יפה ונכון.

[אל תשטה באהבה]

יפה ונכון.

" הריקוד שייך לאומנות אשר משחררת את כוחות הנפש ולא כובלת אותם" לכן אסור לנו לנסות לכבול אותו או את יוצריו בכללים, נורמות, וחוקים. או לפחות להשתדל... אני אומר משהו מפתיע..אני חושב שבריקודי עם (שלא כמו במקהלה של הצבא האדום),יוצר הריקוד לטוב או לרע אחרי יצירת הריקוד וקביעת המסגרת ואופי היצירה סיים את יצירתו... מכאן היא מועברת ליצירתיות הרקדנים..וכאן גם היא נמדדת באיכותה...ריקודי עם זה לא יציאה למילואים.. או דיון בבית משפט.. ריקודי עם הם במה לביטוי עמוק של הנפש והרוח, כל אחד עם הכשרונות והצבעים שהוא נולד איתם, זה סוג של ביטוי אומנותי שלעולם לא יהיה ניתן לכבול בחוקים. נכתב ע"י אופק 44 ולמה שוב? גם כי שווה להדגיש, וגם כי חשוב להזכיר לנו למה אנחנו בעצם כאן ועל רחבת הריקודים.

 

[ירון מישר]

נכון ולא נכון...

הייתי מציע לא להסחף ולא לטשטש גבולות בין אמנות, יצירה וריקודי עם. עם כל הכבוד אנחנו עוסקים בתרבות עממית. האנלוגיה הטובה ביותר הינה שירה בציבור. גם כאן אנו עוסקים בתרבות עממית כאשר אנו מתאספים לשר, ובמקביל יש חבורות זמר המופיעות בפני קהל בעיבודים מסויימים ובהעמדה ייחודית (אם בתשלום ואם בהתנדבות). בואו נחשוב מה היה קורה אם גם בעת שירה בציבור כל אחד היה לוקח לו את החרות לבטא את "יכולתו האמנותית", איזו קקפוניה היתה יוצאת וכמובן ש"שירה בציבור" לא היתה כאן. לא, אננו במילואים ולא בבית משפט אך גם לא חירות מוחלטת ואנרכיה. אינני בין אלה הרוקדים לפי הספר. בעיקר בריקודי זוגות אני מרשה לעצמי לאלתר, לשנות ולהוסיף אך בצמוד למקור וכאשר אני יודע את המקור כהלכה. כמו בכל דבר גם כאן אל לנו להתפס לקיצוניות לכאן או לכאן.

 

[אל תשטה באהבה]

כפי שאמרת הכל במידה

ריקודי עם הם גם לא מקהלה וגם לא חבורת זמר, ולכן יש יותר מקום להבעה עצמית, מבלי לקלקל את "השורה". אף אחד לא מטיף לאנרכיה. המסגרת הלוגית של ריקודי עם איננה ה"ריקוד החופשי", אך במסגרת הצעדים והמוסיקה של היוצר, יש מקום לתנועות ומחוות שנכללות בסגנון האישי של האדם (ועליו אמר אופק, צבעים וטעמים אישיים המקנים לריקוד את יופיו ויחודו) ולגבי הגבולות בין אומנות, יצירה וריקודי עם, כאן אין ספק שהבלבול הוא שלך, שכן ריקודי עם הם סוג של יצירה וסוג של אומנות, ובאומנות כמו באומנות לא רק שהכל אפשרי, אלא גם אין מקום להשוות את ריקודי העם לסוג אחר של יצירה. ריקודי עם לא זהים לשירה בציבור וגם לא לריקודי סלסה הם עומדים בפני עצמם. לעניות דעתי, אם ניתן ליצירה הזו להתגלגל בצורה עצמאית, בלי להגדיר יותר מדי, ובלי לחשוש מאנרכיות כל הזמן נמצא את עצמנו, לא עם עוד "תרבות עממית" אלא עם משהו, שיהווה בשביל כל אחד מאיתנו מקום להבעת ה"אני", ל"כיף" ל"העברת הזמן" ואפילו ל"קריירה" ול"יצירה" תלוי בבן אדם ותלוי במשמעות שהוא נותן להם. איננו "צודקים" "טועים" או "נסחפים" אין "נכון" או "לא נכון" יש גישות שונות לאנשים שונים זוהי נקודת ראותי.

 

[בת שבע 1]

ריקוד עם ויצירתיות הרוקד

מצטערת, אך קשה לי להסכים איתך בנושא זה.ריקוד עם במקור,נוצר כדי שהעם ירקוד אותו, ראה את כל ריקודי העם הבלקנים, היוונים וכו.הצעדים זהים,אין שינויים, אין מקום ליצירתיות הרוקד והם עוברים מדור לדור.ריקוד העם הוא חלק מהמורשת התרבותית. אז נכון,אנחנו עם צעיר,וכל יום נולד לו פה פתאום ריקוד עם חדש אך אם בנוסף לכך ירקוד כ"א לפי רוח היצירתיות הפרטית שלו,בקרוב לא יהיה שום קשר בין סתם ריקודים לריקודי עם.

 

[יענקלה לוי מהקריות]

בריקודי ערב ויוון יש וירטואוזים

המוביל או היוצא מן השורה עושה צעדים יוצאי דופן, כשכל הקבוצה מבצעת את הצעדים הקונבנציונליים, כך שריקוד עם הוא לכולם, אבל כפי שכתבתי , לפני כן - מותר לידענים ולמתמצאים במרחב, להבליט את יכולתם, ולבטא את עצמם.

 

[אל תשטה באהבה]

יענקל'ה

תגובתך היא הזדמנות מצויינת בשבילי לסגור מעגל. מזה זמן אני נהנית מתשובותיך המלומדות ומנסיונך הרב. את דרכי ה...ארוכה? בריקודי עם התחלתי בכיתה ו' בצפת והמרקיד היה...אתה. נעים לראות אדם עושה קריירה בתחום וממשיך ותורם מעצמו גם היום ישר כוח.