יערות - חלק א.
בתשע וחצי בערב אני מקבל טלפון, יונתן בקו השני. במקום בו אומרים "הלו", יונתן תלה דמעות. "למה אתה בוכה?" שאלתי, אבל הוא רק הגביר את קצב הנשימות החנוקות שלו. "אתה בתל אביב?" שאלתי אותו. –"כן". "אז חכה בגינה הזאת מתחת לבית שלך,אני כבר מגיע" אמרתי לו, וניתקתי. את יונתן הכרתי בערך לפני שלוש שנים על המזח שמאחורי הדולפינריום. ישבנו שנינו אחד ליד השני, כל אחד חצי שקוע בספר שלו, חצי נזהר מהגלים שגעשו סביבנו. התחלנו לדבר אחרי שהגיע גל אחד ענקי ששטף את שנינו והרס לנו את הספרים. הוא ישב שם עם המבט המתנצל שלימים למדתי לאהוב כל כך, מן מבט כזה שבלי להבין על מה הוא מתנצל נשבים וסולחים. דיברנו על אומנות ועל הרעש התמידי שיש בתל אביב, על ספרים שאנחנו חייבים לקרוא ועל הכיבוש. מהר מאוד מצאנו את עצמנו אחד בזרועות של השני בדירת חדר וחצי שלו ברחוב נחמני. הימים וערבי החג חלפו, ובכל אחד מהם לימדנו אחד את השני מחדש שבשביל לאהוב צריך להרגיש ולא לחשוב. מה שגורם לנהרות לזרום מעיניי עד היום הוא הזיכרון של אותם לילות בהם היינו נפגשים אצלו מתחת לבית, תמיד בהתרעה של רבע שעה מראש, ומטיילים ברחובות קטנים בעומק תל אביב. השיטוט חסר התכלית הזה הוא תו המחייה החשוב ביותר לפרפרי האוהבים. כי בלי אהבה, ההליכה ברחובות, קטנים כגדולים, היא תמיד כהליכה במסדרון. היא הדרך ולא המטרה. הולכים ברחוב כדי להגיע לתחנה הסופית של הצעדים המהירים. אבל כשמחזיקים ידיים, אתה יודע שאתה צועד במקום אליו רצית להגיע. הלכנו לאט, כי ידענו שכבר הגענו, כי הרגשנו שכבר ראינו הכל, עשינו הכל, קנינו מכרנו מצאנו נתנו הרגשנו למדנו והרסנו הכל, וכל מה שנותר זה להחזיק ידיים ולקחת את הזמן. אז לקחנו את הזמן, עד שהזמן לקח אותנו לילה אחד. שלא כמו באגדות, זה לא היה לילה גשום, גם לא לילה קיצי או מיוחד. הירח היתה אותה ירח והחושך היה אותו חושך. זה היה לילה ככל הלילות, בו קיבלתי טלפון מיונתן. שמעתי אותו בוכה מהצד השני של הקו ואמרתי לו שאני כבר מגיע. עליתי על האופניים הכחולים שלי ונסעתי על הכבישים כמו שליח פיצה מסור שרוצה שכל פיצה תגיע לבעליה, ושהכל יהיה מסודר ומאורגן כמו שצריך. נו, שכולם יהיו מרוצים. כשהגעתי אל מתחת לבית שלו, ושמעתי את הדיסק של אפרת בן צור שקניתי לו ליום הולדת, מתנגן בפול ווליום, ואת עשן הסיגריה שלו עולה מהמרפסת, ידעתי שמשהו שוב קרה לו. קשרתי את האופניים ורצתי במדרגות. תוך כדי הריצות וההתנשפות האסטמטית שלי ניסיתי לנחש מה הוא עולל הפעם. עלו לי כל התסריטים מכוס שנשברה ורסיס שנכנס לו לאצבע ברגל, ועד לזה שפעילי התנועה הלאומית לשחרור חבל הקשמיר חטפו את אמא שלו ודורשים כופר של עשרים מליון דולר. אבל לא, יונתן פתח לי את הדלת בלי שיער. אני עד היום זוכר את התמונה של יונתן עומד בפתח הבית, עם סוג של חצי קרחת שהוא ניסה לעשות לעצמו לא בהצלחה יתרה, עם דמעות בעיניים וסיגריה ביד ימין. "מה קרה לך?" שאלתי אותו, והוא תפס לי את היד והושיב אותי על הספה. לקחתי לו סיגריה מהקופסא ושאלתי את עצמי למה הבגדים שלו תמיד צריכים להיות זרוקים בכל הסלון. אבל פתאום הוא הסתכל עלי במבט קפוא ומתנצל, אמר "אני נוסע לגור באיזה מושב ליד מטולה, בא לי לראות את השקיעות בין עצים ובלעדיך", וכיבה את הסיגריה. זה היה הרגע הראשון בו העציב אותי שנגמרה לו הסיגריה, כי ידעתי שאת האור האדום והחולה של אפר הסיגריה שלו אני לא אראה יותר. עזרתי לו לסדר את הבגדים שלו כי קצת ריחמתי עליו, בלי השיער היפה שלו הוא נראה שביר יותר מתמיד. יונתן הוא מסוג האנשים שלא שואלים את עצמם יותר מדי שאלות, ולכן לא ניסיתי לשאול אותן בעצמי. הוא רצה לעזוב הכל ולהשתקע ביערות, ויהי. מאז עברה כמעט שנה, מיונתן לא שמעתי מילה עד לשיחת טלפון הזאת. סוף חלק א.
בתשע וחצי בערב אני מקבל טלפון, יונתן בקו השני. במקום בו אומרים "הלו", יונתן תלה דמעות. "למה אתה בוכה?" שאלתי, אבל הוא רק הגביר את קצב הנשימות החנוקות שלו. "אתה בתל אביב?" שאלתי אותו. –"כן". "אז חכה בגינה הזאת מתחת לבית שלך,אני כבר מגיע" אמרתי לו, וניתקתי. את יונתן הכרתי בערך לפני שלוש שנים על המזח שמאחורי הדולפינריום. ישבנו שנינו אחד ליד השני, כל אחד חצי שקוע בספר שלו, חצי נזהר מהגלים שגעשו סביבנו. התחלנו לדבר אחרי שהגיע גל אחד ענקי ששטף את שנינו והרס לנו את הספרים. הוא ישב שם עם המבט המתנצל שלימים למדתי לאהוב כל כך, מן מבט כזה שבלי להבין על מה הוא מתנצל נשבים וסולחים. דיברנו על אומנות ועל הרעש התמידי שיש בתל אביב, על ספרים שאנחנו חייבים לקרוא ועל הכיבוש. מהר מאוד מצאנו את עצמנו אחד בזרועות של השני בדירת חדר וחצי שלו ברחוב נחמני. הימים וערבי החג חלפו, ובכל אחד מהם לימדנו אחד את השני מחדש שבשביל לאהוב צריך להרגיש ולא לחשוב. מה שגורם לנהרות לזרום מעיניי עד היום הוא הזיכרון של אותם לילות בהם היינו נפגשים אצלו מתחת לבית, תמיד בהתרעה של רבע שעה מראש, ומטיילים ברחובות קטנים בעומק תל אביב. השיטוט חסר התכלית הזה הוא תו המחייה החשוב ביותר לפרפרי האוהבים. כי בלי אהבה, ההליכה ברחובות, קטנים כגדולים, היא תמיד כהליכה במסדרון. היא הדרך ולא המטרה. הולכים ברחוב כדי להגיע לתחנה הסופית של הצעדים המהירים. אבל כשמחזיקים ידיים, אתה יודע שאתה צועד במקום אליו רצית להגיע. הלכנו לאט, כי ידענו שכבר הגענו, כי הרגשנו שכבר ראינו הכל, עשינו הכל, קנינו מכרנו מצאנו נתנו הרגשנו למדנו והרסנו הכל, וכל מה שנותר זה להחזיק ידיים ולקחת את הזמן. אז לקחנו את הזמן, עד שהזמן לקח אותנו לילה אחד. שלא כמו באגדות, זה לא היה לילה גשום, גם לא לילה קיצי או מיוחד. הירח היתה אותה ירח והחושך היה אותו חושך. זה היה לילה ככל הלילות, בו קיבלתי טלפון מיונתן. שמעתי אותו בוכה מהצד השני של הקו ואמרתי לו שאני כבר מגיע. עליתי על האופניים הכחולים שלי ונסעתי על הכבישים כמו שליח פיצה מסור שרוצה שכל פיצה תגיע לבעליה, ושהכל יהיה מסודר ומאורגן כמו שצריך. נו, שכולם יהיו מרוצים. כשהגעתי אל מתחת לבית שלו, ושמעתי את הדיסק של אפרת בן צור שקניתי לו ליום הולדת, מתנגן בפול ווליום, ואת עשן הסיגריה שלו עולה מהמרפסת, ידעתי שמשהו שוב קרה לו. קשרתי את האופניים ורצתי במדרגות. תוך כדי הריצות וההתנשפות האסטמטית שלי ניסיתי לנחש מה הוא עולל הפעם. עלו לי כל התסריטים מכוס שנשברה ורסיס שנכנס לו לאצבע ברגל, ועד לזה שפעילי התנועה הלאומית לשחרור חבל הקשמיר חטפו את אמא שלו ודורשים כופר של עשרים מליון דולר. אבל לא, יונתן פתח לי את הדלת בלי שיער. אני עד היום זוכר את התמונה של יונתן עומד בפתח הבית, עם סוג של חצי קרחת שהוא ניסה לעשות לעצמו לא בהצלחה יתרה, עם דמעות בעיניים וסיגריה ביד ימין. "מה קרה לך?" שאלתי אותו, והוא תפס לי את היד והושיב אותי על הספה. לקחתי לו סיגריה מהקופסא ושאלתי את עצמי למה הבגדים שלו תמיד צריכים להיות זרוקים בכל הסלון. אבל פתאום הוא הסתכל עלי במבט קפוא ומתנצל, אמר "אני נוסע לגור באיזה מושב ליד מטולה, בא לי לראות את השקיעות בין עצים ובלעדיך", וכיבה את הסיגריה. זה היה הרגע הראשון בו העציב אותי שנגמרה לו הסיגריה, כי ידעתי שאת האור האדום והחולה של אפר הסיגריה שלו אני לא אראה יותר. עזרתי לו לסדר את הבגדים שלו כי קצת ריחמתי עליו, בלי השיער היפה שלו הוא נראה שביר יותר מתמיד. יונתן הוא מסוג האנשים שלא שואלים את עצמם יותר מדי שאלות, ולכן לא ניסיתי לשאול אותן בעצמי. הוא רצה לעזוב הכל ולהשתקע ביערות, ויהי. מאז עברה כמעט שנה, מיונתן לא שמעתי מילה עד לשיחת טלפון הזאת. סוף חלק א.