יש יותר מ-2 צדדים למטבע
1. היעדר מידע על המתרחש בארץ
רק למעטים היו קרובי משפחה, ואלה שהיו עלו בעליות הקודמות, כך שהידע שלהם היה פחות רלוונטי. העולים הפוטנציאליים ניזונו בעיקר מהתעמולה הסובייטית, אך הפוך על הפוך: אם אומרים לנו שמדינת ישראל היא גיהנום עלי אדמות, סימן שהיא גן עדן. כמו כן, שליחי הסוכנות בהרבה מקרים היו אופטימיים מדיי לגבי סיכויי ההשתלבות המקצועית של העולים. לאבא של חבר שלי אמרו שתוך שנה הוא יוכל להתחיל לעבוד בתור רופא, מבלי להזכיר את העניין ה"פעוט" של קבלת רשיון.
2. הבדלי מנטליות
העולים היו רגילים ליהודים מסוג מאוד מסוים: אינטליגנטים ממושקפים ומנומנסים. מפגש אקראי עם השכן המרוקאי ששון לא עשה להם טוב
3. מעבר ממדינה שבה לא היה שוק חופשי והכול נשלט ע"י הממשלה
בברה"מ לא הייתה בנקאות במובן המערבי של המילה, האזרחים היו רגילים לכך שאך ורק הממשלה אחראית לקידום שלהם בחיים, לקבלת ההטבות האפשריות ועוד ועוד. דוגמה קטנה לניסיון שגוי להעתיק תפיסה זו לארץ: בשנת 1994 פחות או יותר בעיתון "נובוסטי ניידלי" ששימש את העולים הממורמרים הופיע קמפיין "לא ניתן לרמות אותנו פעמיים" שבמסגרתו התבקשו הקוראים לגזור מעין גלויה עם הדרישה להעניק לעולים דיור ציבורי במרכז הארץ ולא בפריפריה, כי ארה"ב כביכול מימנה זאת, למלא את הפרטים ולשלוח לכנסת. מאיפה לקוח רעיון הקמפיין הנאיבי הזה? מקמפיינים דומים שנערכו בתקשורת הסובייטית שדרשה ממשלות המערב לשחרר כל מיני קומוניסטים כלואים
4. קשיי הגריה שאופייניים לכלל המהגרים באשר הם
נהוג לחלק את תקופת ההסתגלות ל-4 חלקים - אופוריה ("ואוו, אני בישראל, האקלים חם, התפוזים בזיל הזול"), דיכאון ("אלה יהודים אלה?! אין עבודה, אין שפה, קשה קשה"), התאקלמות, קבלת שוק תרבותי ברגע שמבקרים בארץ המוצא.