חביתת הקהל
New member
ימים חדשים
בפעם הראשונה בחיי אני עומדת אילמת מול הראי. לא, הפעם אין לי הרבה מה להגיד לעצמי. אין לי פתרונות קסם, או עצות מבריקות שיפתרו לי את הבעיות. אין לי שרביט שאוכל להניף ויעלים את הכאב שנשאר לי ממך. אני אפילו קצת מטושטשת בראי היום. אולי מהדמעות... תמיד שנאת שבכיתי. היית מעדיפה כל דבר אחר מלבד שאבכה. ועשיתי את זה הרבה לאחרונה. סליחה, זה היה בלתי נשלט. מצטערת. מצטערת שחנקתי, מצטערת שכבלתי, מצטערת שהפרזתי. מצטערת. אבל מקווה שלא היתה אפילו שניה אחת במשך ההיכרות שלנו שפקפקת באהבה העצומה שלי אלייך. קשה לי להרים את עצמי, קשה לאנשים להרים אותי. הם לא מבינים מה היה יכול להיות כל כך נורא שיגרום למורן [כן כן, זאת שהצחוק המטורף שלה מתגלגל כל היום במסדרונות] להפסיק לצחוק. ושלא יהיו אי הבנות. אני כן צוחקת. אבל לפעמים זה נתקע לי בגרון כי זה צחוק מאולץ שכזה. מה לעשות שאת חסרה לי. חסרה לי בהרבה מישורים. מה לעשות שכואב לי במקומות שבהם חיבקת אותי, ושורף לי באף כשאני מריחה את הריח שלך, וצובט לי בלב כשאת עולה לי לראש. מה לעשות. לוליק אומרת לי: "איך רואים שאף פעם לא נפרדת ממישהו". היא חושבת שזה מנחם אותי. אני מנסה להסביר לה כבר במשך 3 ארוחות צהריים כמה שהחור בלב שלי ענקי, וכמה שריק לי פתאום. דממה. ואקום. הלב מתפוצץ במחשבה עלייך. שמוליק מתחיל להתעצבן שאני נעדרת הרבה מהמשרד. אני רוצה להסביר לו שעדיף לו לוותר עליי בינתיים, אחרת אני אטביע אותו בדמעות שפורצות לי מהעיניים כל כמה שעות, במיוחד כשיש שירים שמזכירים לי אותך (כמעט כל שיר), ולא יהיה אף מציל בסביבה... היי, זה אוטו כמו שלך. וואי, יש פה את הריח שלך. אוף, החולצה הזאת דומה לזו שקנית לי. "לוליק, זה לא הולך ונהיה יותר קל", אני מצהירה היום בצהריים. "מה את חושבת, שזה עובר תוך יומיים?" אני לא יודעת, אני לא יודעת. רק שיעבור כבר. זאת תחושה שאני לא מסוגלת לשאת. יכולנו לשמור על קשר. ברור, ברור. ואז היית מספרת לי על בנות שאת איתן, והייתי תוקעת לעצמי כדור בראש. אהבתי שהפעם היית כנה איתי. לא פחדת להודות שלא מתאים לך קשר, שקשה לך עם זה שאת צריכה לעמוד בפיתויים שהעולם מציע (והוא מציע) בשביל להיות עם מישהי אחת. את צודקת, מישהי אחת מתוך כל הבנות בעולם- זה קצת. זה ממש ממש קצת. ואם לא הייתי מעורבת רגשית, אולי גם הייתי מבינה אותך. סתם סיבכתי את עצמי. מרוב ה"כאילו-פרידות" שעברנו אני לא יודעת איך לעבור את זה הפעם. בגלל שכל הפרידות הקודמות היו מדומות, היום התת מודע שלי משוכנע שעוד מעט נחזור. והמוח צורח עליו שזה לא יקרה לעולם. עקשנות, עקשנות. כמוני. "מורן, תאמיני לי, יום אחד את עוד תסתכלי על זה ולא תביני למה בכית". אולי. אבל עד ה'יום אחד' הזה, עד אז מה? ההרגשה הזאת בלתי נסבלת. אני לא נושמת. "אני לא נושמת", אני אומרת למוכרת הרוסיה שבאה לעזור לי לקנות חזיה. יש לה תחביב כזה, לנחש מה המידה של מי שבאה לקנות. היא לוחצת לי על החזה דרך המדים, מנסה לאמוד את הגודל. "את לובשת 80B, נכון?" אני מהנהנת לה. האמת שהיא די טובה בזה. הלכתי היום לקנות בגדים. בשבוע שעבר כשקניתי בגדים, חשבתי אם תאהבי, ואם גם את תחשבי שהצבעים האלה מתאימים לי. צבעוני. רק צבעוני. תמיד מחית על הצבעים המשעממים שיש לי בארון. היום כשקניתי בגדים, חשבתי על כמה שחבל שלא תראי אותי איתם. "איפה הבגדי-ים?" אני שואלת. המוכרת מצביעה לי על קיר מלא בתחתונים וחזיות בשלל צבעים. אני חושבת שאת צודקת ושכדאי שאני אצא מהחיים האפורים שלי. בחרתי בגד-ים למדוד, אבל לא שחור. צבעוני. האמת שהוא ממש יפה לי. מאז כיתה ה' לא לבשתי בגד-ים. שנאתי להיות שמנה בבגד-ים. אבל התקופה הזאת נגמרה. עכשיו מתחילה תקופה צבעונית. אושרת תפסה אותי לשיחה צפופה היום במסדרון. היא התקרבה אליי עד שיכולתי להרגיש את הנשימות שלה, ואמרה בטון חצי מאיים ששום דבר ואף אחד לא שווה את זה שאני אהיה עצובה. היא אמרה לי שכדאי שאני אחזור להאיר את המסדרון, אחרת... "תקשיבי מורן, אנחנו צריכים להקפיץ חיילת לשישי-שבת, יש לך תוכניות?" "לא" "אז תוכלי להגיע?" "כן" "את בטוחה שאין לך תוכניות?" "אין לי" "מה, את לא נוסעת השבוע?" "לא!!! אין לי לאן לנסוע, חלאס! אני אעשה ת'תורנות וזהו, תרדי ממני!" וזאת היתה הפעם הראשונה שצעקתי עליה. ימים חדשים עומדים בפתח. ימים של השלמה, ימים של הבנה. ימים שבהם הנפש תרפא את עצמה, בדיוק כמו שהגוף יודע לעשות. אלוהים ברא אותנו בצורה מדהימה. הוא ידע מה הוא עושה. יש בי עוד הרבה אהבה לתת. אמנם יקח קצת זמן, עד שהרסיסים של הלב שלי יאספו את עצמם והכל יחזור להיות כמו שהיה לפנייך. טוב, כמעט הכל. כשתהיי זכרון נעים ולא כואב. כשאני אוכל לשאת את המחשבות עלייך. אז יהיה טוב.
בפעם הראשונה בחיי אני עומדת אילמת מול הראי. לא, הפעם אין לי הרבה מה להגיד לעצמי. אין לי פתרונות קסם, או עצות מבריקות שיפתרו לי את הבעיות. אין לי שרביט שאוכל להניף ויעלים את הכאב שנשאר לי ממך. אני אפילו קצת מטושטשת בראי היום. אולי מהדמעות... תמיד שנאת שבכיתי. היית מעדיפה כל דבר אחר מלבד שאבכה. ועשיתי את זה הרבה לאחרונה. סליחה, זה היה בלתי נשלט. מצטערת. מצטערת שחנקתי, מצטערת שכבלתי, מצטערת שהפרזתי. מצטערת. אבל מקווה שלא היתה אפילו שניה אחת במשך ההיכרות שלנו שפקפקת באהבה העצומה שלי אלייך. קשה לי להרים את עצמי, קשה לאנשים להרים אותי. הם לא מבינים מה היה יכול להיות כל כך נורא שיגרום למורן [כן כן, זאת שהצחוק המטורף שלה מתגלגל כל היום במסדרונות] להפסיק לצחוק. ושלא יהיו אי הבנות. אני כן צוחקת. אבל לפעמים זה נתקע לי בגרון כי זה צחוק מאולץ שכזה. מה לעשות שאת חסרה לי. חסרה לי בהרבה מישורים. מה לעשות שכואב לי במקומות שבהם חיבקת אותי, ושורף לי באף כשאני מריחה את הריח שלך, וצובט לי בלב כשאת עולה לי לראש. מה לעשות. לוליק אומרת לי: "איך רואים שאף פעם לא נפרדת ממישהו". היא חושבת שזה מנחם אותי. אני מנסה להסביר לה כבר במשך 3 ארוחות צהריים כמה שהחור בלב שלי ענקי, וכמה שריק לי פתאום. דממה. ואקום. הלב מתפוצץ במחשבה עלייך. שמוליק מתחיל להתעצבן שאני נעדרת הרבה מהמשרד. אני רוצה להסביר לו שעדיף לו לוותר עליי בינתיים, אחרת אני אטביע אותו בדמעות שפורצות לי מהעיניים כל כמה שעות, במיוחד כשיש שירים שמזכירים לי אותך (כמעט כל שיר), ולא יהיה אף מציל בסביבה... היי, זה אוטו כמו שלך. וואי, יש פה את הריח שלך. אוף, החולצה הזאת דומה לזו שקנית לי. "לוליק, זה לא הולך ונהיה יותר קל", אני מצהירה היום בצהריים. "מה את חושבת, שזה עובר תוך יומיים?" אני לא יודעת, אני לא יודעת. רק שיעבור כבר. זאת תחושה שאני לא מסוגלת לשאת. יכולנו לשמור על קשר. ברור, ברור. ואז היית מספרת לי על בנות שאת איתן, והייתי תוקעת לעצמי כדור בראש. אהבתי שהפעם היית כנה איתי. לא פחדת להודות שלא מתאים לך קשר, שקשה לך עם זה שאת צריכה לעמוד בפיתויים שהעולם מציע (והוא מציע) בשביל להיות עם מישהי אחת. את צודקת, מישהי אחת מתוך כל הבנות בעולם- זה קצת. זה ממש ממש קצת. ואם לא הייתי מעורבת רגשית, אולי גם הייתי מבינה אותך. סתם סיבכתי את עצמי. מרוב ה"כאילו-פרידות" שעברנו אני לא יודעת איך לעבור את זה הפעם. בגלל שכל הפרידות הקודמות היו מדומות, היום התת מודע שלי משוכנע שעוד מעט נחזור. והמוח צורח עליו שזה לא יקרה לעולם. עקשנות, עקשנות. כמוני. "מורן, תאמיני לי, יום אחד את עוד תסתכלי על זה ולא תביני למה בכית". אולי. אבל עד ה'יום אחד' הזה, עד אז מה? ההרגשה הזאת בלתי נסבלת. אני לא נושמת. "אני לא נושמת", אני אומרת למוכרת הרוסיה שבאה לעזור לי לקנות חזיה. יש לה תחביב כזה, לנחש מה המידה של מי שבאה לקנות. היא לוחצת לי על החזה דרך המדים, מנסה לאמוד את הגודל. "את לובשת 80B, נכון?" אני מהנהנת לה. האמת שהיא די טובה בזה. הלכתי היום לקנות בגדים. בשבוע שעבר כשקניתי בגדים, חשבתי אם תאהבי, ואם גם את תחשבי שהצבעים האלה מתאימים לי. צבעוני. רק צבעוני. תמיד מחית על הצבעים המשעממים שיש לי בארון. היום כשקניתי בגדים, חשבתי על כמה שחבל שלא תראי אותי איתם. "איפה הבגדי-ים?" אני שואלת. המוכרת מצביעה לי על קיר מלא בתחתונים וחזיות בשלל צבעים. אני חושבת שאת צודקת ושכדאי שאני אצא מהחיים האפורים שלי. בחרתי בגד-ים למדוד, אבל לא שחור. צבעוני. האמת שהוא ממש יפה לי. מאז כיתה ה' לא לבשתי בגד-ים. שנאתי להיות שמנה בבגד-ים. אבל התקופה הזאת נגמרה. עכשיו מתחילה תקופה צבעונית. אושרת תפסה אותי לשיחה צפופה היום במסדרון. היא התקרבה אליי עד שיכולתי להרגיש את הנשימות שלה, ואמרה בטון חצי מאיים ששום דבר ואף אחד לא שווה את זה שאני אהיה עצובה. היא אמרה לי שכדאי שאני אחזור להאיר את המסדרון, אחרת... "תקשיבי מורן, אנחנו צריכים להקפיץ חיילת לשישי-שבת, יש לך תוכניות?" "לא" "אז תוכלי להגיע?" "כן" "את בטוחה שאין לך תוכניות?" "אין לי" "מה, את לא נוסעת השבוע?" "לא!!! אין לי לאן לנסוע, חלאס! אני אעשה ת'תורנות וזהו, תרדי ממני!" וזאת היתה הפעם הראשונה שצעקתי עליה. ימים חדשים עומדים בפתח. ימים של השלמה, ימים של הבנה. ימים שבהם הנפש תרפא את עצמה, בדיוק כמו שהגוף יודע לעשות. אלוהים ברא אותנו בצורה מדהימה. הוא ידע מה הוא עושה. יש בי עוד הרבה אהבה לתת. אמנם יקח קצת זמן, עד שהרסיסים של הלב שלי יאספו את עצמם והכל יחזור להיות כמו שהיה לפנייך. טוב, כמעט הכל. כשתהיי זכרון נעים ולא כואב. כשאני אוכל לשאת את המחשבות עלייך. אז יהיה טוב.