ילדים [ט]
היא הייתה מספרת לי שילדים הם לא באמת מה שמראים כלפי חוץ. הם יכולים להתאפק שלא להשתין בתחתונים ולהסכים לקנות את הבמבה הזולה ביותר למרות שיש לה טעם של חרא ולהגיד שלום בנימוס לכל האנשים המתאימים, אבל בתוך תוכם עדיין יש שמץ של שְׂטניוּת. היא לא רצתה ילדים, אני רציתי – בדיוק ההפך מרוב הזוגות. אולי כל זה היה תרוץ שלה כדי להתחמק מהמטלה. באותו זמן הייתי מאמין לכל מילה שהוציאה מהפה שלה, לכן לא במיוחד התעמקתי בזה. כשיוצא לי לעבור בפארק אני יושב על הספסל ומביט בילדים. הם באמת נורא נחמדים, אבל הלב שלי די נקרע כשיום אחד אני רואה מנוזל בגיל ארבע בערך מרוקן דלי שלם של חול על הראש של חברה שלו, שהייתה כבר עם משקפיים ונראתה מה-זה תמימה וחסרת אונים. היה לו מבט מרושע כל כך בעיניים. הם גם אוהבים לדחוף אחד את השני, רוב הפעמים זה הופך מדחיפות בצחוק למריבות של ממש. 'הוא התחיל!' צורח אחר כך עם פנס בעין, כל הפנים שלו מלאות באדמה ועלים שנדבקו לדמעות. 'הוא הכאיב לי!' מייבב השני ונצמד אל הציצי של אמא. גם אחרי שעזבה אותי, בטח כדי לספר את הקטע המשונה הזה על הילדים לגבר אחר, שאולי ירצה לעשות אתה כאלו במוקדם או במאוחר כמוני, הייתי ממשיך לחשוב עליהם. כמעט לא יכולתי לא להתמוגג מול החיוך של אחד מהילדים בפארק שכמה שניות לאחר מכן בלע סוכרייה שהבאתי לו. בסדר, לפעמים הם נראים די נחמדים, אבל כבר היה מאוחר כדי להתחרט, כי פתאום כולם הגיעו וביקשו סוכרייה, גם המשקפופרית עם גרגרי החול בתלתלים. כמעט בכניעה הגשתי להם את הסוכריות וזה פעל מצוין, בדיוק כמו שהמוכר בחנות אמר לי – בהתחלה הסחרחורת, אחר כך המבט המזוגג בעיניים ואז הנפילה על הקרקע. כשהם שכבו שם, ערמות של גופות שקטות כל כך, חיכיתי לראות דמויות שטן עולות לשמיים מתוכם, או צחוק כמו של הרשעים בסרטים או משהו בסגנון, אבל כל מה שיכולתי לשמוע היה הצעקות של האמהות שנערו את הפנים של המלאכים הקטנים שלהן. אז מה אם האמנתי לה כמו תמיד. --- אשמח לתגובות.
היא הייתה מספרת לי שילדים הם לא באמת מה שמראים כלפי חוץ. הם יכולים להתאפק שלא להשתין בתחתונים ולהסכים לקנות את הבמבה הזולה ביותר למרות שיש לה טעם של חרא ולהגיד שלום בנימוס לכל האנשים המתאימים, אבל בתוך תוכם עדיין יש שמץ של שְׂטניוּת. היא לא רצתה ילדים, אני רציתי – בדיוק ההפך מרוב הזוגות. אולי כל זה היה תרוץ שלה כדי להתחמק מהמטלה. באותו זמן הייתי מאמין לכל מילה שהוציאה מהפה שלה, לכן לא במיוחד התעמקתי בזה. כשיוצא לי לעבור בפארק אני יושב על הספסל ומביט בילדים. הם באמת נורא נחמדים, אבל הלב שלי די נקרע כשיום אחד אני רואה מנוזל בגיל ארבע בערך מרוקן דלי שלם של חול על הראש של חברה שלו, שהייתה כבר עם משקפיים ונראתה מה-זה תמימה וחסרת אונים. היה לו מבט מרושע כל כך בעיניים. הם גם אוהבים לדחוף אחד את השני, רוב הפעמים זה הופך מדחיפות בצחוק למריבות של ממש. 'הוא התחיל!' צורח אחר כך עם פנס בעין, כל הפנים שלו מלאות באדמה ועלים שנדבקו לדמעות. 'הוא הכאיב לי!' מייבב השני ונצמד אל הציצי של אמא. גם אחרי שעזבה אותי, בטח כדי לספר את הקטע המשונה הזה על הילדים לגבר אחר, שאולי ירצה לעשות אתה כאלו במוקדם או במאוחר כמוני, הייתי ממשיך לחשוב עליהם. כמעט לא יכולתי לא להתמוגג מול החיוך של אחד מהילדים בפארק שכמה שניות לאחר מכן בלע סוכרייה שהבאתי לו. בסדר, לפעמים הם נראים די נחמדים, אבל כבר היה מאוחר כדי להתחרט, כי פתאום כולם הגיעו וביקשו סוכרייה, גם המשקפופרית עם גרגרי החול בתלתלים. כמעט בכניעה הגשתי להם את הסוכריות וזה פעל מצוין, בדיוק כמו שהמוכר בחנות אמר לי – בהתחלה הסחרחורת, אחר כך המבט המזוגג בעיניים ואז הנפילה על הקרקע. כשהם שכבו שם, ערמות של גופות שקטות כל כך, חיכיתי לראות דמויות שטן עולות לשמיים מתוכם, או צחוק כמו של הרשעים בסרטים או משהו בסגנון, אבל כל מה שיכולתי לשמוע היה הצעקות של האמהות שנערו את הפנים של המלאכים הקטנים שלהן. אז מה אם האמנתי לה כמו תמיד. --- אשמח לתגובות.
