ילד חריג
"תבטיחי לי שתטפלי באחיך .... רק זאת הבטיחי ....." הדהד קולה של אימי בראשי ... אני מתבוננת באחי, גדי, המשחק עם בני הצעיר בן השלוש ..., גבר בן 35, פנים נאות גוף חטוב, נראה כמו כל אחד אחר בן גילו ואפילו טוב יותר ... מביטה בו ונזכרת בילדות שלנו... נזכרת איך בגיל הטיפשעשרה חברותיי היו מבקשות ספק בצחוק ספק ברצינות "נו לילך לא תעשי לנו איזו היכרות עם אחיך החתיך ? ואני צוחקת ומשיבה "עזבי הוא לא בשבילך סתם ישבור את ליבך ..." נזכרת בכל ההתחמקויות שלי ממנו בביה"ס ומהחשש שהילדים יגלו כי גדי אחי... ובבית כשהיה פונה אליי ושואל אותי " למה בכל פעם שאת רואה אותי ברחוב או בביה"ס את מתנהגת כאילו איננו מכירים כאילו אנו שני זרים" ? "מה פתאום זה הכל בדמיון שלך" עניתי ... ויודעת בתוך תוכי את האמת הכואבת יודעת גם שהוא יודע שאחותו הצעירה ממנו בשלוש שנים אחותו המקובלת כביכול מתביישת בו ... הוריי תמיד ניסו להתייחס אלינו שווה בשווה כמובן שזה היה קשה מאוד כשאחד הילדים שלך שונה, ילד לא רגיל. המון כעס היה בתוכי באותה תקופה. כעסתי על הוריי בגלל ההתנהגות הסלחנית שלהם כלפי גדי כעסתי על המורים שהיו תמיד משווים בינינו כעסתי על הילדים שהיו צוחקים עליו ובעיקר כעסתי על גדי שהוא כזה. לא פעם ניסתה אימי להסביר לי שגדי, למרות שחיצונית נראה כמו כל אחד אחר, הוא לא ילד רגיל ואל לי לכעוס ולהתבייש בו ... "נהפוכו" הייתה אומרת לי "תתגאי בו... תתגאי על היותו כל כך חכם תנסי להסתכל על הדברים הטובים שבו על זה שהוא לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב אל לך לראות דברים שליליים בלבד" "אבל מה יש לו ? למה הוא כזה" ? הקשיתי ... אך לא הייתי זוכה לתשובות שונות מלבד מה שהוסבר לי כל כך הרבה פעמים. בתור ילדה קשה היה לי לקבל שאחי דם מדמי, חלק ממני, הוא כל כך שונה כל כך מוזר. נכון, הוא היה באמת גאון אבל מה שווה כל הגאונות הזו אם אין לך חברים אם אתה כל כך מרוכז בעצמך ? אם אתה כל כך מנותק מהמציאות? .... קשה היה לי לקבל כל זאת אז ... מאז כמובן התבגרנו ... גדי נסע לאנגליה להשלים את הדוקטורט אני התחתנתי נולדו לי ילדים מקסימים ובכל פעם שגדי מגיע לביקור ארצה מהדהד קולה של אימי "תבטיחי לי שתטפלי באחיך .... את יודעת שהוא לא ילד רגיל ...." וכן היום אני יודעת שהוא לא ילד רגיל ... במונח הרפואי גדי נחשב לאוטיסט ... לו רק ידעתי זאת אז ....
"תבטיחי לי שתטפלי באחיך .... רק זאת הבטיחי ....." הדהד קולה של אימי בראשי ... אני מתבוננת באחי, גדי, המשחק עם בני הצעיר בן השלוש ..., גבר בן 35, פנים נאות גוף חטוב, נראה כמו כל אחד אחר בן גילו ואפילו טוב יותר ... מביטה בו ונזכרת בילדות שלנו... נזכרת איך בגיל הטיפשעשרה חברותיי היו מבקשות ספק בצחוק ספק ברצינות "נו לילך לא תעשי לנו איזו היכרות עם אחיך החתיך ? ואני צוחקת ומשיבה "עזבי הוא לא בשבילך סתם ישבור את ליבך ..." נזכרת בכל ההתחמקויות שלי ממנו בביה"ס ומהחשש שהילדים יגלו כי גדי אחי... ובבית כשהיה פונה אליי ושואל אותי " למה בכל פעם שאת רואה אותי ברחוב או בביה"ס את מתנהגת כאילו איננו מכירים כאילו אנו שני זרים" ? "מה פתאום זה הכל בדמיון שלך" עניתי ... ויודעת בתוך תוכי את האמת הכואבת יודעת גם שהוא יודע שאחותו הצעירה ממנו בשלוש שנים אחותו המקובלת כביכול מתביישת בו ... הוריי תמיד ניסו להתייחס אלינו שווה בשווה כמובן שזה היה קשה מאוד כשאחד הילדים שלך שונה, ילד לא רגיל. המון כעס היה בתוכי באותה תקופה. כעסתי על הוריי בגלל ההתנהגות הסלחנית שלהם כלפי גדי כעסתי על המורים שהיו תמיד משווים בינינו כעסתי על הילדים שהיו צוחקים עליו ובעיקר כעסתי על גדי שהוא כזה. לא פעם ניסתה אימי להסביר לי שגדי, למרות שחיצונית נראה כמו כל אחד אחר, הוא לא ילד רגיל ואל לי לכעוס ולהתבייש בו ... "נהפוכו" הייתה אומרת לי "תתגאי בו... תתגאי על היותו כל כך חכם תנסי להסתכל על הדברים הטובים שבו על זה שהוא לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב אל לך לראות דברים שליליים בלבד" "אבל מה יש לו ? למה הוא כזה" ? הקשיתי ... אך לא הייתי זוכה לתשובות שונות מלבד מה שהוסבר לי כל כך הרבה פעמים. בתור ילדה קשה היה לי לקבל שאחי דם מדמי, חלק ממני, הוא כל כך שונה כל כך מוזר. נכון, הוא היה באמת גאון אבל מה שווה כל הגאונות הזו אם אין לך חברים אם אתה כל כך מרוכז בעצמך ? אם אתה כל כך מנותק מהמציאות? .... קשה היה לי לקבל כל זאת אז ... מאז כמובן התבגרנו ... גדי נסע לאנגליה להשלים את הדוקטורט אני התחתנתי נולדו לי ילדים מקסימים ובכל פעם שגדי מגיע לביקור ארצה מהדהד קולה של אימי "תבטיחי לי שתטפלי באחיך .... את יודעת שהוא לא ילד רגיל ...." וכן היום אני יודעת שהוא לא ילד רגיל ... במונח הרפואי גדי נחשב לאוטיסט ... לו רק ידעתי זאת אז ....
