אלומת האור
New member
ימים קשים ../images/Emo10.gif
רוב הזמן במיטה. חולמת סיוטים, אבל מתקשה לקום. התרופות מרדימות אותי. חרדות מהכל: מלהרים טלפון לחפש עוזרת בית, מלהרים טלפון להתעניין בכל מיני דברים, מלצאת מהבית, מלזוז, בכלל. חרדות משתקות. צריכה לעשות קניות אבל דוחה את זה תמיד לרגע האחרון. לא עושה כלים בגלל הדיכאון. לא מתקלחת כל יום. רק קצת טלויזיה, כמה שעות מחשב, והופ, שוב למיטה. אלו מין חיים אלה? כבר שנים שאני חיה ליד החיים ולא חיה ממש את החיים עצמם. רק אוכל וקצת אינטרנט וטלויזיה, וכשבאה אלי המדריכה שלי אז אני עושה דברים בבית. מעבר לזה - הכל מת. הכל שקט. גם קו הטלפון דומם כמעט כל הזמן, חוץ מפה ושם אנשים שרוצים ממני משהו (ממני? מה כבר אפשר לרצות?). אני לא מזמינה אלי הביתה כי הבית מבולגן ומטונף. אני לא יכולה לנקות בגלל הפריצת דיסק שלי ובגלל שלא מסוגלת להתחיל אפילו פרוייקט כזה של נקיון. אנשים לא באים אלי הביתה חוץ מהמדריכה, כי אין איפה לשבת, הכל מלא שערות של החתול. אני לא מבשלת כי לא יודעת לבשל וכי נמאס לי ולא איכפת לי מכלום. והסיוטים האלה, קיבינימט. כל הזמן אני מתעמתת עם אבא שלי על מה שהוא עשה לי בילדותי, עימותים קשים וכואבים, וכל הזמן אמא שלי באה לקצת ואז הולכת ואני נשארת לבד ומתחננת אליה שתשאר עוד, אבל היא תמיד הולכת. תמיד היא צריכה ללכת. איזו עליבות. איזה כאב. אני נגעלת מעצמי והולכת לאכול עוד. ועוד. ועוד. העיקר שמשהו ימלא את הריקנות הזאת שבפנים. פתאום, בלי להבין איך, אני נהיית בת 35 ועוד כמה חודשים. ומכתבים מגיעים מגורמים שונים. אני חייבת כסף. אני לא עובדת. איך בן אדם נורמלי פתאום יתחיל לעבוד כאילו כלום? אחרי כל כך הרבה שנים ללא עבודה. ומה יש שמנחם אותי בעולם הזה אם לא החתול שלי המתוק. ואני צריכה לצאת מהבית להוסטל ולא מוצאת מקום. בכל מקום או שאי אפשר להביא את החתול, או שזה קומה שלישית בלי מעלית ואני לא יכולה בגלל הבעיות הפיזיות שלי, או שמעשנים בסלון ואני סולדת מזה, או שמעורבים גברים ונשים ביחד. לא רואה את הפתרון באופק. שוב לא יצאתי לעשות קניות ואין בבית כמעט כלום. ואין לי ממתקים. לא נורא, מחר יהיו. אני לא מסוגלת להפסיק לאכול. פתאום אני מוותרת על הכל. גם על הקבוצות של או. איי. לא הלכתי כבר חודשים ואני לא הולכת אם לא לוקחים אותי. פוחדת מהחושך. פוחדת מהכל. פוחדת מלהתנהל בעולם הזה בתוך הבית שלי וגם מחוצה לו. הכי טוב לי במיטה, אבל אז מגיעים הסיוטים, והגוף שלי מתנוון, רוצה לזוז, ואני לא יכולה. לא מסוגלת לצאת החוצה. ואין לי טיפול נפשי עכשיו בכלל. גם ככה לא עזר לי כלום. ואין לי כסף לטיפול. אני עדיין רוצה לחיות, אני לא רוצה למות, אבל לפעמים אני חושבת על המוות. חושבת ולא מרפה. ומחשבות משוגעות אחרות. ואני מתפללת שאלוהים יתן לי כוח לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, כי הבטחתי לאמא שלי על גופתה המתה שאני לא אפגע בעצמי ושאשמור על עצמי כמיטב יכולתי. אני מנסה לדבר עם אנשים בטלפון אבל אני לא ממש מעניינת את אף אחד. גם במסנג'ר, אם אני לא פונה לאחרים, אף אחד לא פונה אלי. מזמן חדלתי לעניין אנשים. ואני רוצה כל כך שיהיה אחרת. ולא מסוגלת לשנות שום דבר בכוחות עצמי. כתבתי את ההודעה הזאת בעוד פורומים ואני רוצה להדגיש מה שלא היה ברור לאנשים שלא מכירים אותי אישית: ההורים שלי מתו כבר מזמן... מה יהיה?!?!?
רוב הזמן במיטה. חולמת סיוטים, אבל מתקשה לקום. התרופות מרדימות אותי. חרדות מהכל: מלהרים טלפון לחפש עוזרת בית, מלהרים טלפון להתעניין בכל מיני דברים, מלצאת מהבית, מלזוז, בכלל. חרדות משתקות. צריכה לעשות קניות אבל דוחה את זה תמיד לרגע האחרון. לא עושה כלים בגלל הדיכאון. לא מתקלחת כל יום. רק קצת טלויזיה, כמה שעות מחשב, והופ, שוב למיטה. אלו מין חיים אלה? כבר שנים שאני חיה ליד החיים ולא חיה ממש את החיים עצמם. רק אוכל וקצת אינטרנט וטלויזיה, וכשבאה אלי המדריכה שלי אז אני עושה דברים בבית. מעבר לזה - הכל מת. הכל שקט. גם קו הטלפון דומם כמעט כל הזמן, חוץ מפה ושם אנשים שרוצים ממני משהו (ממני? מה כבר אפשר לרצות?). אני לא מזמינה אלי הביתה כי הבית מבולגן ומטונף. אני לא יכולה לנקות בגלל הפריצת דיסק שלי ובגלל שלא מסוגלת להתחיל אפילו פרוייקט כזה של נקיון. אנשים לא באים אלי הביתה חוץ מהמדריכה, כי אין איפה לשבת, הכל מלא שערות של החתול. אני לא מבשלת כי לא יודעת לבשל וכי נמאס לי ולא איכפת לי מכלום. והסיוטים האלה, קיבינימט. כל הזמן אני מתעמתת עם אבא שלי על מה שהוא עשה לי בילדותי, עימותים קשים וכואבים, וכל הזמן אמא שלי באה לקצת ואז הולכת ואני נשארת לבד ומתחננת אליה שתשאר עוד, אבל היא תמיד הולכת. תמיד היא צריכה ללכת. איזו עליבות. איזה כאב. אני נגעלת מעצמי והולכת לאכול עוד. ועוד. ועוד. העיקר שמשהו ימלא את הריקנות הזאת שבפנים. פתאום, בלי להבין איך, אני נהיית בת 35 ועוד כמה חודשים. ומכתבים מגיעים מגורמים שונים. אני חייבת כסף. אני לא עובדת. איך בן אדם נורמלי פתאום יתחיל לעבוד כאילו כלום? אחרי כל כך הרבה שנים ללא עבודה. ומה יש שמנחם אותי בעולם הזה אם לא החתול שלי המתוק. ואני צריכה לצאת מהבית להוסטל ולא מוצאת מקום. בכל מקום או שאי אפשר להביא את החתול, או שזה קומה שלישית בלי מעלית ואני לא יכולה בגלל הבעיות הפיזיות שלי, או שמעשנים בסלון ואני סולדת מזה, או שמעורבים גברים ונשים ביחד. לא רואה את הפתרון באופק. שוב לא יצאתי לעשות קניות ואין בבית כמעט כלום. ואין לי ממתקים. לא נורא, מחר יהיו. אני לא מסוגלת להפסיק לאכול. פתאום אני מוותרת על הכל. גם על הקבוצות של או. איי. לא הלכתי כבר חודשים ואני לא הולכת אם לא לוקחים אותי. פוחדת מהחושך. פוחדת מהכל. פוחדת מלהתנהל בעולם הזה בתוך הבית שלי וגם מחוצה לו. הכי טוב לי במיטה, אבל אז מגיעים הסיוטים, והגוף שלי מתנוון, רוצה לזוז, ואני לא יכולה. לא מסוגלת לצאת החוצה. ואין לי טיפול נפשי עכשיו בכלל. גם ככה לא עזר לי כלום. ואין לי כסף לטיפול. אני עדיין רוצה לחיות, אני לא רוצה למות, אבל לפעמים אני חושבת על המוות. חושבת ולא מרפה. ומחשבות משוגעות אחרות. ואני מתפללת שאלוהים יתן לי כוח לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, כי הבטחתי לאמא שלי על גופתה המתה שאני לא אפגע בעצמי ושאשמור על עצמי כמיטב יכולתי. אני מנסה לדבר עם אנשים בטלפון אבל אני לא ממש מעניינת את אף אחד. גם במסנג'ר, אם אני לא פונה לאחרים, אף אחד לא פונה אלי. מזמן חדלתי לעניין אנשים. ואני רוצה כל כך שיהיה אחרת. ולא מסוגלת לשנות שום דבר בכוחות עצמי. כתבתי את ההודעה הזאת בעוד פורומים ואני רוצה להדגיש מה שלא היה ברור לאנשים שלא מכירים אותי אישית: ההורים שלי מתו כבר מזמן... מה יהיה?!?!?
