יפנים נכלוליים
אגודת הידידות ישראל-יפן פירסמה הזמנה לסרט "מכתבים מאיוו ג'ימה", שלפי הגדרתם הוא "סרט נדיר בעולם המערבי, בהציגו את הזווית האנושית של חיילים וקצינים יפנים שהשתתפו בקרב הנורא ההוא". האירוע בהשתתפותו של שגריר יפן בישראל. לא מפתיע, ברוח הפוסט-מודרניזם, התוקפן והקורבן מאבדים משמעות. עצם הששתפות השגריר באירוע כזה רק מראה עד כמה אין שום ניסיון יפני לבקש סליחה על הפשעים המחרידים שביצעו במלחמת העולם השנייה בכל המדינות שכבשו. מדוע הם לא מקרינים סרט על כל הנשים שהצבא היפני אנס? או על שיטות העינוים של שבויי מלחמה? או אולי על הפאשיזם היפני שאפשר מקורות לו אותו בראשיתה של ההסטוריה היפנית? הסרט הזה רק ממשיך מגמה קיימת, של ניסיון לראות באור אנושי את הצד התוקפן, כמו סרטים המציגים את הצד האנושי של הנאצים ("הנפילה").לא ממש מעניין אותי לגלות הבנה לרגשותיהם של הקצינים והחיילים היפנים, שדאגו לכבוש ולשעבד את עמי אסיה באכזריות. יפן הייתה צריכה ללמוד מגרמניה ולהתמודד עם העבר, לכרוע על הברכיים ולבקש סליחה מהסינים, הקוריאנים, הפיליפינים ושאר העמים שכבשו. במקום זה, השגריר היפני משתתף באירוע שמציג את היפנים כמשתתפים פסיבים או לא-מזיקים במלחמה, בכאילו מדבור בשני צדדים שווים. ולא כך הדבר! הסרט הזה דומה לסרט שיציג את הסבל הגרמני כשווה לסבל היהודי בשואה, למשל, בלי שום התעסקות במי גרם למלחמה. עד כמה שהטלת פצצת אטום היא מעשה לא מוסרי, כנראה שאת הטירוף המילטריסטי -פאשיסטי שאחז את יפן מראשית דרכה לא היו הרבה דרכים להפסיק. אני מאוד מתנגד לכל הבכיינות המלווה את אירועי הזכרון להירושימה ונגסקי, למה לא מציינים בעולם יום מיוחד לכל הקורבנות שהיפנים רצחו? או לנשים שאנסו? שרשור קללות סיניות על יפנים יתאים בהחלט
אגודת הידידות ישראל-יפן פירסמה הזמנה לסרט "מכתבים מאיוו ג'ימה", שלפי הגדרתם הוא "סרט נדיר בעולם המערבי, בהציגו את הזווית האנושית של חיילים וקצינים יפנים שהשתתפו בקרב הנורא ההוא". האירוע בהשתתפותו של שגריר יפן בישראל. לא מפתיע, ברוח הפוסט-מודרניזם, התוקפן והקורבן מאבדים משמעות. עצם הששתפות השגריר באירוע כזה רק מראה עד כמה אין שום ניסיון יפני לבקש סליחה על הפשעים המחרידים שביצעו במלחמת העולם השנייה בכל המדינות שכבשו. מדוע הם לא מקרינים סרט על כל הנשים שהצבא היפני אנס? או על שיטות העינוים של שבויי מלחמה? או אולי על הפאשיזם היפני שאפשר מקורות לו אותו בראשיתה של ההסטוריה היפנית? הסרט הזה רק ממשיך מגמה קיימת, של ניסיון לראות באור אנושי את הצד התוקפן, כמו סרטים המציגים את הצד האנושי של הנאצים ("הנפילה").לא ממש מעניין אותי לגלות הבנה לרגשותיהם של הקצינים והחיילים היפנים, שדאגו לכבוש ולשעבד את עמי אסיה באכזריות. יפן הייתה צריכה ללמוד מגרמניה ולהתמודד עם העבר, לכרוע על הברכיים ולבקש סליחה מהסינים, הקוריאנים, הפיליפינים ושאר העמים שכבשו. במקום זה, השגריר היפני משתתף באירוע שמציג את היפנים כמשתתפים פסיבים או לא-מזיקים במלחמה, בכאילו מדבור בשני צדדים שווים. ולא כך הדבר! הסרט הזה דומה לסרט שיציג את הסבל הגרמני כשווה לסבל היהודי בשואה, למשל, בלי שום התעסקות במי גרם למלחמה. עד כמה שהטלת פצצת אטום היא מעשה לא מוסרי, כנראה שאת הטירוף המילטריסטי -פאשיסטי שאחז את יפן מראשית דרכה לא היו הרבה דרכים להפסיק. אני מאוד מתנגד לכל הבכיינות המלווה את אירועי הזכרון להירושימה ונגסקי, למה לא מציינים בעולם יום מיוחד לכל הקורבנות שהיפנים רצחו? או לנשים שאנסו? שרשור קללות סיניות על יפנים יתאים בהחלט
