ילד שמרביץ לעצמו

[ima3]

ילד שמרביץ לעצמו

גיא בן שנה וארבעה חודשים החל לאחרונה להרביץ לעצמו. זה קורה כאשר הוא כועס (אם נניח לא הצליח לעשות משהו) או כשלא מבינים אותו או כשאומרים לו לא. הוא מרביץ לעצמו או דופק את הראש בקיר והוא עושה זאת יותר ויותר חזק עד שהוא בוכה. שאלותי: האם נתקלתן בכזו התנהגות (שני הגדולים שלי מעולם לא הרביצו לעצמם וגם אף פעם לא ראיתי ילד שעושה את זה -ואני מודה שזה מצליח להלחיץ אותי) איך הייתן מגיבות? להפסיק אותו בכוח (כי בעדינות או בדיבורים זה לא עוזר)? להתעלם? רעיון אחר? דרך אגב הילד עדיין לא בגן אלא בבית איתי או עם מטפלת אהובה שאני מכירה שנים - כך שאין אפשרות שמרביצים לו (אני מוסיפה את זה כי נראה לי שזה מה שהייתי חושבת אם הייתי שומעת סיפור כזה ממישהו אחר)

 

[חנה גונן]

הבעה של תיסכול..

גיא הוא עדין צעיר יחסית בסך הכל בן שנה וארבע וכניראה שעדין לא יודע להביע את רגשותיו בבהירות ולכן הוא משתמש בכלי היחיד הנגיש לו הכוח הפיזי כאשר הוא כועס או מתוסכל עד כדי בכי שנראה שנועד להראות לך כמה הענין חשוב לו. תפקידינו כהורים ומטפלים להראות לגיא שאפשר גם אחרת,נסי לזהות את התפתחות הכעס עוד בתחילתה,לתמלל עבורו נוסח אני מבינה שאתה כועס/רוצה וכו,לחבק וללטף אותו הרבה תוך הדגשה כמה זה נעים כשהוא מנסה להרביץ לעצמו,להציע לו אלטרניטוות להוצאת אנרגיה כגון כריות,בובות קופצות,התאוורות בחוץ. שלך חנה גונן

 

[לאה_מ]

לא להתעלם.

קודם כל, אני לא חושבת שזו התנהגות מאד חריגה. אני אנסה מחר לחפש לך שאלות דומות, אבל אני בטוחה שכבר שמעתי על ילדים כאלה, אז אל תלחצי. לגבי התגובה - מכיוון שאת מבינה בעצם שהוא מביע תסכול, אני חושבת שחשוב מאד להיות אמפתיים, לתמלל לו את ההבנה שלך - אתה כועס כי... ; אתה כועס כי אני לא מבינה אותך - בוא תנסה להסביר לי שוב; אתה כועס כי לא הסכמתי שתצא לבד מהאמבטיה... נראה לי שכדאי לעצור אותו, לא לתת לו לפגוע בעצמו, אבל לא לעשות זאת בדרך השלילה, אלא בדרך חיובית (כלומר, לא לומר לו "אל תרביץ", אלא, למשל, לחבק אותו). אפשר להציע לו אלטרנטיבה - למשל, להרביץ לכרית. זו דרך מצויינת לפריקת תסכולים - הבן שלי בגיל שנתיים היה לפעמים אומר פתאום "אמא, אני רוצה להרביץ לכרית", ניגש, מרביץ קצת לכרית וממשיך בענייניו.

 

[עירית ל]

אצלנו זה היה

ונדמה לי שבאמת התייעצתי פה לגבי התופעה. יונתן היה דופק את הראש ברצפה. אף פעם לא התעלמנו ותמיד אמרנו לו לא להכאיב לעצמו ולקחנו אותו לחיבוק. הוא לא היה עושה את זה מתוך כעס גדול, אלא סתם. כמו שלאה ציינה היינו גם מציעים לו אלטרנטיבות - למשל לדפוק את הראש בספה או בכרית כך שלא יכאב לו. זה עבר במקרה כשפעם אחת באופן ספונטני בעלי צעק עליו "די!". הוא קצת נבהל ומאז הוא לא עשה את זה.

 

[אוסי של תומר]

חיבוק חזק,

ולהרביץ יחד לכרית או למיטה. חיבוק חזק למנוע את המעשה, להגיד לא קצר, להביע אהבה ודוקא לא לתמלל יותר מידי. התמלול החשוב כאן הוא דוקא של "איה, כואב לגיא, איה" ואז להגיד לא. לדעתי, הלהרביץ יחד למשהוא אחר יכול גם להפוך את זה לחוויה מצחיקה ולהוציא את העוקץ. הייתי עושה את זה מצחיק - "פויה כרית, פויה מיטה" ומדגימה. אני לא הייתי חושבת שזה עניין של חשיפה למכות אלא סף כאב גבוה ובדיקת גבולות של הילד עם עצמו (גבולות כאב, גבולות הגבה של אמא וכו). היכרתי ילד שעשה ואמו תמיד התעלמה. זה נעלם בסוף, אבל לא הייתי מתעלמת. אוסי.

 

[f u f u]

מה עשו הכרית והמיטה???

ברור שיש דעות לכאן ולכאן, אבל אני רוצה להבין. אם הבעיה היא תסכול על רגשות עזים שאינם מוצאים ביטוי מילולי, והילד צריך ללמוד לבטא את רגשותיו, נראה לי שלהרביץ לכרית עדיף על הכאה עצמית או מישהו אחר אבל עדיין, זו לא אלטרנטיבה למגר את המכות והשימוש בכח. אשמח להבין את ההגיון שמאחורי השיטה הזאת.

 

[עירית ל]

אני לא בעד "פויה כרית"

כי הכרית באמת לא עשתה כלום. מצד שני אם יש לילד צורך בהוצאת אנרגיה, שיוציא על הכרית - מה אכפת לי, היא מרגישה? זו אלימות? זה לא _שימוש_ בכוח, זו הפעלת כוח וזה לגיטימי לדעתי. למשל עכשיו יונתן כל הזמן מכה עם מקלות על כל מיני דברים - גם הוצאת אנרגיה וגם בדיקת הקולות שדברים עושים. לא על אנשים כמובן, לא על השולחן בסלון, כן על הספה, על השטיח, על הכריות, על הרצפה.

 

[f u f u]

אז מה ההבדל?

שימוש בכח או הפעלת כח זה אותו דבר, זה עניין פיזי בהבדל סמנטי בלבד. השאלה שלי נגעה לעניין הרגשות, אם ילד מתוסכל, ופורק את זעמו בצורה פיזית כי אלו האפשרויות שלו בשלב הזה - למה שלא ימשיך להכות ולא משנה מה (הוא אפילו מכה את עצמו למרות שכואב לו) איך בדיוק הוא ילמד לבטא את עצמו אחרת??? אם הוא "מקבל לגיטימציה" להכות כשקשה. ומה ההבדל בין שולחן של סלון לכרית??? - נזק יכול להגרם לשני העצמים הללו.. ולעניין ה"פויה כרית" - זה לא סתם, זה להאשים את הכרית או הקיר (בדרך כלל את מי שיותר חלש) במקום ללמוד לשלוט על הרגשות...

 

[עירית ל]

שימוש בכוח והפעלת כוח לא זהים

ההבדל הוא לא סמנטי. לשימוש בכוח יש השלכות (כואב, שובר, פוגע), הפעלת הכוח שאליה התכוונתי היא סך הכל פריקה של אנרגיות. זה לא במקום שליטה על רגשות ולא במקום לבטא את עצמך. כאמור אצלנו זה לא נבע מכעסים, אלא מצורך מאוד פיזי להתפרק. מבוגרים אולי יתעלו את זה לספורט, ילדים להשתוללות. אבל גם אם זה כן נובע מכעסים, לא צריך לבטל לחלוטין את דרך ההתבטאות הזו רק כי עוד איזה זמן יהיו לרשות הילד כלים אחרים להתבטאות. כרגע המצאי מוגבל ומסתדרים עם מה שיש. הוא לא "מקבל לגיטימציה" להכות אנשים או חיות ולפגוע בזולת, להפך. הוא מבין את ההבדל בין חפץ לחי. ספציפית לגבי השולחן והכרית - אצלנו השולחן רגיש למכות וגם הרעש יותר חזק (עד בלתי נסבל) כשמכים עליו במקל. הכרית והספה לא רגישים ולא מרעישים. אם הכרית היתה עלולה להפגע היא לא היתה מוצגת כאופציה.

 

[f u f u]

אני נוטה להסכים איתך, אבל!!!

יחד עם זאת, דובר על שעת כעס ותסכול ולא שעת פריקת אנרגיות... להרביץ לכרית או להרביץ לעצמך זה עדיין להרביץ, וזו הלגיטימציה שעליה דיברתי. נראה לי לא מציאותי לבקש מילד להרביץ לדברים מסוימים ולאחרים כן, דווקא בגלל שמדובר בפרץ של רגשות שכאמור מגיע ללא התרעה מוקדמת, וברגעים הקשים האלו, לבקש מילד להתאפק עד שהוא יגיע למיטה עמנ להרביץ לה... ומה אם הוא בסופר?? או בגן משחקים?? האם תקחי איתך כרית לכל מקום בו הילד יצטרך לפרוק את זעמו עליה... בהעדר כרית או "עצם" אחר הוא יתפרק על הדבר הראשון שהוא מוצא. כשיטה, אני נוטה שלא לקבל את זה.

 

[אוסי של תומר]

לא יודעת, אבל להם זה פחות כואב מלי?

כי כשהוא הרביץ לנו, תיעלנו את הרצון להרביץ (שקיים) להרבצה לחפצים דוממים, ועם תמלול מינימלי, שלא איפשר יותר מלהגיד "פויה כרית". יש ילדים פחות ורבלים בעולמנו, ואותם מתסכל תמלול ארוך. זה איפשר התפרקות מכעסים על ידי צחוק גדול. אוסי.

 

[f u f u]

זהו!! הצחוק...

הנה אמצעי לפירוק רגשות - לא צריך להיות וורבלי בשבילו, לא צריך שימוש / הפעלה של כח, הוא דרך אלטרנטיבית לשחרור ופורקן. עכשיו השאלה שנשאלת... איך??? טוב, נמשיך לחפש... תודה..

 

[אוסי של תומר]

את תומר הצחיק להרביץ לכרית.

אני מניחה שהוא הבין שהיא לא עשתה כלום

הוספת הפויה גרמה לו בכלל להתגלגל מצחוק. אוסי.

 

[f u f u]

וזה עבר??

האם תומר הפסיק להרביץ בשעת כעס?? האם הוא "סיגל" לעצמו איזו דרך להתמודד עם פרצי הרגשות הללו? (יכול להיות שגם לא נוכל לדעת, מה?!)

 

[אוסי של תומר]

תלוי

הוא בהחלט מרביץ הרבה פחות. איך להתמודד עם פרצי רגשות - האם לך/לי יש דרך אמיתית להתמודד? זו לא בקשה קצת גדולה? אני כאן לכוון אותו, לעזור לו להתפרק בצורה שלא תפגע בנו או בו, ולאפשר לו לדעת שמותר לו לפרוק כעסים ולהתפרץ, ולנסות להכיל את זה. אוסי.

 

[tonti]

גם מתן שלי עושה את זה

כשהוא כועס או יותר נכון מתוסכל הוא מרביץ לעצמו בראש ומוך בשיער. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה אני תמיד אומרת לו "אתה כועס שאנחנו נוסעים כל כך הרבה זמן? הנה, תראה כבר הגענו לרמזור האחרון" או "אתה רוצה לרדת מהכיסא, בוא נרד". זה תמיד עוזר כי הוא מקשיב ואני בדר"כ יכולה להציע משהו שיעזור לו לעבור את המשבר (אם אנחנו בנסיעה למשל. נסיעה=משבר קשה מאוד). מה שמוזר בהתנהגות שלו זה שזה קורה בשיא הפתאומיות. רגע אחד הוא מצביע על משאית ואומר "אוטו" בשיא ההתלהבות ואנחנו צוחקים ביחד. שניה אחרי זה (או אפילו בסופה של אותה השניה) הוא כועס ומכאיב לעצמו. זה מבהיל לפעמים כי זה פתאומי וקשה להייחס לזה בשוויון נפש. אם הייתי יכולה לזהות את זה לפני, הייתי מונעת את זה. עוצרת בצד, נותנת לו משהו מעניין לאכול. אבל אין לי דרך לנבא את זה. אין לי גם הגדרות מדוייקות למתי זה קורה ומה גורם לו לעשות את זה. אני מאמינה שזה יעלם כשיהיו לו יותר מילים לומר מה שהוא חש. כרגע אני מרגישה שבאיזשהו מקום זה נובע מחוסר היכולת שלו להתבטא במילים.

 

[הילהל]

גם אנחנו ב"לא חריגים"

שמחה לקרוא כאן ולהבין שזה לא דבר זר ומוזר. אתמול אספתי את יונתן מהמעון ונבהלתי מחבורה גדולה על המצח שלו. המטפלות סיפרו לי שהוא נטיח את הראש בעצמה בקיר ואז לפינאלה גם שפשף את המצח בקיר. הן נבהלו נורא וממש "קפצו עליו" כהגדרתן. והוא? לא בכה לשניה, פשוט המשיך למשחק הבא. היו עוד 2 ילדים שעשו את זה יחד איתו, אבל לא כ"כ חזק. לא ברור לי עדיין איך לפרש את זה? תסכול? ניסיון למשוך תשומת לב? משחק/ניסוי? בעיקר לאור העובדה שהוא עובר עכשיו תקופה לא רגועה. בבית יש לו מין "נחום תקום" גדול מתנפח שהוא יודע שאפשר להוציא עליו אנרגיות - להכות, להעיף באויר, לשבת עליו. הוא מבחין יופי בין הבובה הזו לבין החתולים שלנו, איתם ודרכם הוא למד את מילת הקסם "בעדינות". לכן אני חושבת שזה בסדר גמור להוציא את האנרגיה והתסכול על חפץ דומם.

 

[אמא של נוריאל ומאיה]

גם אנחנו הינו שם

נוריאל היה דופק את הראש בקיר או בריצפה - מה שהיה זמין יותר. ומה שבלט לי מאד זה שאם היתי לוקחת אותו הוא היה חוזר ודופק את הראש עד שהעניין מוצא. אני תמללתי לו אני רואה שאתה כועס כי....בוא נעשה שוב או ניקח משהוא לשחק בו, בוא אמא תחבק אותך אבל לא הרחקתי אותו או הרמתי אותו כי אז הוא היה משתחל לי מהידים וממשיך. הוא כאילו היה צריך את הזמן שלו. גם היום - אם הוא נשכב על הרצפה הוא מתחרפן עוד יותר עם מרימים אותו.