ימי זכרון

[Storm131]

ימי זכרון

אני מעלה פה נקודה כואבת ולא נעימה לדיסקוס.מאז מותה של אמא דוקא ביום הזכרון לחללי צה"ל או ביום השואה הרגשתי יתומה יותר.חשבתי לעצמי מחשבה טורדנית שהינה לפחות לילדי הנופלים ניתנת פינה חמה בלב כולם ובמה להביע את עצמם ואילו מי שהתיתם "סתם כך"מבלי קשר למדינה ולהירואיות של הוריו נידון לשאת את גורלו לבד.מבחינת ההגיון ברור שיתמות היא יתמות וכאב של אובדן הוא כאב אבל זאת היתה ההרגשה,מה לעשות.היום הדברים קלים יותר לנשיאה.

 

[סְקָאלִי]

לפי הכותרת חשבתי שהתכוונת למשהו אחר

לימי הזכרון לאמא. מעניין מה שתיארת. אני לא מרגישה כפי שתיארת בימי הזכרון הכלליים, ולא מרגישה בחוסר של יום מציין כללי כזה, שהרי לכל אימא יש את יום הזכרון הפרטי שלה. ואני חייבת גם לציין שלא תמיד אני מרגישה נוח גם עם זה - אני מרגישה כאילו יש איזה יום פורמאלי שבו צריך להתעצב ולזכור את אימא, בעוד שהיא חסרה לי כל כל השנה, כל השנים. אז אמנם אני הולכת לבית הקבות ומדליקה נר זכרון, אבל אני את הזכרונות שלי והכאבים שלי אני לאו דווקא מתעלת ליום הזה.

 

[Storm131]

סקאלי

גם אני לא שמה דגש על היום הספציפי בשנה שהרי אנחנו מכילות את אמא בתוכינו תמיד.גם עניין הקבר לא כל כך משמעותי בשבילי,זאת היתה פשוט תחושה שליוותה אותי בשנים שלאחר מותה של אמא,כנראה שדוקא בימים האלו חשתי לבד יותר ,כאילו היתמות שלי שונה משלהם.

 

[איחוד האחת]

ימי זכרון

האמת שלא חשתי כך ולא ייחסתי לימים אלו את המשמעות בהקשר שלי. נכון שבימים אלו כשמתחברים לכל אותו שכול ואובדן המובע סביב, בתקשורת ובכל אשר אנו פונים, הרי שזה מחבר אותי לשכול באופן כללי וכמובן אוטומטית ההתמקדות במוות ובשכול, מיד מוצאת את דרכה ומנותבת לשכול הפרטי שלי, אבל לא במובן של יתמות שונה או שכול אחר. האמת?! איני מייחסת לימי זכרון של הורי משקל רב יותר מאשר לכל ימות השנה. מבחינתי, הורי ובמיוחד אמי, חסרים/חסרה לי כל ימות השנה ואני בוחרת לזכור בדרכי שלי ולאו דווקא בצורה של יום ספיציפי כזה או אחר. בשנים הראשונות, בילדותי, אכן עמדתי במה שחשתי כ"דרישות החברה" או לפי המוסכמות שציפו ממני לנהוג לפיהן, ואפילו כמעט "והתגוררתי" בבתי הקברות לפי ביקורי התכופים (אך זה כמובן נבע מרצון אישי שלי), אך מרגע שבגרתי והחלטתי עבור עצמי החלטתי שאת הזכרון אני נושאת בלבי וכמעט בכל דבר מוצאת את אותה נקודה המזכירה לי לעיתים בצחוק לעיתים בעצב ולעיתים כמשהו שכה חסר לי ואני כה מתגעגעת אליו...ילדי מכירים את הורי (יותר את אמי פשוט כי מאבי אני זוכרת מעט ובעיקר את הסיפורים של האחרים), כאילו היו כאן איתנו וזאת מתוך ששילבתי את הזכרונות שלי בחיינו כמשהו שהוא חלק מאיתנו, כמובן לא בצורה מעיקה או בכיינית אלא כזכרונות אישיים מילדותי. בביקורי בבית הקברות הייתי חשה מאובנת ובלתי מחוברת לרגשות לעומת כל אותם זכרונות אליהם התחברתי בחיי היום יום. מותה של אמי היה עבורי ציון דרך, ממנו השתנו כל חיי, אני כמועט מחלקת את חיי ל"לפני.." ו"אחרי.." ברור לי שבדרך כזו או אחרת כולנו חשות כך, ואולי את חשה כך בימי הזכרון הכלליים כי את מרגישה (אולי?!) שברגע שזה הופך למשהו הירואי וכללי זה משהו שנותנים לו משקל רב יותר?? זה נראה כמו משהו חשוב יותר?? איך שלא יהיה זו אכן התייחסות מעניינת, אולי כדאי לך לבדוק ולחפש מהו המקור לכך. יום נפלא ושמח.

 

[gitta]

../images/Emo42.gifשלום רב לך איחוד האחת../images/Emo42.gif

אני מרגישה כאילו שאנחנו מכירות כבר אישית, ושיש לנו השקפות דומות מאוד על שאלות החיים והמוות ומה שמסביבם. אכן, אחרי שעוברים תהליך של עיבוד האבל וסובלימציה (עידון) של תחושת האבדן, חשים שלאבן השיש בבית הקברות יש השפעה שונה מזו של זכרונות היומיום. בהתחלה אנחנו מושפעות ממה שמלמדים אותנו, על הגעת הנשמה של הנפטר למקום קבורתו בדיוק ביום הזיכרון שלו לפי התאריך העברי. מי שקיבל חינוך דתי או מסורתי מפנים את התפיסה הזאת, אבל הרגש האישי אומר אחרת, שהקשר עם הנשמה של אמא נמצא כל הזמן אצלנו בפנים, בתוך הלב, ואין הגבלה למיקום, ע"י מציבת השיש או לתאריך אחד בשנה. גם המסורת היהודית אומרת שאם נדליק נר נשמה בבית, ביום הפטירה (העברי), תגיע נשמת הנפטר לאותו מקום, אצל נר הנשמה. לכן אם אין שום אפשרות להגיע לקבר, אפשר להדליק נר בבית ועל ידו לשוחח עם אמא. בכל הדלקת נר נשמה לאמא אני מבקשת מאלוהים שיעזור לאמא במקום שהיא נמצאת בו ואני מאחלת לה שיהיה לה טוב. אני בהחלט מאמינה שהיא תחזור לחיי העתידיים, כאמא שלי, בעוד ארבעה פרקי חיים.

 

[איחוד האחת]

שלום גם לך ../images/Emo39.gif

אכן, אף אני מרגישה כאילו אנו מכירות ונכון הוא שיש לנו השקפות דומות לגבי נושא החיים והמוות, וזאת מקריאת דברייך הנכונים כל כך ואשר איתם אני לעיתים קרובות כל כך מזדהה. האמת שגדלתי בבית חילוני אך למרות זאת מדליקה נר זכרון ביום המתאים - בתאריך העברי - למדתי זאת מאמי שהיתה מדליקה נר עבור הוריה ואבי, וזו דרך נוספת שאני זוכרת אותה...אך למעשה זה הסממן היחיד אותו אני עושה ביום זה כמו שכתבתי. אני פונה אליה בכל רגע בו אני מרגישה צורך, ויודעת שדברי "מגיעים" אליה. מעבר לכך, גם אני מאמינה שנפגשתי ושעוד אפגוש את יקירי. הדרך בה את מיישמת את הדברים שלמדת, בחיים הנוכחיים - כאן ועכשיו - נפלאה בעיני, ואני מסיקה זאת לפי כתיבתך ועצותייך הנבונות כל כך הבאות בהרגשתי ממקום של אהבה. שמחה על היותך כאן איתנו.

 

[gitta]

. ../images/Emo25.gif

 

[סְקָאלִי]

מעניין.

זה בדיוק מה שאני מבקשת מאלהים לגבי אמא שלי ... שישמור עליה איפה שהיא ושיהיה לה טוב.

 

[גלית1304]

גם אני

גם אני מרגישה מאוד דומה. אני כמעט ולא מגיעה לקבר של אימא שלי, בשבילי זה רק אבן. אני חושבת עליה ברגעים שלי, וגם, לא בתור היא שחסרה לי כי אני לא זוכרת איך זה להיות איתה, או מי היא, אלא יותר כמשהו שחסר לי, חוסר לא מוכר.

 

[Storm131]

לאיחוד האחת

כנראה שבשנים הראשונות לאחר המוות של אמא הסתגרתי עם האבל שלי וימי הזכרון שצוינו בבית הספר הדגישו לי עוד יותר את תחושת הבדידות.שכן ימי זכרון הם כללים והאומה מחבקת את יקיריה ואת קרוביהם.בודאי היתה כרוכה בכך תחושה של קנאה.כשבגרתי העניין די חלף ואני התחזקתי. שיהיה לך לילה טוב וחלומות נעימים:storm

 

[etiush]

אצלי דווקא

יש תחושה מוזרה אחרת. מאז מותה של אמא המוות לא מפחיד אותי ולא נראה לי כמשהו רע שאני לא רוצה שיבוא אליי בקרוב. להיפך, זה מה שמקרב אותי לאמא. ושאני שומעת שהיו פיגועים או שאנשים נפטרו או בימי זיכרון, אני חושבת לעצמי, כמה כיף לאלה שלמעלה שיכולים להכיר את אמא שלי, וכמה עצוב לי שאני עדיין פה ולא שם איתה...

 

[Storm131]

etiush הי

סיפור המוות שאינו מפחיד מוכר לי מאוד.קיימת התחושה שסוף סוף אפגש עם אלו שכל כך התגעגעתי אליהם.אך ככל שחלפו השנים מאז היום ההוא ובמיוחד לאחר שהפכתי לאמא בעצמי התחיל דוקא לחדור הפחד ממוות בגלל הילדים,הפחד שהם יאלצו לעבור מה שאני עברתי חזק מכל. מאחלת לך לילה טוב וחלומות פז:storm

 

[גלית1304]

etiush

תמיד אהבתי ספורט אתגרי והתגאתי בזה שאין לי תחושת פחד. מאז שעמית נולדה חזרה לי תחושת הפחד...וממש לא בא לי שההיסטוריה תחזור על עצמה. אני עדיין אוהבת ספורט אתגרי, אבל כן יש לי מחשבות פחד ורצון עז לשמור על עצמי. etiush-הדברים שאת כותבת והמחשבות שאת מבטאת כל כך מזכירים לי את איך שהייתי בגיל 16. היה לי רע, והכל מסביב היה רע ולא חשבתי שאי פעם זה ישתפר. וזה השתפר. זו הייתה תקופה רעה שעברה ואז הייתה תקופה טובה מאוד, ולפעמים שוב היה רע-אבל רק שתדעי שזה משתפר.