ms badreams
New member
ילדים יקרים
או קי. זה ההבדל בין חלומות צלולים בגיל 17 לחלומות צלולים בגיל 27. המציאות הרבה יותר מעניינת אותי. (זו הייתה ההקדמה) אין לי מושג כמה כל אחד מכם יודע על תהליך החלימה. אז ככה אני אסביר את זה דווקא דרך התעוררות באמצע הלילה ממה שנקרא באנגלית cramp שזה בין התכווצות שרירים לעווית מאוד חזק בשריר שקורה להרבה אנשים בלילה שהם מתעוררים עם אחד מהשוקיים בעווית כזה - כאבי תופת. לא הם לא עשו ספורט אתמול. אז למה זה קורה? זה קשור לתהליך החשיבה שלנו ולזכרון. הזכרון, קיים בשרירים של הגוף. המח הוא רק השדרן. כשאנחנו הולכים לישון, ויכול מאוד שחלקכם חשים את זה, התודעה שלנו נופלת אל תוך התת מודע אל כל מני מקומות שבבוקר אנחנו מאוד ממדרים. יש אנשים שממש מרגישים את הנפילה הזו כאלו הגוף שוקע באלכסון פתאום. התדרים האלה גם קיימים בסוגים מסוימים של מוסיקה. או יותר נכון בשירים מסויימים. במהלך השינה הטונוס השרירי משתנה וכשאיזשהו שריר בגוף פתאום נרפה יותר מתחילים לזרום ממנו מסרים אל תוך המוח שאנחנו רואים כחלומות. העניין הוא שעדיין המודע נלחם בתת מודע שלא יעביר לנו כל מני מסרים "מפחידים" מדי שמסכנים את הציות שלנו לחוקי ההשרדות החברתיים שחונכנו עליהם. כיוון שבשרירי השוקיים שהם השרירים שהכי קרובים אצלנו לאדמה והכי מכווצים אצל כולנו קיים פוטנציאל גדול לשחרור וחופש - כלומר עמידה יציבה וחופשית על שתי הרגליים, שפירושה הליכה חופשית קדימה. ברגע שיש סיכוי שהמסרים שכיווצו לנו את השרירים האלה ישתחררו לנו לתוך החלומות בלילה, ויחלחלו לנו אל תוך המודע, נוצר הכיווץ הזה, שזו בעצם תגובה מאוד חזקה לשחרור. והכיווץ הזה הוא כאב תופת נוראי. לא סתם- השרירים האלה כל הזמן מכווצים מדי. אז אנחנו מרגישים אותם רק כשהם משתחררים ומתכווצים עוד יותר. בעצם כל השיטה שלכם כאן לחלומות צלולים לא גורמת לתודעה שלכם להתרחב. להפך - הרצון שלכם לשלוט בתכנים של החלומות שלכם נובע מהרצון למנוע ממסרים מאוד עמוקים על עצמכם, היעוד שלכם והמימוש שלכם לפרוץ החוצה. העניין הוא שזה אמור להיות כלי מאוד מדויק שהמסרים שלו מאוד מדויקים. ברגע שהופכים אותו לממלכת החלומות ש"אני רק מחכה ללילה בשביל..." כל הדיוק של הכלי הזה הולך לאיבוד, והוא הופך לבריחה מהמציאות. החלום הוא אי בודד מאוד. יכול מאוד להיות שחלקכם מממשים את הכמיהה שלכם לאהבה בתוך החלומות הצלולים האלה מתוך פחד להודות בצורך הזה ביום יום. חלק מממשים את הצורך שלהם ליצור ולצאת מהמערכת הנוקשה שהם חיים בה (הורים, בית ספר וכדו´). בגיל 17 הרבה פעמים זו הדרך היחידה לשרוד. וזה לגיטימי. אבל בתוך חיים של אדם מבוגר שצריך לפרנס את עצמו ולקחת אחריות על עוד כמה דברים בחיים האלה, זה יכול להוות מכשול מאוד גדול. אני בטוחה שאתם חברה יצירתיים לאללה. תשתמשו בזה במציאות. תצרו עם זה סרטים סיפורים ציורים. תהפכו את זה למשהו ממשי. תנו את זה לעולם. ועכשיו אני אכתוב כאן סוד האמת שבעצם כל מה שכתבתם על זה שהנה בחלום חשבתי על משהו וזה נהיה - זה אמור להיות ככה במציאות. אבל זה לא קורה כי בשביל זה האנושות צריכה לשנות את האנרגיה שלה משנאה וקנאה לאהבה. המקור שלנו השתמש במלה בשביל לברוא את העולם הזה, את היקום הזה. האפשרות הזו קיימת בכל אחד מאתנו. אבל זה יקח עוד כמה מאות אם לא אלפי שנים עד שהאנושות תכנע לאהבה.
או קי. זה ההבדל בין חלומות צלולים בגיל 17 לחלומות צלולים בגיל 27. המציאות הרבה יותר מעניינת אותי. (זו הייתה ההקדמה) אין לי מושג כמה כל אחד מכם יודע על תהליך החלימה. אז ככה אני אסביר את זה דווקא דרך התעוררות באמצע הלילה ממה שנקרא באנגלית cramp שזה בין התכווצות שרירים לעווית מאוד חזק בשריר שקורה להרבה אנשים בלילה שהם מתעוררים עם אחד מהשוקיים בעווית כזה - כאבי תופת. לא הם לא עשו ספורט אתמול. אז למה זה קורה? זה קשור לתהליך החשיבה שלנו ולזכרון. הזכרון, קיים בשרירים של הגוף. המח הוא רק השדרן. כשאנחנו הולכים לישון, ויכול מאוד שחלקכם חשים את זה, התודעה שלנו נופלת אל תוך התת מודע אל כל מני מקומות שבבוקר אנחנו מאוד ממדרים. יש אנשים שממש מרגישים את הנפילה הזו כאלו הגוף שוקע באלכסון פתאום. התדרים האלה גם קיימים בסוגים מסוימים של מוסיקה. או יותר נכון בשירים מסויימים. במהלך השינה הטונוס השרירי משתנה וכשאיזשהו שריר בגוף פתאום נרפה יותר מתחילים לזרום ממנו מסרים אל תוך המוח שאנחנו רואים כחלומות. העניין הוא שעדיין המודע נלחם בתת מודע שלא יעביר לנו כל מני מסרים "מפחידים" מדי שמסכנים את הציות שלנו לחוקי ההשרדות החברתיים שחונכנו עליהם. כיוון שבשרירי השוקיים שהם השרירים שהכי קרובים אצלנו לאדמה והכי מכווצים אצל כולנו קיים פוטנציאל גדול לשחרור וחופש - כלומר עמידה יציבה וחופשית על שתי הרגליים, שפירושה הליכה חופשית קדימה. ברגע שיש סיכוי שהמסרים שכיווצו לנו את השרירים האלה ישתחררו לנו לתוך החלומות בלילה, ויחלחלו לנו אל תוך המודע, נוצר הכיווץ הזה, שזו בעצם תגובה מאוד חזקה לשחרור. והכיווץ הזה הוא כאב תופת נוראי. לא סתם- השרירים האלה כל הזמן מכווצים מדי. אז אנחנו מרגישים אותם רק כשהם משתחררים ומתכווצים עוד יותר. בעצם כל השיטה שלכם כאן לחלומות צלולים לא גורמת לתודעה שלכם להתרחב. להפך - הרצון שלכם לשלוט בתכנים של החלומות שלכם נובע מהרצון למנוע ממסרים מאוד עמוקים על עצמכם, היעוד שלכם והמימוש שלכם לפרוץ החוצה. העניין הוא שזה אמור להיות כלי מאוד מדויק שהמסרים שלו מאוד מדויקים. ברגע שהופכים אותו לממלכת החלומות ש"אני רק מחכה ללילה בשביל..." כל הדיוק של הכלי הזה הולך לאיבוד, והוא הופך לבריחה מהמציאות. החלום הוא אי בודד מאוד. יכול מאוד להיות שחלקכם מממשים את הכמיהה שלכם לאהבה בתוך החלומות הצלולים האלה מתוך פחד להודות בצורך הזה ביום יום. חלק מממשים את הצורך שלהם ליצור ולצאת מהמערכת הנוקשה שהם חיים בה (הורים, בית ספר וכדו´). בגיל 17 הרבה פעמים זו הדרך היחידה לשרוד. וזה לגיטימי. אבל בתוך חיים של אדם מבוגר שצריך לפרנס את עצמו ולקחת אחריות על עוד כמה דברים בחיים האלה, זה יכול להוות מכשול מאוד גדול. אני בטוחה שאתם חברה יצירתיים לאללה. תשתמשו בזה במציאות. תצרו עם זה סרטים סיפורים ציורים. תהפכו את זה למשהו ממשי. תנו את זה לעולם. ועכשיו אני אכתוב כאן סוד האמת שבעצם כל מה שכתבתם על זה שהנה בחלום חשבתי על משהו וזה נהיה - זה אמור להיות ככה במציאות. אבל זה לא קורה כי בשביל זה האנושות צריכה לשנות את האנרגיה שלה משנאה וקנאה לאהבה. המקור שלנו השתמש במלה בשביל לברוא את העולם הזה, את היקום הזה. האפשרות הזו קיימת בכל אחד מאתנו. אבל זה יקח עוד כמה מאות אם לא אלפי שנים עד שהאנושות תכנע לאהבה.
