ילד והעולם האמיתי

[כּנָפָיִים]

ילד והעולם האמיתי

שלום. בד"כ אני קוראת פאסיבית (ולומדת הרבה), אבל הפעם הייתי שמחה לשמוע כמה דעות בעניין הבא: יש לי בן בכור בן כמעט ארבע, ילד מקסים, חכם, בעל כושר ביטוי מופלא. אבל, מן הסתם, לא הכל מושלם - צירוף של כמה תכונות אופי מקשה עליו מאוד (וגם עלינו) - הילד תחרותי מאוד, עקשן מאוד ורגיש מאוד. אתן מצב לדוגמא - נוסעים לגן. אבא מוריד את האחות הקטנה מן האוטו לפני הילד. הילד פורץ בבכי שלא נפסק זמן רב וממאן להירגע. דוגמא נוספת - סבתא אהובה פונה לילד בטון טיפה גבוה (לא צעקה או נזיפה, משהו מסוג "תיזהר! הכוס כמעט נפלה!"). מאותו רגע הילד נכנס למצב של התכנסות לתוך כעס, שלא עובר זמן רב (וכאן באה העקשנות לידי ביטוי). ניסיון לפייס גורר אחריו תגובות של בכי וגילויי כעס מילוליים. וכאן אני רוצה להתייעץ -

האם להתייחס לילד ב"כפפות של משי" תוך קבלה של האישיות הייחודית לו, או לעמת אותו עם המציאות ולהתקשח מול העלבויות על נושאים שוליים. מצד אחד אני חושבת שהוא צריך ללמוד להתמודד עם מצבים שונים כדי להשתלב היטב בתוך חברת ילדים ומבוגרים, אבל מצד שני - אני מרגישה שהקשחת עמדות מול הילד היא בעצם ניסיון "לשבור את רוחו" ולהכניס אותו לתלם התנהגותי מקובל. מה דעתבם/ן?

שאלה שניה ויותר נקודתית - אשמח לעיצות להפחתת תחרותיות (מי יגיע ראשון לשירותים, מי ידליק אור במדרגות וכו'). כאמור - כל "הפסד" שלו בתחרות מביא למפח נפש גדול ומתמשך. אודה על כל תובנה או עצה

 

[אלדורית]

שני כיוונים

1. אם את צופה בעיה שאפשר למנוע מראש--תמנעי. למשל, אם לאחותו לא משנה מתי היה יוצאת מהאוטו, ולו כן, תשתדלו להוציא אותו ראשון (כנ"ל לגבי הדלקת האור וכיוצ'). אפשר אפילו להדגיש את הענין: הנה אני מוציאה אותך ראשון. זה עוזר להוציא את העוקץ מהמצב, ולהפחית את המתח סביב הענין. את יכולה להמציא כל מיני תחרויות שטותיות שבהן הוא ינצח (נניח מי נועל נעליים קודם; הוא או את) כדי להגדיל את מספר הפעמים שבהם הוא מקבל את מבוקשו. 2. במקרים שבהם אין אפשרות למנוע אכזבה (כמו למשל במקרה שתיארת: את לא יכולה להכתיב לסבתא איך לדבר אליו) כדאי לגלות אמפתיה בהתנהגות ובדיבור (כמו שהיית עושה למשל אם היה מספר לך על מריבה עם ילד בגן) אבל גם לא לנפח את הענין משהו בסגנון של: אני מצטערת שאתה נעלב ומבינה שרצית/לא רצית X, אבל עכשיו אין מה לעשות, זכותך לכעוס ולבכות. ובזה לגמור את הענין מבחינתך. באמת זכותו להמשיך לכעוס, ואין צורך לפייס אותו או לשדל אותו להפסיק לכעוס. הוא יפסיק מעצמו "כשייגמר לו" ממילא והשידול רק נותן לו תמריץ להמשיך בכך. בטח לא לשבור את רוחו בשום מקרה. מניסיון: גם אצלנו היה שלב תחרותי כזה בסביבות גיל 4-5. ניצלנו את המצב לטובתנו (למשל לדרבן התארגנות לצאת מהבית). עבר מעצמו. באופן כללי: בת כמה האחות הקטנה? יכול להיות שהתחרותיות המצחיקה הזאת היא גם ביטוי לקנאה. יש מאמרים על קנאת אחים בפורום (וגם דיונים שאפשר למצוא בשאולות נפוצות בפורום). כדאי לך להציץ שם.

 

[נסיכה צפרדעית]

סתם ילד מפונק ומניפולטיבי.

 

[אוריון של שי]

והסמכתך היא?../images/Emo31.gif

 

[אלדורית]

../images/Emo31.gif לנוכח התגובה:עדיף שתשארי בביצה

 

[irisgh]

נסיכה צפרדעית בת 11, לפי הכרטיס שלה

אז יש לה עוד שנים רבות עד שתהיה הורה.

 

[כּנָפָיִים]

תודה על התגובה../images/Emo20.gif

קראתי, וחלק מהדברים אני מיישמת - אנחנו באמת משתדלים להימנע ממצבים בהם הילד ירגיש "מפסיד", אבל לפעמים אני מרגישה שאנחנו מגזימים עם ההתחשבות הזאת - למשל - שאני סוחבת תינוקת/שקיות כבדות ולא "מעיזה" לעבור אותו במדרגות ולהוריד ממני את המשא, כי הוא צריך להיות ראשון. בנוגע להמצאת תחרויות קטנות - עשינו את זה ועדיין עושים. זה אכן מזרז את התנהלותו, אבל אני חושבת שככה עזרנו ליצור/להטמיע בו את התחרותיות. מאוד היה לי חשוב לקרוא את דעתך (וגם את הדעה כמה תגובות למטה) בנוגע לפיוסים ושידולים מוגזמים. אני באמת צריכה, כנראה, לתת קצת יותר מרחב לאכזבות ולכעסים שלו. ובנוגע לקנאה באחות קטנה - ודאי שיש. היא בת שנה ו-4. אין ביטוי אהבה גדולה מצדו, למעט רגעים מסוימים, אבל לא נראה לי שמדובר בקנאה מעבר לסביר. שוב תודה על התגובה ויום נעים

 

[irisgh]

והמשך - מחשבות על גיל 4

כתבת שהוא בן 4? גם אצלנו בן ה- 4 התחיל לפתח דברים כאלה. כשאני עושה לשניהם אמבטיה, מאוד חשוב לו להכנס 'ראשון'. ואתמול איכשהו ישצא שהיה עסוק בדברים אחרים וכבר הכנסתי את הקטן. אז הגדול ביקש שיותר לא נעשה להם אמבטיה ביחד אלא לו ראשון

. אותי עצמי זה בעיקר מצחיק. אנחנו פותרים את זה ב 'פעם הבאה'. (פעם הבאה אתה תכנס ראשון. או שהוא יצא ראשון מהאמבטיה). אבל הדבר השני כנראה עוד יותר אופיאני לגיל 4. בסביבות גיל שנתיים וחצי הייתה לו תקופה של התקפי בכי. (אתם יודעים, השתטחות על הרצפה והמדרכה כשאמא בהריון לא לוקחת על הידיים וכאלה). לא 'עשינו מזה עניין'. (למשל בכל מקום שאפשר מבחינה בטיחותית, אני המשכתי ללכת, אחרי שהצעתי לו יד וסירב). וזה עבר. עד לא מזמן הייתי אומרת שהוא בכלל 'לא עושה עניין' מדברים, אלא אם הוא חולה או מאוד עייף. לאחרונה הבכיות הגדולות חזרו. אני זוכרת שראיתי את זה אצל חבר מהגן שלו לפני כמה חודשים והחבר נראה לי מפונק ותינוקי. כשיניבי התחיל עם זה זה נראה לי משהו מניפולטיבי שעבר זמנו ולא הבנתי מה פתאום הוא חוזר לזה. זה מתחבר ל'עקשנות', כי עכשיו הוא יכול להיות שקוע בזה הרבה זמן. עכשיו אני מבינה שהבכי הגדול שחולף, כנראה חוזר בגילאים הללו. קראתי באיזה ספר משהו על מצב רוח שהוא טוב מאוד בגילאי שלוש וקצת ומתקלקל שוב לקראת גיל 4, לצד הבנה יותר גדולה של הילד על המוגבלות שלו. אני חושבת שיש בזה משהו. את יניבי התחילו להעסיק תכנים לא פשוטים. היינו בטיול ברפת, והוא שאל: 'אמא, גם פרות מתות?'. אח"כ טיילנו באגמון החולה וראינו ציפורים (מקסים ומומלץ). השאלה חזרה גם על ציפורים. אני חושבת שהוא מתחיל להבין דברים לא פשוטים על העולם. למשל, לפני כשבועיים אמר לי 'אמא, אני רוצה שאחרי שאני אהיה סבא, להיות תינוק עוד פעם'. אמרתי לו שיש אנשים שאומרים שבאמת אחרי שזקנים נולדים עוד פעם. אחרי יומיים (בהם כנראה חשב על זה), יניבי שחזר את התחלת השיחה, ואז אמר לי: 'אמא, איך זה נהיה?' פה כמובן שנסתם פי. הרי אין לי מושג. רק רציתי לנחם אותו שהמוות אינו סופי כל כך. הוא שואל על אלוהים (ששמע עליו בהקשר של יום כיפור). על מפלצות. 'מי הרג את הדינוזאורים?'. ופתאום אין לי תשובות כל כך פשוטות לכל דבר. הוא שאל אם יש מישהו שלא מת. גם לגבי תחרותיות - עד לא מזמן בקלות טען שהוא הכי גדול, הכי חזק, הכי.. (נוסח השיר של פוליקר). אני חושבת שלאחרונה הוא מפסיק להאמין בפנטזיה הזו. באיזה אופן ילדותי. המון הוא אומר 'קשה לי' 'אני לא יכול' 'אני מתבלבל' 'לא מצליח לי'. הוא ילד מאוד חזק. לא בהכל הוא טוב, אבל מבחינת כח פיזי, הוא ממש חזק. לא מזמן אמרתי לו שהוא חזק. הוא ענה שלא נכון, אבאים יותר חזקים. הוא לא. אמרתי שמהילדים הוא חזק. יניבי ענה שכל הילדים אותו הדבר. אמרתי לו שהוא יפה. הוא הצביע על כתם בחולצה וענה שהוא לא. אמרתי שפניו יפות. שאל 'למה?'. אולי דווקא זה שהפנטזיות על הגדלות שלו לא פועלות, גורם לתחרותיות רבה יותר ביום-יום. האמת, אני כותבת את זה וזה מעציב אותי. הוא רק בן 4 וכבר יש לו דימוי עצמי 'לא כל כך'. אולי זה מתקשר לאיפיונים פרטיים שלו (שכתבתי עליהם לא מזמן). אבל כנראה גם למודעות עצמית הולכת וגוברת. ולרגישות שהמודעות מביאה איתה. ויכול להיות שההתפתחות הקוגנטיבית מובילה לכך שבסביבות גיל 4 'נופל האסימון', ומצב הרוח הופך רגיש יותר. טוב, נסחפתי קצת ביניבי. בחזרה אליך: כך או כך, כל מה שכתבתי לא משנה מאוד את התנהגותי סביב 'סצינות'. אני תמיד מציעה חיבוק. אבל לא מנסה לפייס מעבר לחיבוק וחום, בתוך הסצינה. עם 'ילד בוכה' אני לא מדברת (גם כי זה חסר טעם ולא עוזר, ואני לא מוכנה להתחיל לנסות לרצות נסיך שיחליט ממרום נסיכותו האם נסיון הריצוי שלי מספיק טוב, לפי גחמתו הנוכחית). אני ממשיכה הלאה. ברגע שהוא 'מוכן' לקבל את החיבוק ולהרגע בתוכו, החיבוק יהיה שלו. אז הוא 'עושה סצינה', בוכה, וכשרוצה נרגע בזרועותי. והלאה. הוא יודע שהבכי לא ישנה את המציאות לגבי 'הפעם הזאת', ומסביר לי מה הוא צריך 'בפעם הבאה'. כך זה מספק אותו (כי הכוונה שלו הובנה, וננסה להתחשב בו בהמשך. וגם כי בראש שלו הוא מצליח לדמיין שבהמשך זה יהיה יותר טוב), וגם לא מכניס את כולנו למעגל עשייה בלתי אפשרית.

 

[כּנָפָיִים]

תודה, אהבתי את הכיוון שהצעת

וכמו שכתבתי למעלה לאלדורית, אנסה לישם ולהפחית את ניסיונות הפיוס בזמן הבכי. עניין אותי לקרוא את מה שכתבת בנושא הבנת הקשיים שבעולם. גם הבן שלי מועסק לאחרונה הרבה במוות, אם כי הוא מקבל אותו בשיוויון נפש יחסי. היה לי קצת קשה שהוא שאל אותי על המוות שלי ושלו. הסברתי לו שכולם מתים אבל אין מה לדאוג מזה, כי זה יקרה עוד המון המון המון המון שנים, ושאני לא אמות שהוא יהיה ילד ותמיד אהיה איתו. אני לא יודעת אם זאת תגובה טובה - גם הוא וגם אני מכירים מקרוב ילדים שאיבדו אבא לאחרונה, מסיבה סתמית, וכולנו יודעים עד כמה דברים לא יכולים להיות צפויים, אבל אני לא יכולה לחשוב על כך שלא אפסול את האפשרות שאמות, ואגרום לו לחיות בחשש. אני שמה לב שקל לו להתחבר להסברים מבית היוצר של "מלך האריות" ולטעון ש-X, שנפטר,נמצא בשמיים והכוכבים הם העיניים שלו. למרות שבאופן אישי אני לא מאמינה בסיפורים מאין אלה ובמקבילות למבוגרים, אני כן זורמת עם ההסברים שלו. קצת נסחפתי עם האורך. שוב תודה

 

[לאה_מ]

מסכימה עם קודמותי.

ודאי שלא "לשבור את רוחו". הרי איפה הוא יוכל לקבל את התמיכה והאהבה אם לא בקן המשפחתי שלו? וכמו שאת בעצמך מתארת, העימות עם המציאות מתרחש בכל מקרה (כמו, למשל, עם ההערה של הסבתא). אצלנו גם יש לפעמים תקופות יותר תחרותיות - למשל, גם אצלנו סביב האמבטיה יש הרבה עניין של ראשון ואחרון, למרות שאצלנו השאלה היא מי יוצא ראשון, ומדובר בבת 8 ובן 4, ולא בשני קטנטנים... אני אישית מרגישה, שגם כשזה קורה, זה לא נורא חשוב לו, וקל מאד לפייס אותו ("בפעם הבאה" או "היום הוצאתי את אחותך ראשונה כי היא צריכה לגמור להכין שעורי בית" או "אנחנו לא עושים תחרות"...), כך שמבחינתי זה לא issue. במקרים יותר "קשים" (כלומר, אם קורה שהתגובה שלו ל"הפסד" היא קיצונית יותר) אני מוכנה "לחזור אחורה" ו"לתת לו לנצח" לשם השקט - אני בטוחה שזה לא גורם לשום בעיה אצלו, אלא פשוט חוסר עימות ועגמת נפש.

 

[כּנָפָיִים]

לאה, תודה גם לך../images/Emo140.gif