תודה מקסימות
מאוד מרגשת אותי התמיכה שלכן והתובנות. זה באמת רעיון טוב אשבל. אני מפחדת להוציא את הכול החוצה, כי אני לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם כל הכאב ואני חוששת להיכנס למצב דיכאוני לכמה ימים. פשוט יותר נוח לי להדחיק, אבל כנראה שזה לא יכול לעבוד לנצח. אני מרגישה שאני נשמעת כמו תקליט שבור, או כאילו חזרתי כמה שנים אחורה. הרי כבר התקדמתי ואני כן יודעת להתמודד עם האבל ביום יום. לפחות כך חשבתי. אבל משהו השתנה, אני מרגישה שרק לאחרונה אני מתחילה לעכל את המוות של אח שלי, שמת בכלל שנתיים לפני אמא שלי. אבל אז הייתי בת 16, וכנראה שהדחקתי את זה מאוד מאוד עמוק.
טוב אני אגיע לסיפור. אז היה לי אח שהיה גדול ממני בשנתיים וחצי. הוא היה חולה בניוון שרירים מולד, והגוף שלו פשוט קמל וגווע לנגד העיניים שלנו במשך כל השנים, לא משנה עד כמה הוריי ניסו למצוא לו ריפוי, למדע פשוט אין ריפוי עדיין. כשהוא היה בן 19 הוא נפטר אחרי ניתוח שהסתבך בבית החולים. (הניתוח הצליח, החולה מת). אני הייתי בת 16 ואחותי הייתה בת 10. זה היה נורא. לאחר שנתיים, אמי נכנסה לדיכאון קליני חמור מאוד ובסופו של דבר לקחה את חייה בידיה. זה היה איום ונורא ומחריד. הייתי בת 19. אז זה הסיפור בגדול.
יוצא לי לדבר על אמא שלי לפעמים (לא מספיק) בגלל שאנשים נוטים לשים לב כשאין לך אמא. אבל על אחי בכלל לא יוצא לי לדבר. כי למה לפתוח נושאים כה כאובים. הרי מי ששומע על אמא שלי גם ככה מזדעזע, אז אם הוא ישמע גם על אחי לא יהיה גבול למבטי הרחמים. לפחות ככה אני מרגישה.
אבל לא משנה, אני יודעת שאני צריכה בכל זאת לדבר עם הסובבים שלי ולקבל בזרועות פתוחות את מי שרוצה לתמוך. אבל אני לא רוצה בדרך כלל, כי אני לא רוצה שזה מה שיגדיר אותי.
טוב בעצם רציתי גם לספר קצת על החיים שלהם. אז אורן היה ילד שמח, אופטימי וחייכן, למרות כל הסבל הפיזי שלו. הוא היה מהטיפוסים הכריזמתיים האלה שכולם רוצים להיות בחברתם. והוא גם היה חכם בצורה יוצאת דופן, מגיל קטן הוא התחיל לתקן מכשירים אלקטרוניים שהתקלקלו בבית,ויותר מאוחר כשהוא כבר לא יכל להשתמש כל כך בידיים, הוא היה מלמד את עצמו הכול על המחשב. המחשב היה התשוקה הגדולה שלו כשהוא התבגר.
ואמא שלי, טוב יותר קשה לי לתאר אותה. היא כמובן הייתה אמא, שזה אומר הכול. היא הייתה אשת משפחה ואשת עבודה. היא תמיד דאגה לכולם ורצתה שלכולם יהיה טוב, אפילו כשזה היה בא על חשבונה הרבה פעמים. בסביבות גיל 40 היא עשתה שינוי קריירה מדהים ולמדה תואר בפסיכולוגיה, ואז חינוך מיוחד, ואז אבחון. היא התחילה לעסוק בזה והייתה פשוט מדהימה עם כל הילדים שהיא עזרה להם. אני הייתי מאוד קשורה אליה ואני גם מאוד דומה לה, פיזית וגם מבחינת האופי. עכשיו הדמעות מתחילות לעלות לי, ואני חושבת שזה הזמן לסיים את ההודעה הארוכה הזאת...
אז המון תודה על ההקשבה עד כה
