היציאה מהארון - קצת פירוט מה היה, הווה ויהיה
כבר הרבה זמן שאני בדיכאון. לא יודע אם זה בגלל זה או בגלל דברים אחרים בחיי, אבל מה שברור זה שהנטייה המינית הוסיפה באופן משמעותי לתחושה הרעה. אני זוכר שכשפתחתי כרטיס באטרף, זה היה בסה"כ כדי להכיר הומו במציאות. הייתי חייב להכיר אחד כזה באופן אישי, לנסות להיכנס איתו למערכת של זוגיות ולדעת אם אני הומו או סטרייט (אז לא האמנתי שיש דבר כזה שנקרא דו-מיני). הייתי מקבל המון הצעות - סטוצים, זוגיות, יזיזויות וסתם התידדויות של שיחה על כוס קפה - אעפ"י שרשמתי שכל מה שאני מחפש זה להתנסות בזוגיות עם גבר, לא סקס, לא דיבורים, לא פורקן ולא נעליים. מסתבר שזה היה טעות לפרסם תמונה שלי בלי חולצה. הייתי מקבל המון הצעות מנשואים "סטרייטים". היום אני מבין למה כולם היו דיסקרטיים והתעקשו לדעת אם גם אני כזה. בהתחלה היו כאלה שחשבו שמצאו להם טרף קל (אולי כי כתבתי שאני עוד מעט מתפוצץ בתוכי?), הם ראו שאני לא נענה להצעות סקס, אז התחילו להציע גם בכסף, מתנות, בתי מלון, חופשות וכו'. היום כשאני חושב על זה - אולי אני פראייר?
הייתה לי הזדמנות לצאת לחופשה עם מישהו שיש לו לימוזינה. מהר מאוד הבנתי - העולם הזה יצרי, יצרי ובודד. הרגשתי שאנשים לא מחפשים להכיר באמת. הם טענו שכן, אבל בעצם הם לא. אנשים דיברו איתי על כיסופים להחזיק ידיים, לאהוב באמת, שיהיה עוד הרבה מעבר לסקס - אבל כנראה שאחוז גדול מההומואים מתוסבך עם עצמו, כי כמה שכולם רצו את זה, בכל זאת הייתי רואה אותם משוטטים באתר ומחפשים סטוצים. ראיתי שאחוז הנשואים מאוד קטן. שאחוז הזוגיות שמחזיק מעמד אמנם גדול יותר מהנשואים, אבל גם הוא לא מי יודע מה. בהמשך, כשהתיידדתי עם אנשים מאטרף ומהפורום והיינו מדברים, זה כבר היה ברור, לפחות איך שזה נראה עכשיו - אין לעולם ההומואים עתיד מאושר. הרבה אנשים מקווים לטוב, אבל כמה הומואים מצליחים לחיות בזוגיות מאושרת, ביחד, לא בזוגיות פתוחה, מצליחים לגדל ילד, ושהחברה תקבל אותם ואת הילד שלהם? הרי בכלל אין חוקים לזוגיות בין שני הומואים. ואני יודע שכל דבר חדש שבא לעולם, חייב להיות לו דור או שניים של בעיות עד שמצליחים לאזן אותו. אגב, אומרים ששיא האופטימיות זה כשזוג הומואים קונה עגלת תינוק
לא יודע, כל פעם שראיתי שני הומואים יושבים ביחד, ראיתי שהם היו מאוהבים, אבל הייתה לי תחושה שלאהבה הזאת לא יהיה קיום ארוך. במיוחד כשכל כך קשה להם להשיג ילד. וכשאין ילד, לא הרבה משתנה בחיים, אז ממילא גם אין פלפל. ואז גם הבנתי שהרבה מהזוגות ששמעתי עליהם - הם בעצם חיים בזוגיות פתוחה. עאלק זוגיות, זה לא בשבילי. בהמשך התחלתי קשר עם מישהו. ראיתי את הבעיה שכרוכה בלהיות בארון ועם זאת להיות בזוגיות עם גבר. הבעיה שכרוכה בחוסר קבלה עצמית. הבעיה שכרוכה בלהיות הומו ועם זאת להשאר דתי. הבעיה שכרוכה בלהיות רגיל לסטוצים ובעצם להתאוות לקשר אמיתי. הבעיה שכרוכה בלהיות בזוגיות עם גבר והחובה להסתיר מהחברים. הבעיה שכרוכה בהצעות דייטים שלא מפסיקים להציע לך, וכולם חושבים שאתה כרגע פנוי. הבעיה שכרוכה בזה שאתה גר בסביבה דתית, ואתה או הוריך מוכרים בקהילה, ואסור שאף אחד יראה אתכם ביחד. במיוחד כשאתם אוהבים ורוצים להיות כמו כל זוג וללכת יד ביד. הדיכאון כל כך אוכל אותי שכבר הפסקתי לחיות. הפסקתי להגיע למכללה, כל היום שכבתי בחדר, סגור בין 4 קירות, עם התריסים מוגפים, לא ידעתי מתי יום ומתי לילה. כל הזמן על האינטרנט. לפעמים התברר לי שאני ער כמעט 48 שעות ובכלל לא היה לי כוח לישון, כי מדי פעם היו סיוטים, והסיוטים האלה כל כך התמזגו עם המציאות שלפעמים זה לא נראה שזה בסה"כ חלום. גם לטלפונים הפסקתי לענות, לאט לאט הרחקתי את החברים ממני. למעשה, חוץ משניים-שלושה חברים שמאוד דואגים, כולם כבר הפסיקו לחפש אותי. מתישהוא שמתי לב שאני שוכב פה ונרקב, בינתיים הבנתי שדיכאון זה חלק אינטגרלי מהקטע של ההתלבטות על הזהות המינית. חשבתי לדבר עם הרב רון, אבל עשיתי ממנו צחוק. לא יכולתי לדבר על זה, ובטח שלא בטלפון, התעקשתי איתו שנלך על פגישה ולא על שיחת טלפון, אבל כשהוא היה מתקשר כדי לקבוע הייתי בדיכאון עמוק מדי בשביל לקום מהמיטה ולראות מי מתקשר. (הרב רון - אני מנצל את ההזדמנות, מבקש סליחה
) אני לא גר בבית, ומתישהוא אמא שלי הבינה שאני כבר מחסיר יותר מדי ימי לימודים, שבוע שעבר היא באה לראות מה קורה, למה אני שוב לא במכללה. אמרתי לה שאין לי כוח, וגם אין תקווה - הפער שפתחתי גדול מדי. היא אמרה שאם אני לא הולך ללמוד, לפחות שאלך למצוא עבודה ואתחיל להרוויח כסף. מזל שבדיוק קמתי לקחת משהו מהארון, הדמעות עלו מאליהן ולא רציתי שתראה. פתאום הבנתי שהיא בכלל לא מודעת למציאות שאני חי בה. אין לי מה להרוויח כסף. אין לי עתיד. החיים הולכים להיגמר ממש בקרוב. מאז הפסקתי לענות גם לטלפונים מהמשפחה. הקשר עם העולם שבחוץ התנתק סופית. אתמול קיבלתי sms מאמא - היא ואחותי באות לברר עניינים. ידעתי שלא אוכל לספר להם. ידעתי גם שהן לא ירדו ממני. החלטתי לשלוח מייל על כל מה שקרה בזמן האחרון, שלחתי sms לאמא שיש לה מייל ויצאתי למכללה. פדיחה - כשבאתי לצאת הן כבר היו מחוץ לדלת. מזל שהן לא טיפסו לי על הגב, אחותי הסיעה אותי למכללה והמשיכה לעבודה. היום אמא באה להוציא אותי קצת מהחדר, הלכנו למסעדה, דיברנו על הכל - על הבחורה מהלימודים, על הדיכאון, על פסיכולוג/פסיכיאטר, על ההתלבטות המינית, על הבן זוג, על החוסר קבלה עצמית, על העתיד ועל עוד כל מיני נושאים. לאן זה יזרום מפה? אני לא יודע. הזמן יגיד. מזמן הפסקתי להיות אופטימי. ואולי בעצם זה קצת מפתיע, בחיים לא חשבתי שאדבר עם אמא על גברים.
)
