ינואר הארור...
גשם זלעפות יורד בחוץ, 8 בינואר 1993 יום שישי ,ישבנו בבית בצהרי היום . הוא בא כמו סערה ,ישב איתנו כמה שעות התקלח והלך אבל הוא לא הלך בלי להבטיח שמחר הוא יבוא לקחת אותנו לשבת חתן. הטלפון חתך את השקט שהיה בבית בשלוש עשרים וחמש לפנות בוקר,הטלפון שהיה לידי היה כמו מתוך חלום ,אבא שלי קם בבהלה וענה אני שהתעוררתי כמה דקות אחרי לא הבנתי על מה המהומה ,בעצם עדיין לא היתה מהומה אמא שלי שתמיד היסטרית שאלה שאלות בצורה מחשידה . קמתי והתיישבתי ליד אבא שלי שפניו אמרו כמעט הכל ,משהו קרה ,רק לא ידעתי במה מדובר ,חיכיתי שיסיים לדבר עם בית חולים רמב``ם,עם משטרת זבולון ,עם מד``א חיפה,משיחה לשחיה פניו הרצינו כשסיים שאלתי בחשדנו ``אבא מה קרה ?`` הוא שפחד שאמא שלי תשמע אמר בשקט שבבי נפצע אף אחד לא יודע מה קורה איתו ,הוא התקשר שוב למשטרה ואז פניו נפלו והוא החל לבכות ,אתם קולטים אני יושבת ליד אבא שלי והוא בוכה כמו תינוק חיבקתי אותו חזק בכיתי איתו מבלי לדעת על מה אני בוכה ,הוא מלמל שהוא גמר ,שאמרו לו לצפות לגרוע מכל. בנתיים אמא שלי העירה את כל הבית בהיסטריה ,כולנו כבר ערים .... השעה 4:15 יום שבת 9 בינואר 1993 אמא ואבא שלי נוסעים לבית החולים אמא בוכה ואבא מנסה להרגיע היא עדיין לא יודעת את מה שהוא יודע ,הם נסעו, אח של אמא התקשר כעבור 10 דקות ,שאל היכן אמא ? אני שחשבתי שהוא לא יודע סיפרתי לו שבבי נפצע והם נסעו לבית חולים לראות מה איתו ,הוא פרץ בבכי וצעק הוא לא נפצע הוא כבר מתתתתתתתת, עכשיו זיהיתי את הגופה.... התעלפתי, צנחתי על הריצפה ,אחותי הקטנה שטפה לי את הפנים והעירה אותי לא האמנתי ...לא רציתי להאמין, חיכיתי לאמא שלי שתבוא אם היא תגיד ... אם זה נכון עד שלא אראה אותה אני לא מאמינה . השעה כבר 6 בבוקר ,אני עומדת להשתגע מצפיה ,בחוץ הגשם מטפטף בעוצמה לקחתי סידור פתחתי בשמע ישראל והתחלתי להתפלל בחלון ,צרחתי לבורא עולם רק שזה לא נכון ,התחננתי אליו שלא יקח אותו ממני מהעולם. בשעה 7 החלו הטלפונים לצלצל ,כולם רוצים לדעת אם מה ששמעו זה נכון, כבר הודיעו ברדיו שהוא נהרג ופרסמו את שמו . שקעתי בתוך עצמי לא שמעתי לא ראיתי ,רק חכיתי לאמא שלי . בשעה 8:30 אמא נכנסה הביתה ואני קפצתי בבהלה ....``נו ,אמא?`` אמא שלי שהיתה נפוחה מדמעות חיבקה אותי חזק ולחשה בבי מת ,הוא גמר, הרגו לי את הילד פתאום החלה לצעוק ``אוסנת ,לקחו לנו את בבי,הרגו לנו אותו `` אני לא עמדתי בזה ושוב התעלפתי אמא שלי העירה אותי וביקשה שאהיה חזקה שהיא צריכה אותי חזקה ואני ילדה בת שש עשרה לא מבינה הרבה פתאום מבקשים ממני להיות חזקה ועוד בשביל אמא שלי הרי תמיד היא היתה חזקה בשבילי . שאלתי איפה אבא ? אבא הלך לספר לממה ופפה שאלה סבא וסבתא שלי מצד האמא , סבתא שלי הכינה את המגשים של העוגות וסבא היה בבית הכנסת עם האחים של אמא הרי הוא הבטיח לבוא לקחת אותנו לשבת חתן , כן - הבטיח ועכשיו הוא כבר לא כאן. ה-11 בינואר יום שני, יום ההלוויה ,אני בהיסטריה איומה ,בוכה ללא הפסקה לא זוכרת הרבה רק שצרחתי ללא הפסקה ואף אחד לא ענה . אני נזכרת שהוציאו את הגופה מכוסה בתכריכים לבנים ,הבטחתי לעצמי להיות חזקה ,לא להשתולל ,להיות חזקה בשביל אמא ,לא יכולתי ....איבדתי כוון הרגשתי שמשהו השתלט עלי כאילו זאת לו אני ,צרחתי עד לב השמים ,קראתי לו ביקשתי שיקום ,שלא יעזוב אותי ,התחננתי שיבדקו שוב אם הוא חי לפני שקוברים אותו לא יכולתי להאמין שהוא הלך בן 23, למה?????????????? לאף אחד לא היתה תשובה ,עקבתי אחרי הדמות שלו קוויתי למצוא אולי איזה רמז שעיד שהוא חי , הרי הוא סמך עלי לא רציתי לאכזב אותו ,אבל לא מצאתי . רציתי להפרד כמו שצריך ,לא נתנו לי הזדמנות להגיד לו שלום ,תפסו אותי ,פחדו שאני אשתגע, לא נתנו לי לראות איך מכסים אותו בחול , הגעתי מאוחר הכל כבר נגמר ,הוא כבר נקבר. לזכר ברוך אפריאט ..... אף פעם לא שוכחת !!!! אוסי. יש עוד המשך ,אני פשוט לא מסוגלת עכשיו.
גשם זלעפות יורד בחוץ, 8 בינואר 1993 יום שישי ,ישבנו בבית בצהרי היום . הוא בא כמו סערה ,ישב איתנו כמה שעות התקלח והלך אבל הוא לא הלך בלי להבטיח שמחר הוא יבוא לקחת אותנו לשבת חתן. הטלפון חתך את השקט שהיה בבית בשלוש עשרים וחמש לפנות בוקר,הטלפון שהיה לידי היה כמו מתוך חלום ,אבא שלי קם בבהלה וענה אני שהתעוררתי כמה דקות אחרי לא הבנתי על מה המהומה ,בעצם עדיין לא היתה מהומה אמא שלי שתמיד היסטרית שאלה שאלות בצורה מחשידה . קמתי והתיישבתי ליד אבא שלי שפניו אמרו כמעט הכל ,משהו קרה ,רק לא ידעתי במה מדובר ,חיכיתי שיסיים לדבר עם בית חולים רמב``ם,עם משטרת זבולון ,עם מד``א חיפה,משיחה לשחיה פניו הרצינו כשסיים שאלתי בחשדנו ``אבא מה קרה ?`` הוא שפחד שאמא שלי תשמע אמר בשקט שבבי נפצע אף אחד לא יודע מה קורה איתו ,הוא התקשר שוב למשטרה ואז פניו נפלו והוא החל לבכות ,אתם קולטים אני יושבת ליד אבא שלי והוא בוכה כמו תינוק חיבקתי אותו חזק בכיתי איתו מבלי לדעת על מה אני בוכה ,הוא מלמל שהוא גמר ,שאמרו לו לצפות לגרוע מכל. בנתיים אמא שלי העירה את כל הבית בהיסטריה ,כולנו כבר ערים .... השעה 4:15 יום שבת 9 בינואר 1993 אמא ואבא שלי נוסעים לבית החולים אמא בוכה ואבא מנסה להרגיע היא עדיין לא יודעת את מה שהוא יודע ,הם נסעו, אח של אמא התקשר כעבור 10 דקות ,שאל היכן אמא ? אני שחשבתי שהוא לא יודע סיפרתי לו שבבי נפצע והם נסעו לבית חולים לראות מה איתו ,הוא פרץ בבכי וצעק הוא לא נפצע הוא כבר מתתתתתתתת, עכשיו זיהיתי את הגופה.... התעלפתי, צנחתי על הריצפה ,אחותי הקטנה שטפה לי את הפנים והעירה אותי לא האמנתי ...לא רציתי להאמין, חיכיתי לאמא שלי שתבוא אם היא תגיד ... אם זה נכון עד שלא אראה אותה אני לא מאמינה . השעה כבר 6 בבוקר ,אני עומדת להשתגע מצפיה ,בחוץ הגשם מטפטף בעוצמה לקחתי סידור פתחתי בשמע ישראל והתחלתי להתפלל בחלון ,צרחתי לבורא עולם רק שזה לא נכון ,התחננתי אליו שלא יקח אותו ממני מהעולם. בשעה 7 החלו הטלפונים לצלצל ,כולם רוצים לדעת אם מה ששמעו זה נכון, כבר הודיעו ברדיו שהוא נהרג ופרסמו את שמו . שקעתי בתוך עצמי לא שמעתי לא ראיתי ,רק חכיתי לאמא שלי . בשעה 8:30 אמא נכנסה הביתה ואני קפצתי בבהלה ....``נו ,אמא?`` אמא שלי שהיתה נפוחה מדמעות חיבקה אותי חזק ולחשה בבי מת ,הוא גמר, הרגו לי את הילד פתאום החלה לצעוק ``אוסנת ,לקחו לנו את בבי,הרגו לנו אותו `` אני לא עמדתי בזה ושוב התעלפתי אמא שלי העירה אותי וביקשה שאהיה חזקה שהיא צריכה אותי חזקה ואני ילדה בת שש עשרה לא מבינה הרבה פתאום מבקשים ממני להיות חזקה ועוד בשביל אמא שלי הרי תמיד היא היתה חזקה בשבילי . שאלתי איפה אבא ? אבא הלך לספר לממה ופפה שאלה סבא וסבתא שלי מצד האמא , סבתא שלי הכינה את המגשים של העוגות וסבא היה בבית הכנסת עם האחים של אמא הרי הוא הבטיח לבוא לקחת אותנו לשבת חתן , כן - הבטיח ועכשיו הוא כבר לא כאן. ה-11 בינואר יום שני, יום ההלוויה ,אני בהיסטריה איומה ,בוכה ללא הפסקה לא זוכרת הרבה רק שצרחתי ללא הפסקה ואף אחד לא ענה . אני נזכרת שהוציאו את הגופה מכוסה בתכריכים לבנים ,הבטחתי לעצמי להיות חזקה ,לא להשתולל ,להיות חזקה בשביל אמא ,לא יכולתי ....איבדתי כוון הרגשתי שמשהו השתלט עלי כאילו זאת לו אני ,צרחתי עד לב השמים ,קראתי לו ביקשתי שיקום ,שלא יעזוב אותי ,התחננתי שיבדקו שוב אם הוא חי לפני שקוברים אותו לא יכולתי להאמין שהוא הלך בן 23, למה?????????????? לאף אחד לא היתה תשובה ,עקבתי אחרי הדמות שלו קוויתי למצוא אולי איזה רמז שעיד שהוא חי , הרי הוא סמך עלי לא רציתי לאכזב אותו ,אבל לא מצאתי . רציתי להפרד כמו שצריך ,לא נתנו לי הזדמנות להגיד לו שלום ,תפסו אותי ,פחדו שאני אשתגע, לא נתנו לי לראות איך מכסים אותו בחול , הגעתי מאוחר הכל כבר נגמר ,הוא כבר נקבר. לזכר ברוך אפריאט ..... אף פעם לא שוכחת !!!! אוסי. יש עוד המשך ,אני פשוט לא מסוגלת עכשיו.