יעל, מדגימה תסכול
...תיכוניסטית מתוסכלת שיושבת עוד יום בבית, בלי בכלל לזכור איזה יום זה, כי מה כבר בכלל זה משנה, מסתכלת החוצה ורואה אביב אבל לא מעזה להתקרב לתחבורה ציבורית או למקומות הומי אדם. שעות באינטרנט לא עושות לי טוב, אין הרבה אתרי תוכן ישראליים וכשהם נגמרים הדבר היחיד שממשיך להתעדכן בקצב רצחני (כמה אירוני, שלא רק הקצב אלא גם המציאות, רצחנית) הם אתרי החדשות. וכבר אי אפשר יותר, ואין לאן לברוח. ניסיתי אתמול לבחור באסקפיזם טוטאלי. בטלוויזיה הפעלתי את ערוץ המוזיקה, ג´אז, סקסופונים במוזיקת נשמה, בחרתי את הכורסא שאני הכי אוהבת בחדר משפחה, לקחתי שמיכת פוך וספר והתיישבתי לברוח מהמציאות. זה כמעט עבד, רק שאז היה עוד פיגוע ושוב התחילו טלפונים לוודא שכולם בחיים. התעקשתי אתמול שלא יעבירו ערוץ בזמן הפרסומות, רציתי שמישהו יבטיח לי לישון בשקט, שמישהו יזכיר לי שגבינה לבנה גורמת לאחדות משפחתית ושוולבו אס שישים החדשה תגרום לי להתאהב מחדש. רציתי את העולם ההוא, שבשלושים שניות הופך הכל לאוטופי, רק שאז שרון רצה להבטיח לי שגם הפעם ננצח ואני רציתי לבכות. כבר נמאס לאנשים שנמאס, כמה זמן אפשר לדעת, להבין ולהרגיש שהמצב הכי גרוע שאפשר ואז לראות איך הוא מדרדר עוד? אנשים כבר לא מסוגלים להישיר מבט מלא תקווה קדימה, אז הם פשוט מתחילים לכלוא את עצמם בריבועים קטנים של הגנה. הם חושבים שסאראמגו דיבר על הסבתא שלהם מאשוויץ, על הסבתא שלי מאשוויץ, ולא על הבעיה ההומניטרית של צבא כובש, הם מעדיפים לפתח דיון על הלגיטימיות של תופעת הסרבנות מאשר על בעיות המוסר שהובילו אליה. נדחקים לפינות קטנות, מנסים להדוף רסיסים. ברקע מתנגן לי עכשיו "אנחנו הילדים של חורף שנת 73" ואני לא מבינה. לא ברור לי איך להם, לילדים של החורף ההוא, הבטיחו שלום, ואיך ילדים אחרים הצליחו להיוולד, להתגייס ולמות בכוחות צה"ל בביצה הלבנונית הרבה אחרי זה, ויותר מזה, אני לא יודעת איך אני, ושאר הילדים, של חורף שנת 84, שאוטוטו מסיימים בגרויות אחרונות, איך אנחנו, יכולים לפשוט את בגדינו, את עורנו, ולהחליף אותו במדי צבא. וגידלו אותנו כמו שרצו שנהיה, להומניטריות, למחשבה עצמאית, לביקורת, להטלת ספק. איך אנחנו יכולים לקחת את האנשים שאנחנו, האנשים שגודלנו להיות ולהפוך לעוד בורג במערכת שמתרוצצת סביב עצמה בטירוף? -יעל-
(בלי שום פואנטה גדולה, או פאנץ´ ליין מוחץ, פשוט ככה)
...תיכוניסטית מתוסכלת שיושבת עוד יום בבית, בלי בכלל לזכור איזה יום זה, כי מה כבר בכלל זה משנה, מסתכלת החוצה ורואה אביב אבל לא מעזה להתקרב לתחבורה ציבורית או למקומות הומי אדם. שעות באינטרנט לא עושות לי טוב, אין הרבה אתרי תוכן ישראליים וכשהם נגמרים הדבר היחיד שממשיך להתעדכן בקצב רצחני (כמה אירוני, שלא רק הקצב אלא גם המציאות, רצחנית) הם אתרי החדשות. וכבר אי אפשר יותר, ואין לאן לברוח. ניסיתי אתמול לבחור באסקפיזם טוטאלי. בטלוויזיה הפעלתי את ערוץ המוזיקה, ג´אז, סקסופונים במוזיקת נשמה, בחרתי את הכורסא שאני הכי אוהבת בחדר משפחה, לקחתי שמיכת פוך וספר והתיישבתי לברוח מהמציאות. זה כמעט עבד, רק שאז היה עוד פיגוע ושוב התחילו טלפונים לוודא שכולם בחיים. התעקשתי אתמול שלא יעבירו ערוץ בזמן הפרסומות, רציתי שמישהו יבטיח לי לישון בשקט, שמישהו יזכיר לי שגבינה לבנה גורמת לאחדות משפחתית ושוולבו אס שישים החדשה תגרום לי להתאהב מחדש. רציתי את העולם ההוא, שבשלושים שניות הופך הכל לאוטופי, רק שאז שרון רצה להבטיח לי שגם הפעם ננצח ואני רציתי לבכות. כבר נמאס לאנשים שנמאס, כמה זמן אפשר לדעת, להבין ולהרגיש שהמצב הכי גרוע שאפשר ואז לראות איך הוא מדרדר עוד? אנשים כבר לא מסוגלים להישיר מבט מלא תקווה קדימה, אז הם פשוט מתחילים לכלוא את עצמם בריבועים קטנים של הגנה. הם חושבים שסאראמגו דיבר על הסבתא שלהם מאשוויץ, על הסבתא שלי מאשוויץ, ולא על הבעיה ההומניטרית של צבא כובש, הם מעדיפים לפתח דיון על הלגיטימיות של תופעת הסרבנות מאשר על בעיות המוסר שהובילו אליה. נדחקים לפינות קטנות, מנסים להדוף רסיסים. ברקע מתנגן לי עכשיו "אנחנו הילדים של חורף שנת 73" ואני לא מבינה. לא ברור לי איך להם, לילדים של החורף ההוא, הבטיחו שלום, ואיך ילדים אחרים הצליחו להיוולד, להתגייס ולמות בכוחות צה"ל בביצה הלבנונית הרבה אחרי זה, ויותר מזה, אני לא יודעת איך אני, ושאר הילדים, של חורף שנת 84, שאוטוטו מסיימים בגרויות אחרונות, איך אנחנו, יכולים לפשוט את בגדינו, את עורנו, ולהחליף אותו במדי צבא. וגידלו אותנו כמו שרצו שנהיה, להומניטריות, למחשבה עצמאית, לביקורת, להטלת ספק. איך אנחנו יכולים לקחת את האנשים שאנחנו, האנשים שגודלנו להיות ולהפוך לעוד בורג במערכת שמתרוצצת סביב עצמה בטירוף? -יעל-