ימים של בדידות
אני קמה בבוקר, תשושה לא שעשיתי משהו מיוחד אתמול, התשישות היא נפשית. שיגרה שוחקת. אותם פרצופים נטולי אישיות. חסרי גירוי מוחי מבחינתי. מועקה מתגנבת לה בין הצלעות חוסמת לי את נתיב האוויר. האם אלה חיי עד שארית ימיי? עצוב לי אבל הבדידות עוטפת אותי בימים אלו ממש חונקת ב"אהבתה אלי". כן, לא נעים אבל המציאות טופחת על השכם כל בוקר וסותרת לי בלילה במיטה הקרה ממגע מלטף. אמצתי גורה קטנה למלא את החלל אבל החור כל כך גדול שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית למלאו, כתבתי שירים ניגנתי/שתיתי/צחקתי/רקדתי/השתכרתי נפלתי והחור נשאר בשלו ממאן להתמלא. אני תוהה אם המצב העגום משהו שאני נמצאת בו קיים אצל כולם מעין תקופה רעה שחייבים לעבור בשלב זה או אחר החיים. כבר כמעט שנה מאז שכל הבלאגן החל תהפוכות חיי. שינוי שהחל מבפנים ויצא החוצה בפרץ אדיר של שכרון חושים, כן אני אדון לעצמי אני בוחרת כל צעד וצעד בחיי החדשים לא בוחלת באמצעים דרסתי רבים בדרך ככה חלקם טוענים, אבל אם ללכת עם האני שלי נקרא לדרוס צר לי עליהם שחושבים כך. הכל השתנה מאז שנכנסתי למעגל הפנויים-פנויות, אנשים עוברים בחיי כאילו הייתי תחנת אוטובוס שמאסו בה בהגיעם אל היעד. נפלתי/נשברתי/בכיתי ריחמתי על עצמי כאילו אין מספיק ביגוני אלא רחמים עצמיים לחזק את תחושת ההשפלה שבמצבי. דף חדש נפתח השמיים באופק צבועים בסגול אדום, ריח של התחדשות באוויר הציפורים ששנאתי בבקרים על החופש שלהם הם חלק מזה. אולי יום אחד הכל יסתדר, אופטימית שכמותי. כן לפעמים אני מאבדת אותה אבל מה שחשוב היא תמיד יודעת את הדרך חזרה.
אני קמה בבוקר, תשושה לא שעשיתי משהו מיוחד אתמול, התשישות היא נפשית. שיגרה שוחקת. אותם פרצופים נטולי אישיות. חסרי גירוי מוחי מבחינתי. מועקה מתגנבת לה בין הצלעות חוסמת לי את נתיב האוויר. האם אלה חיי עד שארית ימיי? עצוב לי אבל הבדידות עוטפת אותי בימים אלו ממש חונקת ב"אהבתה אלי". כן, לא נעים אבל המציאות טופחת על השכם כל בוקר וסותרת לי בלילה במיטה הקרה ממגע מלטף. אמצתי גורה קטנה למלא את החלל אבל החור כל כך גדול שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית למלאו, כתבתי שירים ניגנתי/שתיתי/צחקתי/רקדתי/השתכרתי נפלתי והחור נשאר בשלו ממאן להתמלא. אני תוהה אם המצב העגום משהו שאני נמצאת בו קיים אצל כולם מעין תקופה רעה שחייבים לעבור בשלב זה או אחר החיים. כבר כמעט שנה מאז שכל הבלאגן החל תהפוכות חיי. שינוי שהחל מבפנים ויצא החוצה בפרץ אדיר של שכרון חושים, כן אני אדון לעצמי אני בוחרת כל צעד וצעד בחיי החדשים לא בוחלת באמצעים דרסתי רבים בדרך ככה חלקם טוענים, אבל אם ללכת עם האני שלי נקרא לדרוס צר לי עליהם שחושבים כך. הכל השתנה מאז שנכנסתי למעגל הפנויים-פנויות, אנשים עוברים בחיי כאילו הייתי תחנת אוטובוס שמאסו בה בהגיעם אל היעד. נפלתי/נשברתי/בכיתי ריחמתי על עצמי כאילו אין מספיק ביגוני אלא רחמים עצמיים לחזק את תחושת ההשפלה שבמצבי. דף חדש נפתח השמיים באופק צבועים בסגול אדום, ריח של התחדשות באוויר הציפורים ששנאתי בבקרים על החופש שלהם הם חלק מזה. אולי יום אחד הכל יסתדר, אופטימית שכמותי. כן לפעמים אני מאבדת אותה אבל מה שחשוב היא תמיד יודעת את הדרך חזרה.
