אריאלה יקרה, משתפת!
בדיוק היום לפני שנה, החלטנו בעלי ואני שאנו הולכים על השלישי. ההריון התקדם יפה ואיתו האופטימית האופיינית שלי (שלא תגמר לעולם), גם לנו היו חששות אך עוד יותר היו לנו מוטיבציות לילד נוסף. בכל אופן לדאבוני ההריון הסתיים בחודש חמישי וזו היתה הטראומה הקשה יותר בכל הסיפור. בכל אופן, אני הפסקתי להתלבט, הלא גם אם התלבטתי, מישהו שם למעלה, במקרה הספציפי ההוא החליט שזה לא הזמן. השנה שוב ננסה, אני חוששת שהחרטה על כך שלא ניצור עוד יצירת פאר יהיה גדול לאין שיעור מהחשש שיוולד ילד עם קושי כזה או אחר, בעיקר לנוכח העובדה שבני שבספקרום הוא משהו מדהים וחד פעמי, שלא הייתי משנה במילימטר רבוע אחד. עשיתי החלטה, אני מפסיקה לפחד, אני קופצת לבריכה ויהי מה. כמובן שזו רק עמדתי כאם אז סליחה שעזבתי שניה את הסטטיסטיקה בצד, אבל דיברתי מהקרביים.