ילד שני (ארוך)

[אפרתש]

הבן שלך עוד מאד קטן

ובכלל לא מפתיע אותי שאת עוד לא מרגישה מוכנה לעוד אחד. גם לי אין כוח ליותר מתינוק אחד בבית. כשתתחילי לישון קצת יתר טוב, כשהקטן כבר לא יהיה כלכך תלוי בך וצמוד אלייך, פתאום יהיה לך יותר קל. ואולי גם קצת תתגעגעי שוב למצב הזה, של תינוק קטן בבית. הם גדלים מאד מהר, מאד יכול להיות שעוד חצי שנה תרגישי כבר אחרת לגמרי. חבל להילחץ מעכשו. ומשפחה של שני ילדים רצויים ואהובים עם אמא רגועה זו יכולה להיות משפחה נפלאה. חלמת על שלושה, אבל לפעמים חלומות משתנים.

 

[תיקי א]

זוית קצת אחרת...

כמה שאני מבינה אותך, זוכרת היטב את ההתלבטויות שהיו לי אחרי שיואב נולד. היה לי ברור שאני לא רוצה ילד יחיד וילד נוסף נראה לי ממש "תיק" (למרות שיואב היה התינוק הנוח בהיסטוריה האנושית

). בסופו של דבר נכנסתי להריון כשיואב היה בן שלוש (כך תוכנן) רק מכיוון שהרגשתי את השעון הביולוגי מתקתק ואת בעלי שכבר מחכה שהילדים יהיו גדולים ונוכל לצאת לטיול נוסף מסביב לעולם. ומה אני אגיד לך, ילד שני זה תענוג מההתחלה, כשגלי היתה בת כמה חודשים, כבר התחשק לי עוד אחד. גיליתי שאני מצליחה לתקתק משימות כמו אמבטיות, ארוחות והשכבה, עם שני ילדים יותר טוב מאשר עם ילד אחד. בעיני העומס לא גדל פי שניים, אלא אני הכפלתי את כוחותי ואת האנרגיות החיוביות שלי. עוד כמה חודשים עושים עוד אחד (הפעם הפרש של שלוש שנים בדיוק) ואילולא השיקול הכלכלי, כבר היה לי תינוק...

 

[tovim]

אני באותה סירה (כמעט)

כי לי כבר יש שלוש בנות אז אני לא בהתלבטות לגבי ילד שני אלא לגבי הרביעי והחמישי והשישי... בעלי ואני באים ממשפחות גדולות (6 ו-5 אחים בהתאמה) וברור היה לנו תמיד שאנחנו רוצים הרבה ילדים. אני בכיוון של ששה והוא בכיוון של שמונה. כיון שהתחלתי מאוחר יחסית ואני לא רוצה ללדת בגיל מבוגר מדי, יש לי "להספיק" עוד כמה. לפי התכנון הזה אני אמורה כבר להיות בדרך להריון הבא למרות שהקטנה שלי רק בת שנה וחודש. ולא בא לי כרגע. עם דגש על כרגע כי הרצונות שלי מתחלפים בערך פעם ביומיים. אני יודעת שזה דבילי להביא ילדים רק בגלל שככה תיכננתי מראש. בכל זאת זה תקוע לי בראש ולא מרפה בקלות. בינתיים הכף נוטה יותר לכיוון ה"לא עכשיו". אז זה מה שזה. אולי עוד שבוע אחשוב אחרת.

 

[tovim]

שכחתי עוד משהו

עם כל ההתלבטות, אני בטוחה שגם אם אכנס להריון מחר, או בגלל תכנון כלשהו ולאו דווקא כשנורא נורא בא לי, הילד יהיה אהוב ורצוי כשיוולד. ומילה על השלבים שאת מדברת עליהם. אני נוטה להפריד מאד בין שלב ההריון לשלב הלידה. במובן הזה שאני מוכנה להיות בהריון כל הזמן כי אני אוהבת את עצמי בהריון אבל שוכחת שבסופו נולד ילד עם כל מה שמלווה בזה. וכשנולדה לי הבכורה ישר רציתי להיות שוב בהריון כי זה היה שלב שהיה כבר מוכר לי בניגוד להורות המפחידה והלא מוכרת.

 

[כריכה רכה]

גם למשפחה גדולה לא צריך להלחץ

אמא שלי ילדה 6 ילדים אחרי גיל 32, אז יש זמן. אני עכשיו עם השישי בדרך, ודי ברור לי שיהיה עוד אחד, אבל אני לא "מתכננת" אותו כרגע. כל פעם אני חושבת על הבא בתור. אם יש לי כוח - אז קדימה. הילדים כבר מזמן רצו עוד אח (תהיה להם אחות, אבל הם יתגברו), אבל לי התאים עכשיו.

 

[tovim]

גם אני חושבת רק על הבא בתור

ולא על כל ההמשך אבל בהיותי בת 33 ומתוך מחשבה שגיל 40 זה מבוגר מדי בשבל ללדת, בעיני לפחות, אין לי עוד המון זמן להתלבט על אותו בא בתור. והילדות שלי(בנות 4 וכמעט 3) ערכו איתי דיון השבוע והודיעו שהן רוצות עוד תינוק. לא תינוקת, תינוק. ורצוי שניים כי יש לנו באוטו מקום לעוד שני ילדים...מעבר לזה זו כבר בעיה מדי גדולה בעיניהן...

 

[אםהבניםשמחה]

את ממש מצחיקה

מה הלחץ? 34, 36, 38 הנה סידרתי לך עוד 3 בלי לחץ. אני לעומת זאת בעברי הרחוק רציצי שניים. כשהם באו יחד רציצי עוד אחד. לא דמיינתי שיהיו לי 4. אני כרגע לא רוצה עוד, אבל לא חותמת שלא יהיו. אגב, גמני מאד אוהבת להיות הרה, אוהבת להיות אם לתינוקות. הרבה גדולים זה כבר פחות קורץ לי.

 

[tovim]

זה בערך התכנון שלי מבחינת הלו"ז

אבל זה אומר שאני צריכה להתחיל להתכונן כי בין גיל 33 ל-34 יש רק שנה אחת ובתוכה אמור להיכנס גם הריון של 9 חודשים ואף אחד לא מבטיח לי שביום בו ארצה הריון הוא יגיע. אבל אין באמת לחץ אמיתי. אף אחד הרי לא יעניש אותי אם יהיו לי לבסוף חמישה או לחלופין אם אלד בגיל 40 וחצי. זה רק משהו שעולה לי לפעמים במחשבה ותלוי גם במידת החשק שיש לי באותו יום לתינוקות. בעלי רוצה שמונה. באמת. לזה כנראה לא נגיע אלא אם כן יסדרו לי תאומים. מה שמאד מאד מפחיד אותי... ואגב, רציצי, פליטת מקלדת?

 

[תּמר]

אמא שלי תמיד רצתה שמונה

ובסוף "יצא" לה אחד עשר (עד מאה ועשרים). היא אמרה לי שהיא מצטערת שהיא בכלל דיברה על תכנונים. ואני? אני לא מתכננת את העתיד. אני לא יודעת כמה ילדים אני רוצה, מלבד אלו שיש לי. אף פעם לא רציתי ילד שלא היה לי. ואני מניחה, שגם אם יהיו לי עשרה או יותר (שששש שבעלי לא יישמע), אני ארצה את כולם. אבל - כל אחד בזמנו. לי אישית נראה לא הוגן להביא ילדים בצפיפות בגלל התכנון, כאשר יש חשש שהילדים החיים וקיימים ייפגעו מזה נפשית. אמנם אין לנו שום דרך לדעת מה פוגע ומה לא, אבל אני, שגדלתי במשפחה עם "צפיפות גבוהה" (כשנתיים בין ילד לילד) רואה את התוצאות, וחוששת מהן (וכדי להסיר כל ספק, כל האחים שלי מקסימים אחד אחד, אבל יש גם יריבויות בין בני העשרה, שנראה לי שחלק גדול מהם בא בגלל החשש שאח גוזל את תשומת הלב, גם אם אין שום ביסוס מציאותי לתחושות האלו)

 

[tovim]

ברור שלא אביא ילדים רק בשביל התכנון

זה לא עניין מקודש אצלי כפי שכבר כתבתי. ובודאי לא אם אני ארגיש שזה לא מתאים מבחינת הבנות או הילדים הבאים בעז"ה. עם זאת גם אני גדלתי במשפחה צפופה (שלושת הראשונים, כשאני השלישית, עם הבדל של שנה בלבד ואח"כ כל שנתיים עד הילד השישי) ולא הרגשתי אף פעם שזה פגע בי באיזשהו אופן. לכן נראה לי גם מאד "נורמלי" לדבר על משפחה גדולה. מצד שני אדם מתכנן תכנונים ואלוהים צוחק לא? וע"כ לא הכל תלוי רק בי.

 

[כריכה רכה]

גם אני אהבתי לגדול עם הרבה אחים

(וזאת במקרה אותה משפחה שבה תמר גדלה...). אני חושבת שהרבה ילדים זה נורא טוב לילדים, וגם נותן כישורי-חיים, ללמוד להסתדר עם הרבה בני אדם. מה שאני לא בטוחה זה עד כמה זה טוב לאמא... לכו אני התחלתי "צפוף", ואחר כך ריווחתי יותר. (וגם האח הקטן שלנו טוען שזה טוב לגדול ככה. הוא לא סחב יותר מדי טראומות...)

 

[שרי30]

לחכות

החשש שלך בהחלט מובן. את יכולה לחיות גם עם התשוקה למשפחה בת 3 ילדים, ובמקביל להרגיש שלא מתאים לך כרגע היריון וילד נוסף. כנראה זה מוקדם מידי. הבן שלך ממש צעיר, זה נראה כאילו גיל שנתיים+ זה גיל קל לקבל אח קטן, אבל גם גיל שנתיים זה גיל קשה, עם ילד שזקוק לך ולטיפולך מסביב לשעון. תחכו, כלום לא בוער. לטעמי הפרש גילאים של 3 שנים ויותר בין הילדים הוא עדיף. תקשיבי לאינטואיציה שלך ולרצונות שלך - אל תפעלי לפי מה שצריך, או לפי מה שמצפים ממך. תזרמי עם עצמך ותחכי.

 

[ימימה]

גם אני חשבתי שרווח של שנתיים

בין הילדים הוא מושלם. רק מה - כשהגדולה היתה בת שנה וחצי, לא יכולתי אפילו לחשוב על ילד נוסף. פשוט כך. רק כשהיא הגיעה לגיל שנתיים וחצי, זה נעשה פתאום סביר, אפשרי. מודה - לי אף פעם לא היה "צורך" או רצון עז לילד. לא לפני הגדולה, וגם לא אחריה. לא לפני השני, וגם לא אחריו. ויש לי כבר שלושה היום... אף פעם לא "דגדג לי בבטן" - אבל ידעתי שאני רוצה משפחה, וידעתי שכשיהיו לי ילדים אוהב אותם וארצה אותם. וכך, אחרי שהגדולה נולדה, חיכיתי עד שהיא כבר לא הרגישה לי כל כך תינוקת, עד שהיא היתה קצת עצמאית, עד שפתאום ראיתי שהיא קצת פחות זקוקה לי כל הזמן - ואז התחלתי להבין למה אנשים אחרים רוצים עוד ילד - ועדיין לא "רציתי", אבל זה כבר לא נראה בלתי אפשרי, וזה התאים לי מבחינת תפיסת המשפחה שלי, והריתי שוב. כך יש לי היום שלושה, עם הפרש כפול מדויק (במקרה!) של 3 שנים וארבעה חודשים ביניהם, וכולם אהובים ורצויים. אז לא תמיד צריך לחכות ל"צורך" או לרצון העז, אבל מותר להקשיב לתחושה הפנימית שאומרת לך מתי זה מתאים לך.

 

[ליליה והגמדים]

מנסיון - 6 שנים זה רווח מושלם ../images/Emo8.gif

 

[mishtal]

אני רק בתקופה הממש אחרונה

מתחילה לחשוב שיהיה מתאים בקרוב וטל "כבר" בת שנתיים ותשעה חודשים כמעט. א-ב-ל כרגע מצבנו הכלכלי לא יציב ואני לא מוכנה להביא עוד ילד/ה לפני שהמצב מתבהר והולכים לקראת איזושהי יציבות. בכל מקרה ברמת מתח כמו שאני עדיין חווה לא קל להכנס להריון... הדבר היחידי שאותי מטריד קצת הוא שאם אחליט שאני כן רוצה 3 ילדים אז רווחים גדולים מדי לא יאפשרו לי זאת או שאצטרך ללדת אחרי גיל 40. מצד שני הכל אפשרי- ראה מקרה האישה בת ה-67...

 

[ליליה והגמדים]

ילדתי את רעות

שבוע לפני יומולדת 40. יש בזה משהו, שכן הקומבינציה של מצב כלכלי וגיל, תביא אכן לכך שכשהמצב יתבהר, הגיל לא יאפשר. אבל תמיד יש אימוץ ילד/ה גדול/ה כאופציה...

 

[Kalla]

אצלנו 6 שנים היה ממש רע.

בעיקר לדן. במשך שנים הוא התחנן לאח קטן וקינא בחברים שהיו להם אחים. פעם הוא אפילו אמר בייאוש: "כבר אף פעם לא יהיו לי אחים".

 

[נטעטע]

גם כשמתכנים זה לא תמיד מגיע בזמן

תאריך היעד שלי ללידת ילד שני, עפ"י התכנון וגם לפי הרצונות עבר לפני כמעט חודש (גיל 3), ואני עדיין עם ילד אחד.

 

[מעיןבר]

חכי עוד קצת

את מדברת על להתחיל לנסות רק בעוד חצי שנה. חצי שנה זה מספיק זמן כדי שהרצון ותחושת המוכנות שלך יהיו אחרים מכפי שהם היום. אני מאמינה ב"האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" - התכנון המקורי שלנו היה להתחיל לעבוד על #2 כשהפיצקה תהיה בת שנה וחצי. כרגע היא בת שנה וחצי, ולמרות שמתחיל לדגדג לי (ולבנזוגי עוד יותר

) אני ממש לא רוצה כרגע עוד ילד. אני במקום מאוד לא נכון לעשות בו ילדים מבחינה כלכלית ומקצועית. אני יודעת שאף פעם אין זמן מתאים לילד (ויש לי היסטוריה של קשיים), אבל כרגע זו באמת נקודת זמן גרועה שתשתפר תוך כשנה אני מקווה עם סיום התואר ומציאת עבודה. התואר התארך מאוד בשל ההריון ועכשיו אני חייבת לשים אותו בראש. מצציאת עבודה בהריון גם היא בלתי אפשרית וכדי לגדל את ילדי בכבוד אני חייבת למצוא פרנסה הולמת. חוצמזה - נראה לי שאדוה עדיין ממש לא בשלה להיות אחות גדולה, גם אם אני בשלה להיות שוב אמא לתינוק. חשוב לי שהיא תהיה קצת יותר עצמאית, תהווה קצת פחות סכנה לעצמה ונוכל לתקשר איתה טוב יותר לפני שהיא תהיה אחות. בעיני זה בהחלט שיקול, הרי זה שינוי לא קל לחיים שלה, אני רוצה שהיא תהיה מסוגלת להביע את הקשיים שלה גם מילולית כשזה יקרה. ובסופו של דבר, אחרי כל הדיבורים האלה - כנראה שגם אני עוד לא בשלה לגמרי לרעיון של אמהות לשניים, אחרת לא הייתי מוצאת כ"כ בקלות כ"כ הרבה סיבות למה לא

 

[חגית של אורן ועידו]

גם אני הייתי שם

הפכתי לאמא בפעם הראשונה בגיל 32. בגלל לחץ שיצרתי לעצמי, החלטתי מראש שכשהבת שלי תהיה בת 7,8 חודשים, אני אכנס שוב להריון. והנה הגיע הזמן, וממש לא היה לי חשק. מה גם שהיא נראתה כל כך קטנה. אז חיכינו עוד קצת עד שהרגשתי שהנה אני בשלה לילד הבא. נכנסתי להריון כשאורן היתה בת שנה וארבעה חודשים (אגב, אותו תאריך לידה משוער..) לא הייתה הציפיה כמו לפני ההריון הראשון. גם מהלך ההריון היה שונה כי לא היה זמן להתעסק כל הזמן עם ההריון - היתה ילדה לטפל בה. עם הבא בתור בינתיים אנחנו מחכים. אם יהיה כח, אז יהי עןד אחד/ת. אני ממליצה לך לחכות לזמן שתרגישי שאת מוכנה לעוד ילד