ילדי מפתח

[עפרה פלוס 3]

ילדי מפתח

לא מספיק כל רגשות האשם שמתלווים לצמד המילים הזה, עכשיו יצאה כתבה באחד המקומונים על כמה שילדים כאלה מסכנים, מפתחים חרדות שונות ומשונות, שמוטל עליהם לחץ נוראי, שהם מתדרדרים בלימודים ובהתנהגות והכל, כביכול, כיוון שהם משלמים את מחיר הרצון של ההורים לפתח קריירה ו/או לספק למשפחה אורח חיים מסויים. לפי הכתבה, מסתבר שילדים כאלה מפתחים חרדות נטישה, מחשבות על אובדן ואף מוות, ההורים מתקשים להציב להם גבולות, בגלל רגשות האשם ובקיצור - איום ונורא. ואני שואלת - אז מה הפיתרון? איך אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

 

[פלג מים1]

סבתא ../images/Emo141.gif

לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - אם יש סבתא מבית מה טוב ואם לא למצוא אחת כזאת בתשלום. אצלה או אצלך, עדיף עם עוד ילד אחד לפחות. סבתא כזאת שתבשל אוכל ביתי ותפנק ותקשיב ופשוט תהיה שם.

 

[מרגוש]

כנראה שאי אפשר

כאשר אוכלים את העוגה היא אף פעם לא נשארת שלמה. השאלה עם עשו מחקר לגבי ילדים שהאמא נשארת בבית מתוסכלת ומרגישה שהפסידה... לדעתי ילדים שרגילים שאמא מחכה להם בבית עם אוכל חם כול יום נעשים ילדים עצלנים ובטוחים שכול העולם סובב סביבם. לרוב אלה ילדים שאין להם חובות לעשיה בבית כי האמא כבר סדרה, נקתה וכו'. לדעתי חיבים לעשות הכול בפרופורציה הנכונה בלי שום קיצוניות.

 

[אילנית03]

אני לא מסכימה איתך

מכמה סיבות האחת אני גדלתי בבית שבו אמא היתה כל יום אחרי בית ספר עד שהייתי בת 10 ואח"כ היתה שם סבתא. לכל אחד מאיתנו היו המטלות והחובות שלו בנוסף להכנת שיעורי הבית , זה כייף לחזור ביום חורף סגרירי לבית שיש בו מישהו שמחכה עם מרק חם, תנור עובד שחימם את הבית. לצערנו המציאות היום היא כזו שרוב הילדים מגיעים לבית ריק וצלחת מוכנה במקרר רק לחמם במיקרו, אבל אפשר למצוא דרך להתארגן אפילו עם מכרה/סבתא/ שכנה/חברה וכו' ושיתאספו כמה ילדים כל פעם בבית אחר עם מבוגר אחראי , ארוחה חמה והכנת שיעורי הבית. הגבולות שנפרצו, והילדים שחושבים שהעולם סובב סביבם הם ילדים שגדלים והיו גדלים כך בלי קשר לאם יש או אין אמא בבית כשהם חוזרים. הגבולות של הילדים קשורות לאסרטיביות שלנו.

 

[טל כ]

../images/Emo45.gif מסכימה ומזדהה עם כל מלה

 

[סמדר ר]

לפני כשנתיים וחצי חזרתי לעבוד, לאחר

כמה שנים שלא עבדתי מסיבות בריאות, לימודים וכו'... אין ספק שגם הילדים חוו קשיים מסוגים שונים כשחזרתי לעבודה. צריך לתמרן בין כל כך הרבה דברים. מסבירים לילדים שהעבודה היא עובדה קיימת ואין אפשרות להסתדר עם משכורת אחת. אני משתדלת להיות איתם בשעות אחה"צ והערב לעזרה בשיעורים, ללכת יחד לספרייה, לשחק איתם (במיוחד עם הקטנצ'יק בן ה 6) בחצר או בשכונה... לשוחח איתם ולהקשיב להם..... אז נכון שזו לא האידיליה הרצוייה - אבל משתדלים, בגבולות הקיימים ולפי האפשרויות להיות איתם כמה שיותר.....

 

[אמא של בוני]

אני חושבת שהפתרון הוא משרה חלקית - למי יכולה

קודם כל איזה כיף שמצאתי פורום כזה. ברכות לפורום. אני יודעת שזה לא מתאפשר בכל משפחה (מבחינה כלכלית) אבל משפחה שיכולה , משרה חלקית אצל אחד מבני הזוג יכולה לפתור את הבעיה, כך שגם יוצאים לעבודה אבל מצד שני גם מספיקים להוציא את הילדים. דרך אגב זה מה שאני עושה, יש לי ילד בן שלוש עד גיל שנה וחצי הייתי איתו (לאחר שפיטרו אותי שחזרתי מחופשת לידה, כן גם לי זה קרה) ואז החלטתי שאם כבר אני מחפשת עבודה אז זה רק ל-4 עד חמש שעות בבוקר, מצאתי משרה עד השעה 13:00 ליד הבית וכך רקדתי על שתי חתונות גם עבדתי (אומנם לא במשרת חלומות) אבל הספקתי להוציא את הילד מהגן. ולמי שלא יכולה אני מסכימה אם מי שכתבה שסבתא שזה רעיון טוב. בהצלחה

 

[עפרה פלוס 3]

ולמי שאין סבתא בהישג יד?

מה אמורים לעשות הורים במצבי, שחייבים לעבוד כי משרה חלקית ממש לא מספקת אפילו שבריר מהצרכים? שמנסים בכל כוחם לחזור בשעות שפויות הביתה ומגלים שפתאום הם נתקעים בעבודה? שנקרעים בין הרצון להיות עם הילדים לבין הצורך לשמור על מקום העבודה? שיודעים שזמן איכות לא תמיד מפצה על המחסור בנוכחות ברגעים מסויימים? שלא יכולים להיות שם כשהילד חוזר מבואס הביתה ממשהו שקרה בביה"ס? שלא תמיד מספיקים להגיע לכל המפגשים והאירועים והטיולים והחגיגות שמתקיימים כל שני וחמישי? שנורא משתדלים אבל לא תמיד מצליחים לענות על כל הצרכים? מה אנחנו אמורים לעשות? לאכול את הלב? להתפטר (כלומר להפסיק את כל החוגים ופעילויות האקסטרה שעולות הון)? ומה עם הערך שבעבודה? ההערכה והתרומה? זה לא נחשב?

 

[הילהל]

רק את יודעת

הכי חשוב - לא לאכול את הלב זה לא בריא, זה לא חוקי (קניבליזם וכו') וזה לא עוזר לך לבחור בעיניים פקוחות, תוך ידיעת היתרונות והחסרונות שבבחירה שאת עושה, ומשם והלאה לקבל אותה לחלוטין (כמובן, תמיד אפשר להסיק שבחרת שגוי או שהתנאים ישתנו - ולהחליף כיוון) זה קשור גם לעניין הערך וההנאה בעבודה מול הקושי שבמיעוט זמן משפחה לגבי האם לעבוד ולממן לילדים כל מיני פעילויות שעולות הון או להתפטר/לעבוד חלקית ולהיות איתם יותר - יש לך ילדים בגילאים לא זערוריים. הם הביעו פעם את הרצונות שלהם? ניהלתם פעם שיחה בנושא? זה לא רע לדבר לגרום להם להבין את מערך האיזונים המשפחתי, לקבל מהם משוב - אולי הם מאושרים ככה ואת סתם אוכלת את הלב לחים? אולי הם נורא לא ואת עובדת קשה מאוד עבור משהו שלא רוצים בו? יכול לתת פרספקטיבה.

 

[סמדר ר]

נכון מאוד, לפעמים ילדים שמחים לקבל עצמאות ...

הפשוש בן 6, נשאר שנה נוספת בגן חובה... וממתין בקוצר רוח לשנה הבאה - כשיהיה בכיתה א' ויחזור עם ההסעה הביתה... עם מפתח.... נכון לעכשיו פעמיים בשבוע חברה שהבן שלה באותו גן - מוציאה אותו... והבן הגדול יותר מגיע מהחטיבה ואוסף אותו משם. לפעמים גיסתי מותיאה אותו מהגן,... כל ההיערכות לא פשוטה, לכן כנראה מתחילת פברואר יכנס לצהרון פרטי שיש בו 5 ילדים - שכולם חברים טובים שלו...

 

[אילנית03]

העצה שלי אליך

היא משהו שעשיתי בעצמי בעבר כשדילן היה תלמיד בכיתה ב' הערתי את ההערה הזו על ילדי מפתח בפני אחת האימהות בכיתה וכך התארגנו קבוצה של כ 10 אמהות שכל יום אחת אחרת מאיתנו היתה יוצאת מוקדם מאוד מהעבודה אוספת את כל הילדים אליה הביתה לארוחה חמה, הכנת שיעורי בית ואוזן קשבת. לכל אמא יצא אחת לשבוע וחצי להיות "אמא תורנית". הילדים היו מרוצים, האמהות היו מרוצות ואף אחד מהילדים לא היה לבד בבית בצהריים. בעבודה בהתחלה הרימו גבה ולא אהבו את הרעיון אבל מהר מאוד הדברים הובנו. בנוסף לזה השכנה שהיתה לי (לצערי היא עברה דירה) היתה הסבתא השכונתית, הילדים מאוד אהבו אותה ולכן היא גם עזרה בעניין, היו ימים שאפילו שילמנו לה (האימהות) שתהיה עם הילדים. אולי גם לידכם יש אשה כזו שיכולה לעזור (כמו הסבתות של פעם שהיו פותחות את הבתי ילדים בקיבוץ)

 

[chili3]

זה מתאים רק למי שיכולה לקחת את הילדים ברגל

הילדון של עפרה לומד במרחק של כמה דקות נסיעה. כך שזה לא ממש ראלי. היא מקסימום יכולה לקחת עוד שני ילדים איתו

 

[ליאת +]

גם נשמע מאוד מסובך

מספיק שאמא אחת מבריזה - חולה, לא יכולה וזה בלאגן. אנחנו עשינו את זה בקטן- עם אמא אחת. פעם בשבוע היא לוקחת את הבן שלי ופעם בשבוע אנחנו את הבן שלה. לא תמיד זה נשמר (הילדים מבלגנים לנו את הסדר...) אבל זה העקרון.

 

[מעיןבר]

לא לכולנו מתאים לרקוד על שתי החתונות

אני לא מסוגלת לעבוד במשרה חלקית שמשעממת אותי רק כדי להוציא את הילדה מוקדם הביתה. זה יעשה אותי אדם הרבה פחות טוב והילדה שלי תקבל מצב שהוא פחות מוצלח מהיום - כשהיא עם החברים לה בצהרון וכל כך נהנית עד שהיא מגרת אותי אם אני מעיזה להגיע מוקדם מדי לטעמה. אני לא מתכוונת לבטל את עצמי רק כי אני אמא ואני בהחלט מתכוונת לדאוג לרווחתה וטובתה של בתי מבלי שזה יבוא על חשבון רווחתי (וכל זה ממש לפני שמדברים על כסף). במקרה שלי גם אין סבתא שיכולה לעזור, אחת עובדת ואחת גרה רחוק מדי. אז יש פתרונות אחרים...

 

[ענת5555]

../images/Emo45.gifמסכימה איתך לחלוטין...

אני ממש לא רואה את עצמי עובדת בחצי משרה כדי להחזיר את בתי הביתה מוקדם. סליחה על הביטוי, אבל "קרעתי את התחת" 4 שנים+סטאז' כדי להיות רו"ח ולא נראה לי עכשיו לעבוד בחצי משרה, גם אם אמצא כזו, כדי לחזור הביתה בצהריים. כשאני הייתי קטנה, ואז לא היה צהרון, היתה לנו מטפלת כשחזרנו הביתה, והנה גדלתי בלי שום בעיות וחסכים. שוק העבודה הוא קשה היום ואני באופן אישי עשיתי הקרבה עצומה בכך שהלכתי לעבוד במשרד ממשלתי כדי שיהיו לי שעות עבודה נורמליות. כמובן שזה במחיר של משכורת נמוכה, אבל עשיתי את זה כדי להיות את בתי אחה"צ. אני חושבת שזו בהחלט הקרבה מספיקה מבחינתי. אמנם אני די שלמה איתה, אבל אני לא מוכנה להקריב עוד.

 

[הילהל]

אני הייתי ילדת מפתח

לא זכור לי סבל מיוחד אבל (וזה אבל רציני) שעות העבודה אז היו שפויות היא זו ששלחה אותי לביה"ס והספיקה להגיע לעבודה ב 8.00 הגעתי הביתה ב 13.00 ואמא הגיעה ב 16.15 בשלוש השעות בלעדיה אכלתי, הכנתי שיעורים והיא השתדלה למצוא לי חוגים ב 15.00 כך שפיספסתי מעט מאוד אמא כשהיא החליטה ללמוד מחוץ לעיר אבי העביר את המשרד הביתה וזה היה נהדר אני מנסה משהו דומה עכשיו במשרה השכירה שלי יצאתי ב 7.00 והרבה פעמים יונתן היה אצל שכנה עד תחילת הלימודים וחזרתי ב 18.00 מה שהשאיר את מיה עם בייביסיטר ויונתן בצהרון זה היה די מטורף מכל בחינה - כלכלית, רגשית, משפחתית לוואי ולא אאלץ לחזור לזה

 

[מעיןבר]

אני חושבת שזה מאוד מאוד תלוי בילד

אני הייתי ילדה עצמאית מאוד והעדפי לחזור הביה כילדת מפתח מאשר למישהי ששמרה עלי כבר מגן חובה. כמו שאני רואה את זה אדוה בדיוק כזאת. שום פחד וחרדה מהלבד ולהיפך - הרגשה מאוד בוגרת ברגע שנותנים את האחריות הזאת. מצד שני אני בהחלט רואה ילדים סביבי שלא טוב להם להיות לבד. אני חושבת שצריך לעשות את השיקול בהתאם לאופי הילד ולהתאים את הפתרון לצרכים שלו. רגשות אשם? את אלה השארתי מזמן מאחור. אני לא יכולה לחיות בתחושה שאני אמה כל הזמן. לפעמים, נקודתית, ברור שזה קורה, אבל אני לא מוכנה שזה יהיה חלק מאורח החיים שלי. אני מציבה גבולות בלי שום קשר לרגשות אשם, אני ארגיש הרבה יותר אשמה אם לא אציב גבולות שבעיני הם דווקא חלק חיוני מרווחתה של הילדה ומלמדים אותה להתמודד עם העולם.

 

[chili3]

שאלה טובה....

אין לי איזו תשובה כללית אבל אם אני מסתכלת עליכם.... אני אומנם לא מכירה את ההתנהלות אצלכם בתוך הבית. אבל אני טיפה מכירה את הגדולה שלך ואת גידלת ילדה עצמאית, בוגרת, חכמה, נבונה, אדיבה, אהובה, נעימה, שנותנת כבוד ומקבלת חזרה. ובקיצור נראה שהצליח לך

ובכלל ממה שאני מבינה גם היא וגם האמצעית עם לו"ז מאוד צפוף ובכל מקרה הן כמעט ולא בבית. אז מה יעזור שאת תשבי בבית כשהן במחול וכו'? לגבי הקטנצ'ית, אני מניחה שהוא זקוק יותר לתשומת הלב שלכם. אבל גם כשאתם לא בבית נראה שהגדולות

 

[qwertas]

וואו כמה זמן לא שמעתי את המושג הזה

החזרת אותי לשנות השמונים... משני מקומות יכולה להעיד - שני ההורים שלי תמיד עבדו, אחי ואני היינו עם מטפלת עד גיל מסוים ומגיל 10 שלי (ו-6 של אחי) לבד. לא ראיתי את עצמי כ"ילדת מפתח" ולא נצפה שום נזק נלווה. מהמקום שלי - הילדה שלי עוד קטנה אבל לא שוקלת אפילו לרגע ולא יכולה לדמיין לא לעבוד ויותר מכך - לא לעבוד בעבודה מעניינת ומספקת. אין ספק שעושים ויתורים גם במשפחה וגם בעבודה אבל בעיני זה כל כך שווה את זה... לא מרגישה רגשות אשם אלא גאווה. ולגבי מחקרים - תמיד יהיו לכאן ולכאן והם תמיד תואמים את הלך הרוח התרבותי. עכשיו בעידן הפוסט-פמיניזם פתאום יש גילוי מחודש של ה"אימהות" המשפחתית והמתמסרת. מבחינתי זו הליכה אחורה, לא פחות.

 

[soshi3]

אני הייתי ילדת מפתח

אני הייתי ילדת מפתח והצלחתי לחיות ולספר על כך אין סבתא אז הגדול ילד מפתח הבינוני בצהרון והקטן במשפחתון אין אופציה לעבודה בחצי משרה גם בגלל המצב הכלכלי אבל גם בגלל ההרגשה שלי , אני ממש אוהבת ללכת לעבודה ולקחת את ההפסקה מלהיות אמא נכון שזה הרבה פעמים נראה בלתי אפשרי אבל מסתדרים.אם כתוצאה מזה הגדול מגיע לבית ריק אז אני מנסה למצוא את שיחות הטלפון ,אולי הם לא מחליפות מרק חם , לפחות שלא ירגיש לבד. כאן נכנסות הרבה מרגשות האשם שדיברת עליהם ... השבוע הקטן היה חולה ,והייתי בבית כאשר הגדול חזר, ואפילו הוצאתי את הבינוני לפני הצהרון , חייבת להגיד ששמחתי להגיש אוכל חם ,אבל הגדול חיפש כבר את ההזדמנות לסיים את האוכל וללכת למחשב ,הבינוני ממש לא התרגש לא מהאוכל החם ולא ממני רק רצה לראות סרט שסבא שלו הביא לו והקטן רק נאנח .