ימים

ימים

שפתאם קשה כל כך הכל
ולבד מאד
ואני יודעת שלא עושה לעצמי יותר טוב
ומרגישה כמו שאין בררה
ורק ככה אעבור את הימים האלו.

לבד
 

levshavur

New member
חיבוק גדול...

פנס שלום,
לא יודעת כול כך איך אני יכולה לעזור...
אז אני רק רוצה להגיד שאני כאן, ואני אתך, ואכפת לי...
ואם הייתי יכולה הייתי באה לתת לך חיבוק...

לבשה.
 
לא יודעת אם משהו מסויים

ואני מבינה שאני מקלקלת, נותנת לעצמי לא ממש לשמור.
אני עיפה אולי.
ומפחדת
אני יודעת שעשיתי דרך ארוכה
ואני במקום הרבה יותר טוב משהייתי
כשהדיאטנית אמרה לי - את מתנרמלת, כנראה נבהלתי
אני מסתכלת בהלם על מה שעשיתי, זה מפחיד מדי.
 

levshavur

New member
פנס

שלום לך,
את חושבת שהיית יכולה להגדיר לעצמך מה בעצם במפחיד אותך ב'להתנרמל' ? האם זה הפחד לאבד את ההפרעה?, או אולי חשש שלא יהיה לך תוכן למלא בו את החיים שלך? או משהו אחר?
אולי שווה שתכתבי לעצמך את המחשבות.
אם בא לך, את מוזמנת לשתף גם כאן...
לבשה.
 
אני מפחדת

כמו מישהו שואב ממני את כל האויר שאספתי לשעת הצורך.

(נזכרתי בתמונה קשה, אין לי מושג מי ומתי. לא רוצה להיזכר)
 
לא יודעת

בינתיים לברוח
לא לחזור הביתה
לא לחשוב
לא לשמוע שקט
(הפסיכולוגית בקשה שניפגש שוב השבוע.)
 
אוויר

בא לי לתת לך נשימה מבלון החמצן שלי, כמו שצוללנים עושים כשנגמר לאחד האוויר.
בגלל זה הם לא לבד.

זה נשמע איום, מכה כזו בבטן, ששואבת גם את הספייר...
 
עברו כמה ימים

היום אני כבר מצליחה לעשות עוד דברים חוץ מלשבת ולהצטמרר
מצליחה רוב הזמן לא לחשוב
מצליחה (כמעט עד הסוף) לשכנע את עצמי שזה לא קרה
במציאות, אין סיכוי שזה היה

זה כן יכול להיות תוצאה של המחשבות, הפחדים, הפרשנות המוקצנת שלי
אולי
זה כל כך מפחיד כשאין לי מושג על החיים שלי
 

levshavur

New member
פנס

שלום לך,
נשמע שקצת יותר קל לך, ואני מקווה שזה אכן כך...
לגבי החיים שלך, נראה לי שלאט לאט יהיה בהם יותר סדר, יותר בהירות ואז זה יהיה פחות מפחיד...
לבשה.
 

תמרה45

New member
יקרה

מוכר לי מאוד מעצמי, תחושת הערפל שאופפת
יכול להיות שזה תוצאה של מחשבות, פחדים, פרשנות וכו',
וגם יכול להיות שלא, ויכול להיות שיש דברים שלא נדע, אלא רק נדע שהתגברנו על התחושה או על הפחד במקומות האלו..
אני רוצה להמליץ לך על הספר "סוד הסיפור המנצח"- זה ספר של אנשים שעבדו על עצמם מאוד והחיו את עצמם, לא בקטע כבד.
לפעמים שהרגשתי שוקעת, הלכתי וקראתי אותו, וזה כמו הפיח בי כוחות חיים,
כי יש שלב כזה בחיים, ונראה לי שזה גם המקום שלך,
שאת יודעת שהעבודה היא שלך, ואיך שהחיים שלך ייראו, זה לפי ההחלטות, הבחירות והפעולות שלך על המתרחש בתוכך פנימה.
ולאט לאט הלבד תופס פחות מקום,
ולאט לאט גם אפשר להחליט פתאום מתי מתאים לך שהלבד ייכנס אלייך, ומתי את לא רוצה לתת לו מקום..
כי גם הלבד היא תחושה, ולא תמיד זה משהו מחוייב המציאות..
חיבוק גדול,
ומאחלת חיים נפלאים ומלאים באור ודברים טובים..
 
למעלה