זיו לא אוהבת שינויים
בדיוק כמו שאני בגילה לא אהבתי שינויים.
במהלך השנה האחרונה של ה-kleuterschool (כיתות הגן) הכינו אותם לכך ששנה הבאה הגדולים כבר יעברו לכיתות הלימוד.
לקחו אותם לביקורים קצרים בכיתות א'.
הפגישו ביניהם לבין מורותיהם.
זיו הייתה מלאת התרגשות. היא סיפרה שסיניה עוד קטנה ונשארת בכיתה של הפירטים, ולא עולה ל-eerste leerjaar.
אבל שנת הלימודים הסתיימה, החופשה כמעט הסתיימה, ובשנה שתתחיל סיניה לא תהיה איתה עוד.
זיו מודאגת. זיו פוחדת.
ילדים אחרים ידעו לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, והיא לא, ולא משנה שעד עכשיו היא סרבה להצטרף לפעילויות אופניים כדי ללמוד לרכב ללא גלגלי עזר.
ילדים אחרים ידעו לשחות והיא לא, ולא משנה שעד עכשיו סירבה ללכת לקורס שחיה, וגם כשהיא בבריכה עם אבא וסבא היא משכשכת כרצונה ולא ממש מנסה ללמוד לשחות.
אבל הכי הכי מפחיד זה שהיא לא תצליח ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב כמו הגדולים.
כלכך מפחיד, שגם ההתרגשות לקראת קניית ילקוט חדש גדול יותר בתחילת החופשה, התחלפה בחששות לקראת הקניה עצמה.
היא סירבה לדון בקניית ילקוט.
היא כל הזמן אמרה "תפסיקי" כשניסיתי לדון בכך.
כל פעם שהייתה פעילות שהזכירה כיתה א' היא ניסתה להחליף פעילות.
אבל קנינו ילקוט חדש, שזיו בחרה.
קנינו קלסרים חדשים שזיו בחרה.
היא משוויצה בהם לפני סבא וסבתא, ומתכננת כבר השווצה בפני חברים.
היא גם הסתפרה תספורת חדשה, ומתכננת לטעון שיום הראשון שקוראים לה אן, ושהיא ילדה חדשה, לפני שתצחק עם כולם ותגלה להם שהיא זיו המוכרת להם מימים ימימה.
נראה לי שזה מתקדם דווקא בסדר.