יסורי התרנגולת:
תקציר הפרקים הקודמים: פרק 1: תרנגולת ותרנגול הוזמנו, עם הגיעם לארה"ב, לשהות חודש בפלורידה בבית אחיו האמיד של התרנגול, לשתות שמפניה על שפת הבריכה ולהאזין לציוץ ההוריקאנים. כשהגיעו הסתבר להם, ובמיוחד לתרנגולת, שמדובר בקייטנת נקיונות עבור משפחה לא מתפקדת, האזנה למבחר עלבונות בין הגיס לאשתו, הבנות לאימן, הבנות לאביהן, האב לבנותיו וכל צירוף שלא עלה בדעתי, ושמרטפות על הילדה הקטנה של המשפחה שפלא שעוד לא שכחו אותה בבית, כי לא עושה רושם שמישהו יודע שהיא קיימת. פרק 2: תרנגולת מנודבת להגיע בשנית לבית הגיס בפלורידה לצורך עזרה בבית בזמן החלמת האם מניתוח. תרנגולת מתייעצת בפורום ומתקבלת החלטה שאין שום צורך בהטרחה עצמית כזאת כאשר יש בבית שתי בנות-נוער (12,17) בריאות לחלוטין בכל חלקי גופן שיכולות בהחלט ללמוד משהו מהעניין. תרנגולת מבטלת את התנודבתה ובמקומה מוזעקת הדודה מישראל. פרק 3|: שהתה הדודה הפלורידה שלושה שבועות, במהלכם בישלה מטעמים לבני המשפחה וניקתה עבורם את מעונם הצנוע. מכיוון שהתרנגול והתרנגולת מתגוררים במרחק חמש וחצי שעות טיסה בלבד ולא מדובר בקרבה של מה בכך (ליתר דיוק, סבתא שלה וסבתא של התרנגול אחיות. זאת הקרבה האמיתית, אני לא ממציאה את זה) היה מובן מאליו שהדודה תקפוץ לכמה ימים לבקר אותנו, ואכן הגיס רכש עבורה כרטיסי טיסה, ומצא לנכון לעדכן אותנו בנידון ארבעה ימים לפני הגעתה, אלא שהוא הודיע לנו רק מתי היא מגיעה. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות שיגלה לנו כמה ימים זה בדיוק "כמה ימים", קיבלנו את מועדי הטיסות באימייל והסתבר לנו שהיא מגיעה ל-16 ימים, שהם שבועיים ויומיים. אנחנו גרים בדירה חמודה עם חדר שינה אחד. קנינו מזרון מתנפח, ושיכנו את הדודה בסלון. היא דווקא דודה מאוד חמודה, ועוזרת לנו מאוד, במיוחד בתחום הקולינרי. מסכנה, ביום הראשון פה היא ממש בכתה בגלל איך שהשפילו אותה בפלורידה (התייחסו אליה כמו אל משרתת, למרבה ההפתעה). היא מחפשת עכשיו דרך לא לחזור לשם (הטיסה שלה לארץ היא משם). אבל אני משתגעת. היא כל היום מדגישה בפני כמה חשוב להיות עקרת בית טובה ולקבל את פני בעלי עם בית מצוחצח וארוחה מוכנה כשהוא חוזר עייף מהעבודה (הוא עובד במכרה פחם, כידוע). לבת שלי היא מאחלת במרוקאית "פילושה תכּוּל ארוסה" (האפרוחית תהיה כלה), ומתמוגגת כשהיא רואה אותה משחקת במטאטא: "היא תהיה עקרת בית למופת". אני מוצאת את עצמי מזייפת התלהבות מזה שמצאנו בחנות הירקות פולים ירוקים טריים (כל הכבוד להם! זו אפילו לא העונה!) ומשתדלת לא לקבור את עצמי כשהיא ניגשת לכל אחד שמדבר עברית (לא חסרים כאן) ותובעת לדעת מאיפה הוא, מאיפה ההורים שלו, ולמה הוא לא חוזר לישראל (אין כמו בארץ). היא ביקשה שאתקשר בשבילה לחברה שגרה לא רחוק מכאן: דודה: אסתר? מה שלומך? מה נשמע? את לא בדיוק מכירה אותי. אני חברה של אחותך. אה... לא זוכרת איך קוראים לה. גם של אימא שלך. נפגשנו פעם, באתי לבקר את סבתא שלך בבית חולים ולקחת אותי טרמפ הביתה. זוכרת? אז אני פה. רגע, אני מעבירה אותך לתרנגולת, תסבירי לה איפה בדיוק את גרה. (בזמן שאני מדברת עם אסתר): שוש! תגידי לה שלאחותה קוראים שוש! נזכרתי! (אחרי שאני מנתקת): היא נחמדה נכון? (אני: מאוד נחמדה). אולי תהיו חברות? בנוסף לכל האמור לעיל, שתי חברות שלי, אחת מהארץ ואחת החברה האמיתית היחידה שלי פה, חלו במחלות אוטואימוניות. מחלות לא נעימות וכרוניות, ואני מתבאסת בשבילן מאוד מאוד. יש לי עוד כמה קיטורים, אבל זה מספיק לבינתיים.
