RossieL
Active member
ילדי תימן האבודים
מידי פעם אני מביאה לכאן מסיפוריו של רן אפלברג.
היום קראתי את הסיפור הבא ונדמה לי שזו אחת הפעמים הבודדות שפשוט נגמרו לי המילים.
אז משתפת
בכל פעם שתוקף אותי צינון אני צועד למסעדה של יפה כדי לאכול מרק,
שכמו תרופת קסם, כהרף עין מגרש את החולי.
"כרגיל, מותק?" יפה שאלה כשנכנסתי לשם הבוקר, כמה דקות לאחר שפתחה.
הנהנתי, והיא הניחה מולי קערת מרק מהביל, לחוח, סחוג טרי, פרוסת לימון,
התיישבה בכיסא סמוך והציתה סיגריה, לפני שיתחיל הטירוף של הצהריים.
שמתי לב שעל קיר הלבנים שמאחוריה נתלה גזיר עיתון ממסוגר מהשבועות האחרונים, על כך שהפרוטוקולים בנוגע להיעלמות ילדי תימן - סוף סוף, אחרי שנים של מאבקים, נפתחו לציבור.
"כל הכבוד, ניצחתם את המערכת." חייכתי ליפה. "אז איך חגגתם במשפחה?"
היא לא ענתה.
לא חייכה.
רק גלגלה ענן עשן באוויר ואז הביטה בי בעיניה החומות ושאלה:
"ספרתי לך פעם מה סוד המרק שלי?"
"לא. אבל אני אשמח לדעת," עניתי ומיד דמיינתי איך אכין אותו לעצמי כל החורף.
"זה מתכון מיוחד שסבתא שלי המציאה ביום הכי המאושר בחייה..."
*
"הכל התחיל בפעם הראשונה שהתאהבתי;
קראו לו ג'וזף לוין והוא היה יהודי מברוקלין שהכרתי בחוף הים.
התחלנו לפטפט, הוא בעברית הגרועה שלו, אני באנגלית האיומה שלי
ועד הערב כבר היינו מאוהבים.
כעבור חודש הוא הציע שנתחתן.
"אי אפשר," עניתי, "אתה אשכנזי, ואצלנו במשפחה לא סומכים עליכם."
הוא ניסה להתווכח - אז סיפרתי לו על סבא וסבתא, שעלו הנה מתימן, כי היה להם חלום בן מאות שנים: לגור בארץ הקודש.
חודשיים אחרי שהגיעו, סבתא ילדה בבית החולים זוג תאומות בשם: שרה ומרים.
שרה, שזו אימא שלי, לא הפסיקה לבכות אם סבתא לא החזיקה אותה צמוד לגופה, אז הן בילו כל הזמן יחד.
מרים לעומתה, הייתה תינוקת רגועה, אז היא ישנה רוב היום בתינוקייה.
אחרי כמה ימים, כשסבתא התאוששה והתכוונה לעזוב את בית החולים, ניגשה אליה אחות ג'ינג'ית והודיעה שמרים נפטרה בלילה ונקברה מוקדם על הבוקר.
סבתא ההמומה ניסתה לברר מה קרה, הרי התינוקת הייתה בריאה לגמרי -
אבל האחות, שמבחינתה סבתא הייתה סוג של תת אדם מארץ ברברית, נפנפה אותה ממנה.
סבתא צעדה למעברה בוכה, כשאימא חבוקה בין זרועותיה וחצי מליבה נשאר מאחור.
*
שבועות עברו ובמעברה החל דיבור שבבית החולים רוצחים להם את הילדים, אז אסור להתקרב לשם, ואם הגיעו אחיות למעברה - כל הזאטוטים נמלטו מהן, כמו ממכשפות רעות.
השנים עברו והשמועות השתנו;
הפעם טענו שהילדים לא מתו, אלא נחטפו על ידי הרופאים והאחיות ונמכרו לאימוץ -
"טוב, די, אין סיכוי." קטע אותי ג'וזף, "יהודים לא חוטפים ילדים. אלו רק אמונות תפלות שהמצאתם מרוב פחד מהקידמה ומרופאים ואחיות- " והוא לא היה מוכן להקשיב יותר ודרש שאכיר לו את משפחתי.
הסכמתי, כי אהבתי אותו, אבל החלטנו שלא יספר להם שהוא אשכנזי,
כי בזכות עורו השזוף - אפשר היה לטעות בו.
*
באותו סוף שבוע ג'וזף הגיע איתי לארוחה בבית סבתא והכל עבר בשלום - עד שהוא פגש את אמא שלי.
באותו רגע הוא נהיה יותר לבן מקמח
ובידיים רועדות שלף מהארנק תמונה של אמא שלו, שנראתה בול כמוה.
מהומה פרצה.
בכי. צעקות. יללות. כי לכולם היה ברור שזו מרים, התאומה האבודה של אימא.
מיד הרמנו אליה טלפון והתברר שהיא אכן אומצה בארץ על ידי זוג יהודים אמריקאי, שלהם מכרו שהתינוקת נמצאה זרוקה ברחוב.
למחרת היא כבר עלתה על מטוס לישראל.
כשהיא ירדה ממנו - כל המשפחה חיכתה לה בשדה,
וכשסבתא ראתה את הבת האבודה שלה - היא לא הצליחה לדבר, רק חיבקה אותה ובכתה
ובכתה
ובכתה
ולבסוף אמרה שני משפטים, שלא אשכח לעולם.
הראשון היה: "עכשיו אני יכולה למות בשקט."
והשני: "הכנתי לך מרק, בת שלי."
וזה היה המרק הכי טעים שאכלנו, כי סבתא הכניסה לתוכו את כל האהבה והשמחה, הגעגוע והכאב שהיו בה.
זה גם המתכון של המרק שאתה אוכל עכשיו, מרק שנולד ביום הכי מאושר בחייה..."
***
"ואו," ניגבתי דמעה, "חתיכת סיפור מטורף."
"לגמרי." יפה הציתה לעצמה סגריה, "חבל שהוא שקר אחד גדול."
"מה זאת אומרת?! מרים לא נחטפה?"
"היא נחטפה. אבל לא היה שום ג'וזף. המצאתי אותו במיוחד בשבילך."
"למה?"
"כי כשראית את העיתון שמסגרתי - שאלת: "אז איך חגגתם במשפחה?"
כי נוח לך לחשוב שיש סוף שמח לסיפור שלנו, אבל האמת היא שסבתא מעולם לא פגשה את מרים האבודה שלה,
והיא המשיכה לבכות עליה מדי לילה, במשך שנים,
ועד ליום מותה האשימה את עצמה שלא מנעה מהם לקחת אותה..."
יפה הצביעה על גזיר העיתון שעל הקיר:
"זה פה כדי שכולם יזכרו את הפשע המחריד שנעשה לנו.
כדי שכולם ידעו - שהמדינה גנבה לנו את הילדים, כדי למכור אותם, למען בצע כסף. ואז, במשך שנים, שיקרה לנו בפרצוף וקראה לנו משוגעים, במקום להודות באמת."
"אבל עכשיו הם מודים." התעקשתי.
"באמת? אתה בטוח? שמעת מישהו שלקח אחריות על הזוועות האלו? שניסה לאחד אותנו עם הילדים הנעדרים שלנו? ראית חוטף אחד שנשלח לכלא? מישהו הציע פיצוי? יזם יום אבל לאומי?
לא. אף אחד אפילו לא ביקש סליחה.
אז על מה יש לחגוג?!" היא השתתקה ולגמה ארוכות מהסיגריה.
"מצטער, יפה," אמרתי, בשקט, כולי נבוך, "הייתי לא רגיש ודברתי שטויות. זה נורא מה שעשו לכם. זה בלתי נתפס. סליחה."
היא בחנה אותי בדממה, הנהנה והביטה שוב בגזיר העיתון שעל הקיר, "יום אחד יהיו פה עוד תמונות, חדשות. כי אנחנו נמצא בעצמנו את הילדים האבודים שלנו, את המשפחות שנקרעו מאתנו, ואז יהיו פה מלא תמונות, כי אף פעם לא הרמנו ידיים. ואף פעם לא נרים."
והיא ניגבה דמעה, כיבתה את הסגריה וקמה ממקומה כדי לקבל את פני הסועדים החדשים שנכנסו למסעדה.
מידי פעם אני מביאה לכאן מסיפוריו של רן אפלברג.
היום קראתי את הסיפור הבא ונדמה לי שזו אחת הפעמים הבודדות שפשוט נגמרו לי המילים.
אז משתפת
בכל פעם שתוקף אותי צינון אני צועד למסעדה של יפה כדי לאכול מרק,
שכמו תרופת קסם, כהרף עין מגרש את החולי.
"כרגיל, מותק?" יפה שאלה כשנכנסתי לשם הבוקר, כמה דקות לאחר שפתחה.
הנהנתי, והיא הניחה מולי קערת מרק מהביל, לחוח, סחוג טרי, פרוסת לימון,
התיישבה בכיסא סמוך והציתה סיגריה, לפני שיתחיל הטירוף של הצהריים.
שמתי לב שעל קיר הלבנים שמאחוריה נתלה גזיר עיתון ממסוגר מהשבועות האחרונים, על כך שהפרוטוקולים בנוגע להיעלמות ילדי תימן - סוף סוף, אחרי שנים של מאבקים, נפתחו לציבור.
"כל הכבוד, ניצחתם את המערכת." חייכתי ליפה. "אז איך חגגתם במשפחה?"
היא לא ענתה.
לא חייכה.
רק גלגלה ענן עשן באוויר ואז הביטה בי בעיניה החומות ושאלה:
"ספרתי לך פעם מה סוד המרק שלי?"
"לא. אבל אני אשמח לדעת," עניתי ומיד דמיינתי איך אכין אותו לעצמי כל החורף.
"זה מתכון מיוחד שסבתא שלי המציאה ביום הכי המאושר בחייה..."
*
"הכל התחיל בפעם הראשונה שהתאהבתי;
קראו לו ג'וזף לוין והוא היה יהודי מברוקלין שהכרתי בחוף הים.
התחלנו לפטפט, הוא בעברית הגרועה שלו, אני באנגלית האיומה שלי
ועד הערב כבר היינו מאוהבים.
כעבור חודש הוא הציע שנתחתן.
"אי אפשר," עניתי, "אתה אשכנזי, ואצלנו במשפחה לא סומכים עליכם."
הוא ניסה להתווכח - אז סיפרתי לו על סבא וסבתא, שעלו הנה מתימן, כי היה להם חלום בן מאות שנים: לגור בארץ הקודש.
חודשיים אחרי שהגיעו, סבתא ילדה בבית החולים זוג תאומות בשם: שרה ומרים.
שרה, שזו אימא שלי, לא הפסיקה לבכות אם סבתא לא החזיקה אותה צמוד לגופה, אז הן בילו כל הזמן יחד.
מרים לעומתה, הייתה תינוקת רגועה, אז היא ישנה רוב היום בתינוקייה.
אחרי כמה ימים, כשסבתא התאוששה והתכוונה לעזוב את בית החולים, ניגשה אליה אחות ג'ינג'ית והודיעה שמרים נפטרה בלילה ונקברה מוקדם על הבוקר.
סבתא ההמומה ניסתה לברר מה קרה, הרי התינוקת הייתה בריאה לגמרי -
אבל האחות, שמבחינתה סבתא הייתה סוג של תת אדם מארץ ברברית, נפנפה אותה ממנה.
סבתא צעדה למעברה בוכה, כשאימא חבוקה בין זרועותיה וחצי מליבה נשאר מאחור.
*
שבועות עברו ובמעברה החל דיבור שבבית החולים רוצחים להם את הילדים, אז אסור להתקרב לשם, ואם הגיעו אחיות למעברה - כל הזאטוטים נמלטו מהן, כמו ממכשפות רעות.
השנים עברו והשמועות השתנו;
הפעם טענו שהילדים לא מתו, אלא נחטפו על ידי הרופאים והאחיות ונמכרו לאימוץ -
"טוב, די, אין סיכוי." קטע אותי ג'וזף, "יהודים לא חוטפים ילדים. אלו רק אמונות תפלות שהמצאתם מרוב פחד מהקידמה ומרופאים ואחיות- " והוא לא היה מוכן להקשיב יותר ודרש שאכיר לו את משפחתי.
הסכמתי, כי אהבתי אותו, אבל החלטנו שלא יספר להם שהוא אשכנזי,
כי בזכות עורו השזוף - אפשר היה לטעות בו.
*
באותו סוף שבוע ג'וזף הגיע איתי לארוחה בבית סבתא והכל עבר בשלום - עד שהוא פגש את אמא שלי.
באותו רגע הוא נהיה יותר לבן מקמח
ובידיים רועדות שלף מהארנק תמונה של אמא שלו, שנראתה בול כמוה.
מהומה פרצה.
בכי. צעקות. יללות. כי לכולם היה ברור שזו מרים, התאומה האבודה של אימא.
מיד הרמנו אליה טלפון והתברר שהיא אכן אומצה בארץ על ידי זוג יהודים אמריקאי, שלהם מכרו שהתינוקת נמצאה זרוקה ברחוב.
למחרת היא כבר עלתה על מטוס לישראל.
כשהיא ירדה ממנו - כל המשפחה חיכתה לה בשדה,
וכשסבתא ראתה את הבת האבודה שלה - היא לא הצליחה לדבר, רק חיבקה אותה ובכתה
ובכתה
ובכתה
ולבסוף אמרה שני משפטים, שלא אשכח לעולם.
הראשון היה: "עכשיו אני יכולה למות בשקט."
והשני: "הכנתי לך מרק, בת שלי."
וזה היה המרק הכי טעים שאכלנו, כי סבתא הכניסה לתוכו את כל האהבה והשמחה, הגעגוע והכאב שהיו בה.
זה גם המתכון של המרק שאתה אוכל עכשיו, מרק שנולד ביום הכי מאושר בחייה..."
***
"ואו," ניגבתי דמעה, "חתיכת סיפור מטורף."
"לגמרי." יפה הציתה לעצמה סגריה, "חבל שהוא שקר אחד גדול."
"מה זאת אומרת?! מרים לא נחטפה?"
"היא נחטפה. אבל לא היה שום ג'וזף. המצאתי אותו במיוחד בשבילך."
"למה?"
"כי כשראית את העיתון שמסגרתי - שאלת: "אז איך חגגתם במשפחה?"
כי נוח לך לחשוב שיש סוף שמח לסיפור שלנו, אבל האמת היא שסבתא מעולם לא פגשה את מרים האבודה שלה,
והיא המשיכה לבכות עליה מדי לילה, במשך שנים,
ועד ליום מותה האשימה את עצמה שלא מנעה מהם לקחת אותה..."
יפה הצביעה על גזיר העיתון שעל הקיר:
"זה פה כדי שכולם יזכרו את הפשע המחריד שנעשה לנו.
כדי שכולם ידעו - שהמדינה גנבה לנו את הילדים, כדי למכור אותם, למען בצע כסף. ואז, במשך שנים, שיקרה לנו בפרצוף וקראה לנו משוגעים, במקום להודות באמת."
"אבל עכשיו הם מודים." התעקשתי.
"באמת? אתה בטוח? שמעת מישהו שלקח אחריות על הזוועות האלו? שניסה לאחד אותנו עם הילדים הנעדרים שלנו? ראית חוטף אחד שנשלח לכלא? מישהו הציע פיצוי? יזם יום אבל לאומי?
לא. אף אחד אפילו לא ביקש סליחה.
אז על מה יש לחגוג?!" היא השתתקה ולגמה ארוכות מהסיגריה.
"מצטער, יפה," אמרתי, בשקט, כולי נבוך, "הייתי לא רגיש ודברתי שטויות. זה נורא מה שעשו לכם. זה בלתי נתפס. סליחה."
היא בחנה אותי בדממה, הנהנה והביטה שוב בגזיר העיתון שעל הקיר, "יום אחד יהיו פה עוד תמונות, חדשות. כי אנחנו נמצא בעצמנו את הילדים האבודים שלנו, את המשפחות שנקרעו מאתנו, ואז יהיו פה מלא תמונות, כי אף פעם לא הרמנו ידיים. ואף פעם לא נרים."
והיא ניגבה דמעה, כיבתה את הסגריה וקמה ממקומה כדי לקבל את פני הסועדים החדשים שנכנסו למסעדה.
