ילד קטן מחפש חברים...

[רותי ע]

ילד קטן מחפש חברים...

בני בן שנתיים וחצי. בזמן האחרון הוא שואל ללא הרף את הקרובים לו (בעיקר ההורים) "את חברה שלי?" "אתה חבר שלי?" ומדובר בבן יחיד, נכד יחיד, מוקף אהבה ותשומת לב. אני קוראת לו בצחוק "הנסיך הקטן". ילד מאוד חברותי בגן. מוקף חברים שמדברים עליו בבית ללא הרף, כך מספרים ההורים. אז מאיפה בא הקטע הזה? יש רעיונות?

 

[לאה_מ]

אני מהמרת שזה יותר עניין של

טרמינולוגיה. כלומר, הוא עסוק בשאלת החברות כי (למשל) בגן לומדים את הנושא הזה, או כי הילדים בגן אומרים זה לזה "אני לא חבר שלך" כאשר הם כועסים או כל דבר דומה, ולכן הוא מכיר את המינוח ועוסק בו. אני לא חושבת שמדובר בחשש אמיתי פן הנשאלים אינם חברים שלו, או מחוסר כלשהו באהבה, בחברות או בתשומת לב. נשמע הגיוני?

 

[ימימה]

לבת שלי היה קטע כזה סביב גיל שלוש

שהיא כל הזמן היתה מקטלגת - אתה חבר שלי, אתה לא חבר שלי. האמת - זה די שיעשע את הסביבה שלנו (סבים, דודים וכד´, גם היא בת ונכדה ראשונה, עם כל ההטבות הנלוות). אחרי תקופה מסוימת זה יצא מהלקסיקון לבד. נראה לי כמו לאה, שזה קשור בעיקר במינוח מהגן, ואולי גם נסיון לקטלג ולהגדיר את הסביבה, ולאו דוקא בצורך נואש בחברים

 

[רותי ע]

תודה לכן. מהתשובות שלכן

ובפורום הורים הבנתי שזה עוד שלב טבעי שהם עוברים. גם קודם לא הייתי מודאגת ועכשיו אפילו פחות

 

[איריתוש]

אני מסכימה עם כולן ורק רוצה להוסיף

נדב בן שלוש וגם שואל ומשתמש במילה חבר שלי / חברה שלי הרבה מאד. אני עושה את ההפרדה כבר עכשיו ועונה לו לשאלתו "את חברה שלי?" לא, אני לא חברה שלך. אני אמא שלך ואוהבת אותך מאאאאד מאאאאד. חברים הם ילדים שאוהבים אותך ואני אמא. כשהוא כועס עלי ואומר לי "אני לא חבר שלך" אני מבינה למה הוא מתכוון אבל בכל זאת אומרת "נכון אתה לא חבר שלי, אתה הבן שלי ועכשיו אתה כועס". לדעתי חשוב שתהיה הפרדה בין מושג חברים להורים. מה דעתכם?