כל גבול וכל כלל צריכים להיאכף
עד שהם הופכים להיות חלק משגרה.
בנוגע לגבולות, אני לא ממש גמישה לאחר מעשה. אני גמישה מאד בהצבת גבולות מראש, ויחסית מאד זורמת בדרך הגידול וממעטת להציב "כללים". אבל אחרי שהצבתי, גבול זה גבול, אחרת זה יבלבל את הילד. (לא מדברת על מצבים חריגים או יוצאים מן הכלל) הכנה מראש ותיאום ציפיות מקלים עליך ועליו.
אתמול הבנות בקשו לראות דורה. מכיוון שזה היה בסמוך לארוחת הערב, אמרתי לשתיהן שהן יכולות לצפות עד שנסיים להכין את האוכל, ואז גם אם הן באמצע הן תצטרכנה להפסיק (זה כולה פרק של 20 דקות, אבל גם ככה היה מאוחר). שאלתי מראש אם הן מעדיפות להתחיל לראות ואולי לעצור באמצע ולהמשיך בפעם אחרת, או שהן מעדיפות לצייר / לשבת לדבר / כל דבר אחר עד ארוחת הערב.
אם הן היו נאלצות להפסיק באמצע, מכיון שהודעתי להן מראש שזו אפשרות, אני מניחה שזה היה עובר בשקט. הן יודעות שאעמוד במילתי. גם אם הן היו מקטרות, לא הייתי מרגישה לא נוח, כי יידעתי אותן מראש והן בחרו בזה. באופן כזה, צעקות או תלונות לא היו מרגשות אותי. אני משתדלת לנהוג כך בכל דבר ("אני מרשה רק צעצוע אחד לבחירה בחנות" "בעוד 10 דקות אנחנו עולות להתקלח" "היום אתן צריכות לישון מוקדם כי מחר קמים מוקדם" ועוד). שום דבר כמעט לא "נוחת" עליהן מהרגע להרגע, ומכיון שלרוב אקיים את מה שאמרתי (גם לחיוב. אם נעניתי לבקשה, היא תיושם) והסבר תמיד יינתן, יש בינינו מערכת של אמון והבנה. זה לא אומר שהן לא בודקות גבולות אחרים, ברור שכן, אבל ברוב המקרים התוצאה הסופית ידועה מראש (התנהגות טובה משיגה תוצאות חיוביות, והתנהגות שלילית נענית בהתעלמות).
אבל מילת המפתח היא עקביות. תסבירי למה את מצפה, תדברו על חלופות / אי הסכמתו לעניין, ולאחר שנקבע מה שנקבע, פשוט תוודאי שזה יקרה.
ככל שתקפידי על זה יותר, אני מניחה שהשגרה תהפוך לנעימה יותר. במקביל - האחריות המצופה ממנו (להבין וליישם) יכולה גם להיתמך בצ'ופרים ("מכיון שאני סומכת עליך שתעצור אחרי פרק אחד, אני מרשה לך לצפות בתוכנית למרות שבדרך כלל אתה לא צופה בשעה כזאת"). כשהוא כבר כן בתוך סצינה, תביעי אמפתיה לתסכול, ותנסו למצוא יחד סולם לרדת מהעץ, מבלי לשנות את הדרישה הראשונית שלך.
קל לדבר, קשה ליישם, אבל שווה. חזקי ואמצי
) תמיד טובים בגידול וחינוך ילדים בכלל, רק לא רואה את זה כפתרון ספציפי למה שפרינסס העלתה.
