../images/Emo7.gif אתמול היה היום העצוב בחיי
דיי שקלתי אם להעלות את זה פה, אז אני אנצל את השירשור שלך. אתמול נפתח החלון, החלון שלי ושל בעל לפוריות ביום שבת הוא יסגר וזה זמן טוב כי בעל נוסע לחול לשבוע. אז היום הרע התחיל מזה שאיך שבאתי לעזוב את העבודה שמעתי על הפיגוע, ישר התקשרתי אליו (למרות שידעתי שהוא בכלל בתל-אביב), הוא אפילו לא ידע שקרה אסון... טוב הגעתי הביתה וחברה התקשרה להזמין אותנו לארוחה, העברתי את הפיגוע שהיה, אתן יודעות מציאות יומיומית שטופחת על הפנים לפעמים פשוט מתרגלים לייאוש...... ואז כשישבנו שם אצל החברים בבית ראינו את התוכנית על פיצוץ התאומים בערוץ השני, ישבנו,ראינו ושוב בכינו, אלוהים אחרי שנתיים זה עדיין מזעזע. הגענו הביתה ורצינו לאהוב החלון הרי נפתח היום, ואזשמענו על הפיגוע שהיה בירושלים, ישר ביקשתי ממנו להתקשר לכל החברים שלנו מירושלים והסביבה, לא הצלחתי לתפקד כמו שצריך, כמו שבדרך כלל אני מגיבה, וכשנרגע קצת והיינו במיטה, שאלתי אותו האם אנחנו לא קצת אגואיסטים? מה אנחנו עושים? מביאים ילד למציאות כזו, לכזה רוע, למה ? מה אני כלכך צריכה לספק את היצר אימהי שלי? ומה שאני אשלח אותו או אותה לצבא הוא לא חייב להיות לוחם בשביל שיקרה משהו נורא, מספיק שהוא יעמוד בתחנת אוטובוס. הרגשתי רע ובעל פשוט ליטף ואהב לא היו לו תשובות בשבילי. ואני יודעת כלכך איזה יסורים עוברות פה כל הנשמות הטהורות שרוצות ילד ועכשיו יש גם גזרות חדשות של 5 הפריות בלבד. היום בבוקר חשבתי לי , אם נשים היו שולטות בעולם...כל התקציב היה מופנה לחינוך ובריאות, היננו מוצאות תרופה לסרטן ומפרקות את הצבא מנשק ומה שהיה נשאר להם זה לעזור לזקנים וילדים לעבור כביש. כזה עולם אני רוצה שהילד שלי יגדל. תודה אם הגעתם עד לכאן, אל תכעסו זו דעה רק שלי, ככל שכל אירוע הבאת חיים לעולם יותר מתקרב, יותר ויותר עולות בי שאלות כאלו. שיהיו לנו רק חיים טובים! אמן
. בימים כאלה, בה ננעצת בנו חזק המציאות הכואבת, הבלתי נסבלת של החיים פה במדינתנו היקרה, אנו מזדעזעים, בוכים, מתוסכלים- שוב עוברת לה האופוריה שעטפה אותנו בחום, שהתרגלנו אליה כה מהר- אותה אופוריה (או יותר נכון, חיים רגילים בזמן אחר/במקום אחר) לה היינו צמאים. ועכשיו שאלה אליכן, בנות מקסימות- האם בזמן זה אתן חושבות שנית, תוהות, חוששות- האם זו המציאות בה אנו רוצים לגדול ולגדל? ממני, שכרגע מאד מבולבלת