז´ול וורן(1916), דוקטור ג´קיל ומר הייד על פי רוברט לואיס סטיבנסון (1920), או להגיבן מנוטרדם של ויקטור הוגו (1923), בכיכובו של לון צ´ייני - אחד מכוכבי הפולחן של אותם הימים. אז והיום, יש הרואים במדיום הקולנועי את ההמשך הישיר לספרות עצמה, שכן הוא ממלא אחר אותו צורך שבשמו נוצרה ושעימו היא מנסה להתמודד. המצדדים בעמדה הזאת רואים עין בעין את פניה של תרבות הפנאי במאה העשרים, ומאלצים את האחרים להודות כי בימינו אלה הן ההעדפות של הקהל לגבי ניצול הזמן הפנוי. בהקשר הזה יש לקולנוע יתרון עצום ומהותי - הוא מבטיח בדרך כלל תפוצה, שגם אם היא נחשבת למינורית - היא עדיין חלומו הרטוב של כל כותב ספרים. אבל מעבר לזה, בזכות עוצמתה החזותית ופעולתה על החושים, החוויה הקולנועית משיגה השפעה ישירה על הקהל, ההולכת ומתעצמת ביחס ישיר להצלחתו המסחרית של הסרט. מנגד אפשר לומר, שבמקרים רבים הספרים שאומצו על ידי האמנות השביעית - הם המעניקים ליצירות הקולנוע את התוכן העלילתי שלהן ואת העומק הרוחני-רגשי של החוויה שהן מציגות. אבל נכון גם שבמקרים רבים לא פחות הקולנוע הציל משכחה ספרים, שאלמלא הפכו לסרטים ספק אם מישהו היה קורא בהם או מייחס להם חשיבות כלשהי. בכל מקרה, זוהי מערכת יחסים דו-סטרית, שבה שני הצדדים מזינים ומפרים זה את זה, כל זמן שהעוסקים במלאכה הם בעלי כשרון בתחומם. כאשר מקבלים את ההנחה הזאת, השאלה אם הקולנוע "מיטיב" עם הספרים שהוא הופך לתסריטים אינה רלוונטית עוד. הטיעונים המוכרים - לפיהם מצד אחד הקולנוע "סוגר" את האפשרויות של הצופה לפרשנות אישית, דמיון ופנטזיה, פוגם לכאורה באיכויות ובכוונות המקוריות של המחבר, ולכן עליו להיות מדיום נפרד המשתמש בחומרים משל עצמו - מתבטלים על ידי הטיעון שבמקרים מסוימים הקולנוע מעמיד בפני הצופה חוויה חושית ששום טקסט אינו יכול לתאר. מראה נוף, למשל, טון דיבור, הבעות פנים או עוצמה מוסיקלית, הם כולם עזרים אודיו-ויזואליים שבלעדיהם ספרים רבים לא היו מגיעים למלוא מיצויים. הקולנוע שנוצר בעקבות רומנים ויצירות ספרותיות אחרות (מחזות, ביוגרפיות וכו´) מקיף אוסף עצום של סרטים, הנחלקים, בדומה לספרות עצמה, לז´אנרים שונים, לאופנות חולפות ולתפיסות עולם מהותיות של היוצרים עצמם, הקשורות לא מעט לשיוכם התרבותי והמנטלי-חברתי. אחת השאלות העיקריות שעליהן צריך הבמאי להשיב בטרם יתחיל בתהליך האימוץ של יצירה ספרותית לקולנוע, היא כיצד יש לתפוס את העשייה עצמה - האם הקולנוע צריך לראות עצמו כתעתיק מצולם של ההתרחשויות בספר, או שעליו להרעיף עליו, בזכות יתרונות המדיום, יותר מעוף ומקוריות ולהעניק לו פרשנות אסתטית חדשה - תהליך שהופך אותו למשהו אחר. במאים אשר בחרו לצלם את סרטם לפי התפיסה הראשונה, הוכיחו בכך בדרך כלל רק את אוזלת ידו של הקולנוע מול העושר והמורכבות של היצירה המקורית. מי שבחרו בדרך השנייה יצרו יצירה בעלת עומק, שבמקרים רבים היא גם מופת קולנועי. האסוציאציה הראשונה בכל הקשור לאימוץ יצירות ספרותיות בקולנוע, היא שפע העיבודים והגרסאות שנעשו למחזותיו של שקספיר. למן גרסתו המצויינת של פרנקו זפירלי לרומיאו ויוליה , דרך עבודותיהם של אורסון וולס (אותלו ומקבת), רומן פולנסקי (מקבת), ולורנס אוליביה, שהקדיש שנים ארוכות מחייו להבנת הדמויות של המחזאי בן המאה ה-16 והיה לאחד השחקנים הבולטים שהתמחו במתן פרשנות לכמה מהן (המלט, הנרי החמישי, המלך ליר ,הסוחר מוונציה ואותלו) ועד לקנת בראנה (המלט , מהומה רבה על לא דבר , אותלו), שמזה כשני עשורים מגשים את פרויקט חייו המתמצה בעיבודו של שקספיר לקולנוע והגשתו להמונים בעטיפת מיינסטרים נוצצת. המאפיין את העיבודים הללו ועיבודים שמרניים אחרים, כפי שהופקו על ידי הCBB- או הפקות אחרות מרוסיה ומיפן (ראן של אקירה קוראסווה, למשל, מבוסס על המלך ליר), הוא המאמץ המרוכז לשמור על צמידות למקור - בטקסט, בעיצוב התלבושות ובתפאורה; יש בכך הוכחה כי עושרן של יצירות אלה ומורכבותן עדיין ממשיכים לגרות את דמיונם של במאים רבים שוב ושוב. אולם בשנים האחרונות נוצר הרושם שיש מעין "גל חדש", צעיר ומרדני, המנסה לתפוס את שקספיר מזווית ראייה שונה לחלוטין. התוצאה היא בדרך כלל סרטים קצביים, נועזים וישירים מאוד, שהמקוריות שלהם מתגרה ב"קדושת" הטקסט המקורי. בהקשר הזה אפשר להזכיר סרטים כמו איידהו שלי של גאס ואן-סנט (1991), כמעין עיבוד מתקדם ל"הנרי הרביעי", ומסע העסקים של המלט של אקי קאוריסמקי (1978) ההופך את סיפורו של הנסיך הדני לקומדיה שחורה שעלילתה סבה סביב מאבקי הכוח בחברה כלכלית גדולה שמנהלה נרצח. כדאי לציין כאן גם את גירסתו של באז לרמן לרומיאו ויוליה בכיכובו של ליאונרדו די קפריו, שיש בה משום פוסט-מודרניות מוטרפת, אך גם המעוף הרחב ביותר למחזה המפורסם. בסרט זה רומיאו לובש חולצות פרחוניות ומשתייך לחבורת נערי חוף הנלחמת בקרבות רחוב אלימים עם חבורת היספנים. מרקוצ´יו הוא דראג קווין שחור, וכל תפאורת הסרט רוויה צבעוניות קיטשית במנות גדושות שתורמות לאווירה המתובלת בלאו הכי בפס קול מהפנט ועדכני. ייחודה של גרסה זו בא לה בשל התפיסה הססגונית הזו, ובזכותה, שיקספיר נגיש יותר גם לנערות מתבגרות (אין לשכוח מי משחק בתפקיד הראשי), וגם מקבל פנים עדכניות שאינן מדיפות ריח מאיים של קלסיקה ספוגת נפטלין; וזהו היבט שאין להתעלם ממנו. בקצה הנגדי של ספרות המעובדת לקולנוע נמצאים יוצרים שלפעמים נדמה כי רק ה"קולנועיות" של ספריהם מאפשרת את קיומם. כזה הוא למשל ג´ון גרישם, שמאז עת להרוג ועד מוריד הגשם הספיק להפוך לשם החם ביותר בהוליווד בכל הקשור לאספקת עלילות לפס הייצור של האולפנים הגדולים, ואפילו במאים "נחשבים" שמחים לצרף אותו אל רשימת הקרדיטים של סרטיהם. ובכלל מתברר שגאוני קולנוע אינם מתביישים להזדקק גם לעלילות מורכבות ובעלות תכנים ספרותיים, ולבסס עליהן את עבודתם. אחד הבמאים הבולטים, שיצירתו הקולנועית (שהפכה זה מכבר למופת בפני עצמו) מסתמכת הרבה על ספרות הוא סטנלי קובריק. די להזכיר כאן את העיבוד שלו ללוליטה 1961 מאת ולאדימיר נאבוקוב, כדי להיווכח שיש סרטים שערכם האמנותי אינו נופל מזה של הספרים שעל פיהם נעשו. נאבוקוב (שאחראי גם לייאוש שבוים על ידי פאסבינדר) עיבד בעצמו את התסריט, ואף על פי שנאלץ לשנותו מעט בשל בעיות מוסרניות-צנזוריאלית, התוצאה היא סרט מרתק ו"חושי" מאוד - לא מעט בזכות הופעתו המבריקה של פיטר סלרס בתפקיד קווילטי. קובריק ביים סרטים נוספים שנשענו על רומנים מפורסמים כמו אודיסיאה בחלל (1968) מאת ארתור סי. קלארק, הניצוץ (1980) מאת סטפן קינג, שלא היה מרוצה מהתוצאה ובעקבות כך הופקה גירסה משלו (באותו שם) לספרו, וכמובן - התפוז המכני (1971) מאת אנתוני ברג´ס, שהפך ליצירת מופת לא רק בשל היותו אמירה חברתית נוקבת, אלא גם משום שניצל באופן מקסימלי את יתרונות המדיום הקולנועי בעיצוב הצילומים והארט, ובעצם השימוש החכם במוסיקה ובהמחשת השפעתה על החושים. עם במאים נוספים שסרטיהם עשו חסד עם הספרים שעליהם התבססו אפשר למנות גם את לוקיאנו ויסקונטי, שעיבודו למוות בוונציה (1971) מאת תומס מאן (שגם סיפורו וידויו של פליקס קרול עובד לקולנוע) המחיש היטב את אווירת הנכאים של מוסיקאי מזדקן ומאוהב, השוהה בעיר שערפילים של מגפת הטיפוס מזדחלים בין רחובותיה ונושאים עימם את ריח המוות. במאי איטלקי אחר, פרנצ´סקו רוזי, עיבד את הנובלה המפורסמת של גבריאל גרסיה מארקס כרוניקה של מוות ידוע מראש (1978) לסרט אקזוטי, ססגוני ומלא פיוט, הנאמן לחדות התיאור לא פחות מן הספר עצמו.

 

[leeloo]

חלק ב´

במאי נוסף, פולקר שלנדורף, עיבד גם הוא יצירות ספרותיות ידועות לקולנוע. אחת מהן, אהבתו של סוון (1983) בכיכובו של ג´רמי איירונס, היא מעין גירסה מקוצרת לאפיזודה הלקוחה מתוך "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. סרט נוסף שלו, הנוסע פאבר (1992), נעשה על פי ספרו הידוע של מקס פריש. לאחרונה ביים גם את המשחית על פי ספרו של מישל טורנייה ("שר היער"); אולם שלנדורף מוזכר בעיקר בשל עיבודו לתוף הפח (1979) מאת גינתר גראס, שבו עיצב ויזואליות בוטה ואכזרית שהקצינה את תיאורי הברוטליות של החברה הגרמנית בתקופת המלחמה. גם הספר וגם הסרט שנעשה בעקבותיו הפכו לנקודות ציון חשובות במה שקשור לתוצאות המשבר התרבותי והחברתי שהתחולל בגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ובזכות עובדה זו שימשו שניהם כשגרירים של תעשיית התרבות בגרמניה בעולם המערבי. סופרים אחרים שהשתייכו כמו גינתר גראס ל"קבוצת 74", שפעלה כמצפון החברתי של גרמניה לאחר המלחמה - ובהם היינריך בל וזיגפריד לנץ - זכו גם הם לעיבודים קולנועיים (הכבוד האבוד של קתרינה בלום , ספינת המרד). בדומה להם קידמו את הקולנוע, האירופי בדרך כלל, מחוץ לגבולות ארצם גם סופרים אחרים שהפכו כבר לקלסיקה מודרנית - אלבר קאמי (הדבר), ויליאם גולדינג (בעלזבוב , שאף הוסרט פעמיים), וירג´יניה וולף (אורלנדו , וסרט חדש שהגיע לספריה זה עתה גברת דאלווי), פרנץ קפקא (המשפט, שגם הוא זכה לשתי הפקות שונות - אחת של אורסון וולס מ-1963, והאחרת של דיוויד ג´ונס מ-1992), ז´אן פול סארטר (זונה מכובדת), פדריקו גרסיה לורקה (חתונת הדמים) וג´יימס ג´ויס (יוליסס והמתים). לא רק סופרים בני המאה העשרים זכו שספריהם יתורגמו לשפת הקולנוע. גם יצירותיהם של קלסיקונים כאנטון צ´כוב, פיוטר דוסטוייבסקי, לאו טולסטוי, אוסקר ווילד, תומס הרדי והנריק איבסן - חלוץ הדרמה המודרנית (בית הבובות, אויב העם)- זכו לגירסאות מצולמות של ספריהם, ולעיתים לכמה הפקות שונות של אותו ספר. מי שהגדילו לעשות בכל הקשור לחזרה אל מקורות קדומים יותר של ספרות הם בימאים כפדריקו פליני (סטיריקון - המבוסס על "משתה טרימלכיון" מאת פטרוניוס) ופייר פאולו פזוליני, שביצירותיו הקולנועיות נשען על סיפורים אפילו מן המיתולוגיה היוונית (מדאה , אדיפוס רקס), תוך שהוא מעמת אותם עם תפיסות פסיכולוגיות הקשורות בתיאוריות הפרוידיאניות האופנתיות של שנות השישים והשבעים. פזוליני ביים גם גירסה משלו לסיפורי קנטרברי מאת ג´פרי צ´וסר (1970)- סיפור ימי-ביניימי הנחשב לאחת מפסגות השירה האנגלית, שבין אלפי שורותיו נפרשת קשת רחבה של דמויות המייצגות את המציאות החברתית של הימים ההם ומאירות אותה באור אירוני המוקצן בסרט לאבסורד. אחת הקבוצות הבולטות של אדפטציות ליצירות ספרות כוללת סרטים תקופתיים, שאפשר לכנותם גם כ"סרטים לכל המשפחה". כאן ניתן לאגד מלודרמות שבמרכזן סיפורי התבגרות או סיפורי אהבה מיוסרים, שרבים מהם נשענו על ספרות אנגלית קלסית מן המאה ה-91. הסופר המקושר ביותר לז´אנר זה הוא צ´רלס דיקנס, שגיבוריו כמו אוליבר טוויסט, דורית הקטנה וניקולס ניקלבי זכו לחיי נצח בין היתר בזכות הופעתם על המסך הגדול. כן בולטות כאן נשים-סופרות מן המאה הקודמת כמו ג´יין אוסטין (גאווה ודעה קדומה , על תבונה ורגישות , אמה), ג´ורג´ אליוט (מידלמארץ´), שרלוט ברונטה (ג´יין אייר) אחותה המוכשרת ממנה, אמילי ברונטה, שספרה אנקת גבהים עובד לקולנוע שלוש פעמים, מתוכן העיבוד הראשון (1939) הוא היחיד שיש לו גם איכויות קולנועיות של ממש. עוד ברשימה זו אפשר לציין את האסופית של ל"מ מונטגומרי, שהפך לסאגה בת שני חלקים, ואת אחת מאבני הדרך של הקולנוע - חלף עם הרוח , על פי ספרה של מרגרט מיטצ´ל, שאלמלא הסרט ספק אם הייתה זוכה להכרה רחבה כל כך.יתרונו של הקולנוע בא לידי ביטוי בקבוצת סרטים זו בעיקר בשל יכולתו לשחזר באופן ויזואלי את התקופות בהן התרחשו עלילות הספרים - בשפה, בגינונים, במוסיקה ובלבוש. ואם במשפחה אנו עוסקים, כדאי לזכור עוד עיבודים לקלסיקות של גיל הנעורים, כמו בן המלך והעני של מרק טווין, פנג הלבן של ג´ק לונדון וגוליבר של ג´ונתן סוויפט. מקום מיוחד שמור לסרטי אנימציה שנעשו על פי ספרים שאינם מיועדים בהכרח לצעירים שבינינו. כדוגמאות אפשר להזכיר את חוות החיות מאת ג´ורג´ אורוול, שעוצמתו כסרט אינה נופלת מזו של הספר, גבעת ווטרשיפ של ריצ´רד אדמס (שספר נוסף שלו כלבי המגפה הפך גם כן לסרט אנימציה), וכמובן - שר הטבעות על פי ג´ר"ר טולקין. סרטים אחרים נעשו מן הכיוון ההפוך. הכוונה כאן לסרטים עלילתיים שנעשו בעקבות סדרות קומיקס קלסיות, שמהוות במובן מסוים ענף ייחודי בספרות. למשל באטמן, דיק טרייסי , סופרמן ואחרים - שהפכו להצלחות קולנועיות בזכות עצמן. ככלל, ניתן לומר שכתופעה גורפת, הקולנוע האירופי (גם של במאים שעברו אחר כך לארה"ב) מבוסס הרבה יותר על ספרות קלסית ו"גבוהה" לעומת הקולנוע האמריקאי, המבוסס על ספרות חדשה ופופולרית יותר, שהיא בדרך כלל "פטריוטית" ובעלת זיקה לסוגיות ערכיות של החברה האמריקאית. נושאים הקשורים לערכי משפחה, למתח בין גזעי, לדילמות של הפרט בתוך חברה הישגית וחומרנית או לטראומות לאומיות כמו שנות השפל הכלכלי או מלחמת וייטנאם - זוכים להתייחסות נרחבת, במיוחד כשהם מבוססים על יצירותיהם של סופרים בעלי שם.

 

[leeloo]

חלק ג´

ספרו של ארסקין קולדוול חלקת אלוהים הקטנה, שעלילתו מתרחשת בימי הבהלה לזהב, עובד לקולנוע ב-1958, ימי "תור הזהב" של הוליווד, באותה תקופה בה דרך גם כוכבה של הספרות האמריקאית. באותן שנים עובדו לקולנוע כמה מיצירותיו של מי שהאמריקאים מחשיבים עד היום כאחד הסופרים הגדולים של המאה העשרים, ארנסט המינגווי - הקץ לנשק (1932, וגירסה נוספת ב- 1957) למי צלצלו הפעמונים (1947) ושלגי הקלימנג´רו (1952). ב-1990 עובדה לקולנוע גם הנובלה הזקן והים. המינגווי הוערך לאחר מותו הרבה פחות משהוערך בחייו (בניגוד למה שקורה בדרך כלל, למרבה הצער), ואולי אפשר לזקוף זאת לזכותו של הקולנוע שהתבסס על ספריו - הכתובים מלכתחילה בשפה שמזמינה את הסרטתם. סופר אחר שהעמיד במרכז סיפוריו את החברה האמריקאית לגווניה הוא סקוט פיצג´רלד, ויצירותיו גטסבי הגדול, הטייקון האחרון וענוג הוא הלילה שימשו גם הן רקע לסרטים שנעשו על פיהן. בדרך כלל הסרטים בתקופה זו היו צל חיוור של הספרים אותם התיימרו לתרגם לחזיון אורקולי, אולם במקרים אחרים, אולי בהתאם לקלישאה הגורסת כי רק ספרים בינוניים יכולים להפוך לסרטים גדולים, יצרה הוליווד כמה יצירות מופת קולנועיות, שאלמלא הן אולי לא היינו שומעים את שמו של הסופר לעולם. בקבוצה הזו, הבולט מכולם הוא הסנדק של פרנסיס פורד קופולה, שנעשה ב-1972 על פי ספרו של מריו פוצו. לאחר מכן, כידוע, נעשו גרסאות המשך לסרט שזכו להצלחה עצומה. קופולה ביים סרט נוסף וחשוב לא פחות, אפוקליפסה עכשיו על פי הספר "לב המאפליה" מאת ג´וזף קונרד (שכתב גם את לורד ג´ים ונוסטרומו), והמחיש באמצעות צילומים מרשימים את הזוועה של מלחמת וייטנאם. סרט נוסף הקשור בצלקות של אותה מלחמה, ושהחל דרכו כספר הואבירדי של וויליאם וארטון בבימויו של אלן פרקר (1984). גם הסופרים האמריקאים החשובים של תקופתנו, כמו ריימונד קרבר ופול אוסטר, הספיקו לתרום מיצירותיהם לקולנוע - תמונות קצרות של רוברט אלטמן הוא עיבוד פוסט-מודרני לקובץ סיפורים מאת קרבר, והימור על כל הקופה הוא סרט שנעשה על פי ספרו של אוסטר "מוסיקת המקרה", האחראי גם לתסריט המבריק של עישון (1994). כאמור, הבמאים באירופה נוטים להתייחס לספרות יפה כאל חומר גלם קולנועי ולהביאה אל המסך בזכות איכויותיה ולאו דווקא בשל הקשריה החברתיים, אולם תעשיית הקולנוע בארה"ב, המחוברת יותר מכל אל הסייסמוגרף המוניטרי, בוחרת (ולא במקרה) לעיבוד גם ספרות פופולרית שמלכתחילה פוזלת אל המסך הגדול, עוד בטרם נכתבה בה מלה אחת. ספרות זו, המעמידה במרכזה גיבורים או אנטי-גיבורים של חברת השפע האמריקאית, לוחמים אינדיבידואליסטיים או פטריוטים נלהבים (או שילוב של כולם יחד), מיוצגת על ידי סופרים שהוכיחו עצמם בנתוני המכירות כטום קלנסי, מייקל קריצ´טון וג´ון גרישם, והיא כוללת גם יומנים ואוטוביוגרפיות שעובדו אחר כך לקולנוע, כמו בדוגמה של יומן נעורים מאת ג´ים קארול, העוסק בהתמכרותו של צעיר עני לסמים ובתהליך הגמילה שלו, וכן לעזוב את לאס וגאס , המבוסס על ספרו של ג´ון אוברייאן. מעבר לאבחנה הגסה והלא הוגנת, במידת מה, של האדפטציות הקולנועיות לספרים בין קולנוע אמריקאי לאירופאי, ובין ספרות קלסית וחדשה יותר (כמו קנוט המסון, ברטולט ברכט, מילן קונדרה, רומן גארי, ז´אן ז´נה - הילד הרע של הספרות הצרפתית, שכתב את רעל ואת קרל מברסט, ופטר הנדקה שאחראי עם וים ונדרס למלאכים בשמי ברלין לבין ספרות פופולרית, אפשר גם להבחין בחלוקה ברורה של יוצרים על פי התמחויות ז´אנריות. הרשימה שנסקרה כאן היא חלקית בלבד, ואין בה כדי להעיד על השפע העצום של היצירות, המבטאות את מערכת יחסי הגומלין שבין קולנוע וספרות. במערכת סבוכה זו לא תמיד הקולנוע עומד באתגר שמציבה מולו הספרות, ולא תמיד יש ביכולתו לתרגם את המורכבות האסתטית הכתובה לאסתטיקה מצולמת; אולם מנגד, כדי להוכיח את הספרות על מגבלותיה, ניתנה לקולנוע האפשרות לקרוא עליה תגר, ויכולת זו הוא מנצל מדי פעם בהצלחה לא מעטה. מקווה שכתבה זו תרמה לכם.... אני מאוד נהנתי לקרוא אותה.

לילו

 

[Chot]

jesus christ!!

האאאעע!!! זה כל מה שיש לי להגיד.אחרי שאני אקרא את זה אני מניחה שהתגובה שלי תהיה קצת יותר רצינית

 

[חזיר בר]

ספרות בראי הקולנוע

לפני מספר שבועות נערך בפורום זה דיון קצרצר על היצירות הספרותיות הטובות שעובדו לקולנוע,ואני אוסיף עליו המדיומים אינם ברי השוואה,ועיבוד לקולנוע שינסה להיות מדויק,או דומה,יפגש תמיד,לטעמי,בכישלון. כל מי שקרא ספר ואחר כך ראה את הסרט על, מכיר את ההרגשה ש"אצלי בראש זה נראה אחרת". בנוסף,כמות הפרטים המסופקת בסרט בהכרח תהיה קטנה מכמות הפרטים המסופקת בספר,מה שגם יכול לפגוע בהנאה והבנת הסיפור.