ילדים זה שמחה?

nate2000

New member
ילדים זה שמחה?

כבר כמה חודשים אני נמצאת בהתלבטות לגבי כניסה להריון. מצד אחד אני נמצאת בתקופה שמתאימה לכך: עבודה יחסית יציבה עם שעות נוחות, עברנו לדירה משלנו, המצב הכלכלי בסדר גמור.
מצד שני אני כמעט בת 32 ואני לא נעשית יותר צעירה עם השנים
.
בעלי עד לא מזמן ממש רצה ילד אבל בשנתיים האחרונות השלים עם הדחיות מהצד שלי. ואני מהצד שלי מעולם לא היה לי רצון/חשק/משהו בפנים שגורם לי לרצות ילד. אין לי את הרצון החזק הזה לילד שלא מעט נשים מסביבי מדברות עליו. מצד שני אני גם לא בדיוק אלהורית קלאסית. אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני בכלל לא רוצה ילדים.
אם היה לי "פנצ'ר" למשל לא בטוח שהייתי עושה הפלה, אבל אני גם לא בדיוק ממהרת להיכנס להריון ודוחה שוב ושוב את התהליך, בידיעה מלאה שזה לא יהפוך ליותר קל עם השנים והשעון הביולוגי מתקתק לו יותר ויותר מהר עם השנים.
מה גם שבחודשים האחרונים עולה בי המחשבה שאם אני אפספס את חלון ההזדמנויות שלי ולאור העובדה שאני לא רוצה לעבור טיפולי פוריות, אולי עם השנים אני אצטער שלא הבאתי ילד ואולי כשאני באמת ארצה כבר לא אוכל להביא בכוחות עצמי.
אם להסתכל על הנתונים האובייקטיביים עכשיו זה זמן מתאים ונכון להתחיל בכל התהליך, אבל בפנים בנפש, אני לא מרגישה את הצורך הזה ואני גם לא יכולה להגיד שאני לא רוצה. בשורה התחתונה אני מרגישה תלויה באויר. אין לי רצון חזק אבל אין לי גם רצון חזק לא להביא ילדים.

ואם כל זה לא מספיק אז אחרי כמה שנות שקט תעשייתי (אנחנו נשואים קצת יותר מ-7 שנים) כל המשפחה שלי כולל את ההורים, אחי וגיסתי, דודים ובני דודים, הורים של בעלי פלוס גם חברים של ההורים מתחילים לחטט לי בנושא בצורה מאוד לא נעימה. בסך הכל אני אדם שאוהב את הפרטיות שלו וזה לא משהו שאני רוצה לשתף בו את כולם. החיטוט הזה נעשה מאוד לא נעים לי, אני לא יודעת איך להפסיק אותו לגמרי- כי באמת שזה משהו ביני לבין בעלי. התעלמות או תשובה עניינית בסגנון "אני לא רוצה" כבר לא עובדת.
רק מה, כל החיטוט הזה מחדד אצלי את הקונפליקט הזה עוד יותר: להביא ילד לא מתוך רצון פנימי אלא מתוך רציונל נטו- עכשיו זה הזמן והגיל.
אגב שמתי לב כי בניגוד לחלק מאלהוריים שהכרתי, אין לי את החשש מאיבוד פרטיות, חוסר שעות שינה- גם ככה אני לא ישנה לילה אחד רצוף כבר כמעט 8 שנים מאז שיש לי חתולים...., חוסר זמן, ספונטניות וכו'. יותר מכנן בי החשש שאני לא אתחבר לילד. מעולם לא התחברתי לילדים של אחרים, אפילו לא לאחיינים שלי. אני לא מתלהבת מתינוקות ופעוטות ודווקא עם ילדים בתחילת גיל ההתבגרות והלאה הרבה יותר קל לי ואני מוצאת שפה משותפת.

אשמח לתובנות בנושא המורכב הזה.
 

ויקה1222

New member
הייתי במקום שלך ולכן עונה לך

לא אהבתי ילדים אף פעם ולא הבנתי בשביל מה אנשים מביאים אותם בדיוק כמו שלא הבנתי את הרצון לטוס לירח. בעלי רצה ילדים יותר ממני והתחבר לילדים יותר ממני, אבל לא לחץ. למשל כשהגענו לבקר חברים שילדו, ישבתי באדישות גמורה ואילו בעלי לקח את התינוק על הידיים ושיחק איתו. אחרי שהתחתנו גרנו כמה שנים בחו"ל ושם זה מאוד מקובל (לרוב החברים שלנו לא היו ילדים) , אבל גם כשחזרנו לארץ, לקח לנו איזה שנתיים עד שהחלטנו. כשהבן הגדול נולד, היינו נשואים כמעט שש שנים. לזכותן של המשפחות משני הצדדים יאמר שהם לא התערבו, ואם היו מתערבים, הייתי חותכת את זה מאוד בתקיפות, אני כפייתית בנושא הפרטיות שלי ואף אחד לא נכנס לי לתחתונים.

בכל אופן, לא אהבתי ילדים קטנים, לא נמסתי למראה תינוקות, הגעיל אותי לראות ילדים מנוזלים וצורחים בגינה וכו'. העניין הוא שאם את מחכה לתחושה של מוכנות פנימית ורצון לילדים, את עלולה לחכות לנצח נצחים. מבחינתי, ברגע שהתחלתי לחשוב על הנושא וכבר לא הייתי נחושה בדעתי שאני לא יכולה לסבול ילדים, זה השלב שהרגשנו שהגיע הזמן. לא הייתה לי ציפייה מרגשת, רצון חזק או תחושת מוכנות, אבל הייתי בשלב שבו קצת יותר רציתי ילד מאשר לא רציתי וזה היה מספיק. היו לי המון פחדים ואני זוכרת עד עכשיו את השיחה שניהלתי עם בעלי בטלפון ובמהלכה החלטנו שאני מפסיקה באותו ערב עם הגלולות שלקחתי אותן שנים, הבטן התהפכה לי מרוב חרדות והרגשתי שהחיים הנוחים שלי עומדים לעבור שינוי ולא בהכרח נעים.

בכל אופן, אני מגיעה לסוף, יש לנו שלושה ילדים ואם הדבר העיקרי שמפחיד אותך הוא שלא תתחברי אליהם, אני יכולה להרגיע אותך לגמרי, הילדים מגיעים עם מנגנון מיוחד שגורם לך לאהוב אותם (אולי לא מיידית, אבל עם הזמן). וברור שיש רגעים קשים מאוד שבהם בא לי פשוט לחסל אותם, אבל יש גם הרבה רגעים שהלב ממש נעצר מרוב אהבה אליהם ואושר על עצם קיומם. ודרך אגב, אני אוהבת רק את הילדים שלי ועדיין לא נמסה למראה תינוקות, לא מתחברת ולא אוהבת ילדים אחרים גם אם הם מהמשפחה, זו תכונה בסיסית שלא השתנתה. דווקא מה שלא מפחיד אותך הפריע לי מאוד בהתחלה, המחסור בשינה,העדר השליטה בחיים שלי ואחר כך בהמשך, העובדה שהאושר האישי שלי תלוי בהם. למשל אם הילד שלי רב עם חבר או עובר מצב לא נעים, זה דבר שיכול להשפיע עלי מאוד, אבל זה כבר לפורומים אחרים. כמו שהבנת, אני מאוד בעדינות ממליצה בעד אבל גם ממליצה להגיע לזה לבד ולא בגלל לחצים.
 
אם את שואלת אותי? ממש לא


אני מניחה שדעתי לא תפתיע כאן אף אחד, אני אלהורית מוצהרת והשנים לא רק שלא שינו את דעתי אלא אם כבר הקצינו אותה.

יש לי אחיינית מתוקה להחריד (באמת) ובכל זאת כל פעם שאני מבלה איתה וההורים שלי שואלים אותי אם לא בא לי אחד כזה, התשובה היא hell no!!!

אם את שואלת אותי הבאת ילד לעולם היא גם ככה מחוייבות כל כך טוטאלית שכל כך משנה את החיים ב-180 מעלות, שלא הגיוני להכנס לזה אם לא באמת מרגישים בזה צורך עמוק בפנים. בניגוד לעונה שלפני אני מכירה כמה וכמה נשים שלא התחברו מיידית לילד, וחלקן גם לא בכלל. הדבר הזה גורם צלקות לא פשוטות לילדים האלה כשהם גדלים. אני כן מאוד מזדהה עם האמירה להגיע לזה לבד ולא בגלל לחצים. בעיני אחד הדברים הגרועים שאפשר לעשות זה להביא ילדים כי ההורים או הסביבה לוחצת. צריך להגיע עם הרבה מוכנות נפשית ורצון עמוק לחוויה כל כך מטלטלת.
 

sweetdreams

New member
אכן נושא מורכב (נקודת מבט אלהורית)

מהתיאור שלך זה קשה שלא להמליץ לך. בעדינות כמובן, ותוך כדי שזו צריכה להיות החלטה שלך, כמו שויקה היטיבה לומר.
אבל לדעתי מה שאת מציגה הוא חשש בריא שכל אדם שחושב לפני שהוא פועל היה מעלה על דעתו לפני שהוא קופץ לרכבת המטורפת הזאת שנקראת ילדים. ילדים זה באמת צעד גדול וזה מפחיד, אבל מצד שני, זה גם נשמע שהרתיעה שלך היא לא מחוסר רצון מובהק בילדים.

ואני חושבת ששם נמצא העיקר - בלהבין מה מקור הרתיעה.
אצלי כאלהורית חוסר הרצון שלי בילדים הוא מאוד בסיסי - אני לא רוצה ילד!
זה לא שאני לא רוצה את ההתעסקות הנלווית והחוסר בשעות השינה, או שהזמן כרגע פחות מתאים לי, או שאני לא רוצה שילחצו עליי בנושא ורוצה להגיע לזה לבד.
הכל נכון, אבל הבסיס היותר איתן הוא שאני פשוט לא רוצה ילד. ואם כן הייתי רוצה, אז כל השאר כבר היה הופך לעוד אתגרים בדרך אבל גם מסתדר בהתאם.
אבל חוסר רצון בילד הוא משהו בסיסי יותר, ולא עוד אתגר שצריך לצלוח.

השאלה היא מה עושים בכיוון ההפוך? שחוסר הרצון המובהק הזה לא ממש קיים, כמו אצלך, אבל גם הרצון המובהק ההפוך לילד לא ממש קיים.
השאלה היא מה מהם מנצח. להבין האם זה חשש (כמו שזה נקרא), או חוסר עניין (גם ייתכן)..
אני מציעה לך לחשוב כיצד היית רואה את חייך כעשר-עשרים שנה מעכשיו. לי כאלהורית מובהקת אין מצב שאני אראה את עצמי עם ילד, וברור לי לאן החיים שלי *לא* הולכים.
אבל אם לך בסך הכל נראה שאת רואה את עצמך עם ילדים בעתיד, אז מה שאת חווה עכשיו זה כנראה אכן מתח מהדחיינות שהולכת ומתקרבת לקיצה.
או שיתכן ותגלי שאת אכן מאלה שרואים את חייהם פוטנציאלית ללא ילדים, ואז יש לך החלטה לא פשוטה לעשות, אבל כזו שתצטרכי לקחת לבד ולא מתוך כניעה ללחץ הלא פשוט שמופעל עלייך (ושאותו אני מציעה לך להדוף חד משמעית, ללא קשר להחלטה שתקחי!).

בהצלחה!
 

dify

New member
הייתי במקום דומה לשלך ולכן עונה לך



עד גיל 30 הייתי בטוחה שאביא ילדים לעולם, הכנתי את כל מה שצריך כדי להיות מוכנה לגדל ילדים, וכל התנאים באמת היו לצידי כשהתחלתי את ההליך הרפואי (אצל זוג נשים לא נכנסים להריון מלהכנס למיטה
) ואז היה את הרגע שהרופא אמר לי: "הכל תקין ומוכן, חודש הבא את בהריון".

מה חודש הבא??? השתגעת? אני עוד לא באמת חשבתי על זה! אני עד עכשיו פעלתי לפי מה ש"צריך", חודש הבא זה קרוב לי מידי! אולי הכל מוכן טכנית אבל אני לא מוכנה בכלל. נבהלתי.

חזרתי הביתה והתחלתי לחשוב, התחלתי לקרוא שיחות על הנושא, חיפשתי להבין איך יודעים שרוצים ילדים בניגוד ללעשות אותם כי הגיע הזמן ואני בשלב הנכון.
גם הייתי בת 30 אז חשבתי שאם אני אחכה קצת אז זה יבוא לי, ככה כולם אומרים, שאני אתחרט, אז חיכיתי לרצון הזה, לחרטה.


אני בת 38 וחצי היום. זה לא הגיע. לא הרצון וגם לא החרטה. המשפחה שלי היתה בטוחה שעם בואו של אחייני זה יקרה לי. אז נולד לי אחיין חמווווווד לאכול אותו! ילד טוב, ופעם בשבוע אני רואה אותו לכמה שעות, ואני הדודה שהוא נורא אוהב לשחק איתה, ו... כלום. לא רק שברמה האישית אני לא מרגישה צורך באחד משלי, אלא שאני רואה את איך שזה שינה את החיים של אחי וגיסתי ורק מעריכה יותר את זה שהייתי קשובה לעצמי.


אני קוראת נשים שחולמות על ילד כל חודש, ואני יודעת שאני ממש ממש לא שם, הרחם שלי לא מדבר בכלל. אני אוהבת ילדים וטובה איתם, אבל לא צריכה אחד כזה משלי כדי לאהוב אותם :)
אני גם יודעת שילד לא נשאר חמוד בן שנתיים, אני גם יודעת שללדת ילד זה ללדת שק של דאגות שהתחלתי להבין באמת רק כשהאחיין המתוק שלי נולד. אני גם יודעת שללדת ילד זה לקחת אחריות ולאהוב אותו גם אם הוא לא יהיה בריא ומושלם כמו שאני מדמיינת שיהיה.

לא מבינה איך אנשים מעיזים להבטיח שיהיה טוב. כולנו ילדים של אנשים אחרים, כולנו יודעים כמה יחסי משפחה זה דבר מורכב, כמה זה דבר שדורש התמסרות טוטאלית, בכל המובנים, מעשית וריגשית, והמתבגר הצעיר לא תמיד יודע להאריך, המבוגר הצעיר פורש כנפיים ועף.

אז אני לא מביאה ילדים כדי שיהיה מי שיטפל בי בזיקנתי (טיעון קבוע שמשמיעים לי) וגם לא כדי שישאר ממני צאצאים לעתיד (מה זה משנה אחרי מותי אם ישאר ממני משהו? בינכה אני לא אדע). מה עוד אומרים לי? מבטיחים לי שילדים זה שמחה.. אני חושבת שזה בגלל שלא באמת מכירים את האלטרנטיבה, כמו שאומר חפר, החיים שלי סילאן, אבל ממש סילאן, בין השאר בגלל הבחירה לא להביא ילדים וכל מה שנלווה לזה. כל סדרי העדיפויות ונקודת המבט על העולם משתנה, אני לא באמת רוצה לפרט פה, אני רק אגיד שאני מגשימה פנטזיה של הרבה אנשים השנה בין השאר בזכות זה שבחרתי לא לגדל ילדים.

אני חושבת שילדים זו התחייבות של 24/7/365/+20 בלי חרטות, אי אפשר להחזיר לאחור או להתחרט. לכן אני חושבת שצריך לבוא מאד מוכנים לקבל את שינוי החיים על כל כיוון שהוא יקח, כי אפילו אנשים שמוכנים לזה אני רואה איך הם נשברים לרגעים בדרך, אז על אחת כמה וכמה מי שלא באמת רוצה.

אני לא מרגישה שמישהו יכול להבטיח לי. אני יודעת שיש דיסוננאנס קוגנטיבי, אני יודעת שיש הורמונים, אני יודעת שיש את הידיעה שזה סופי, וכל אלו מניעים אנשים לאהוב את מה שיש, ובכל זאת, אני רואה כמה לאנשים קשה ומתסכל וכמה הם לפעמים נאחזים ברגעים ורודים כדי לשכנע את עצמם שיהיה בסדר.
אני אישית חושבת שצריך להגיע למקום הזה עם המון רצון והמון ידיעה שמוכנים לכך, כי זה טוטאלי וקשה בכל מקרה.
אני גם חושבת שחלק מהמיקרים זה דיכאון אחרי לידה הם של הפער הזה בין המובטח למציאות.

יש אנשים שעבורם ילדים זה יעוד, כמו שיש אנשים שמוכנים להשקיע את החיים שלהם בפיתוח קריירה או בגלישת גלים
אני חושבת שכשכל אחד עושה מה שמדבר אליו מהבטן שלו זה נפלא :) אני אישית מאמינה וגם רואים את זה במדינות מערביות שאם היה יותר חופש בחירה מנטאלי, אז פחות אנשים היו בוחרים להביא ילדים כי היה הרבה פחות לחץ וציפיה חברתית לכך, והיתה לגיטימציה מלאה לבחור גם חיים עם אפס ילדים. בישראל זה לא המצב.


אז בשורה התחתונה אני לא בעד שום הבטחה. לא מבטיחה לך שיהיה לך טוב ולא שיהיה רע. את צריכה לעשות את החושבים שלך, בעיקרון מבחינה רפואית סטטיסטית הפריון מתחיל לרדת ב35, כך שיש לך עוד זמן לחשוב על זה, לשחק עם המחשבה, לנסות ולהתנסות.

 
תודה שחלקת עימנו את רחשי ליבך, היה לי מאוד

מרגש לקרוא אותך.
זה לא סוד שאני מאוד רוצה ילד משלי ולצערי זה לא ממש הולך כמו שרצינו.
חיכינו עם ילד כדי להרגיש יותר מוכנים ואז ראינו שאנחנו לא מצליחים ועם כמה מהמורות בדרך הגענו להזרעה שלצערי גם נכשלה-למרות שלא ממש ברור למה.


את צריכה לחשוב עם עצמך אם את רוצה ילד או שאת פשוט נלחצת מכל הסובבים אותך. אולי אפילו לנסות להיות יום שלם עם אחיינים ולראות איך זה מסתדר לך-למרות שזה לא אותו הדבר, זה נותן נקודת מבט מסוימת.

אל תתרגשי מחטטנות של אנשים, פשוט תמיד תהיי עם תשובה מוכנה כזו שלא תיכנס לך לקישקע ורצוי כזו שגם משתיקה.

אני בד"כ אומרת: "כל דבר קורה בזמן שלו" או "לא עניינך" וזהו.
 

nate2000

New member
נשלח לפני הזמן....

ועכשיו בהרחבה.
השאלות ה"מאוד מתעניינות" ומבחינתי יותר מחטטות התחילו מרגע שהתחתנו. אי שם כשהייתי בת 25. אז לא אני ולא בעלי בכלל לא חשבנו על ילד. אני מאוד מאוד ילדותית בהתנהגות שלי ובמחשבה ואז גם הייתי באמצע התואר. הנושא ירד מהפרק לכמה שנים וצץ שוב כשמלאו לי 30. האמת מה שמרגיז אותי בפועל זאת החטטנות והחוצפה של אנשים במיוחד המשפחה להתנהג בצורה כזאת. זאת נקודה רגישה אצלי והייתי רוצה שיניחו לי לעשות כרצוני בנושא הזה, מבלי להגיע לטונים צורמים ואיומים על ניתוק יחסים וכו'.
דווקא בעלי הוא זה שלא לוחץ ולא מציק בכלל
. עם הלחץ שלו היה לי הרבה יותר קשה להתמודד. עם המשפחה הרבה יותר קל לסנן ולהמעיט ביקורים. עם בן זוג זה הרבה יותר קשה.
דיברנו ארוכות על כל הנושא של הבאת ילדים וגם הוא חושש, כי עם ילד אתה לא מבין למה אתה נכנס עד שלא הופכים להורים בפועל וגם אז לכל גיל יש את ההתמודדויות האופייניות ואתה לא יודע מה מצפה לך. אבל ברגע שכבר יש ילד אי אפשר להחזיר אותו בחזרה.
לפני כמה שנים התשובה שלי הייתה שאני לא רוצה להכניס ילד לחיי ולא רוצה לדאוג לאף אחד, רוצה להיות ציפור ספונטנית וחופשייה. וגם לא רציתי להפסיק עם התחביבים שלי- אני צוללת בתדירות דיי גבוהה, והריון ולידה יאלצו אותי לקחת הפסקה מזה לשנה. כמו גם מטיולי ג'יפים ארוכים וטיולים רגליים. נכון לכתיבת שורות אלה אף אחד מהם כבר לא מהווה גורם מגביל ללמה לא להביא ילד. אין לי בעיה להפסיק עם הצלילות והטיולים לשנה (אני מקווה שפחות) ללדת ילד ולחזור לצלול ולטייל.
איך אני רואה את החיים שלי עוד 10-20 שנה? דווקא כן רואה שם ילד אחד (ולא יותר!!!) שנוסע איתנו לטיולים וצולל איתנו. ואולי דווקא הוא ירצה חיים קצת יותר רגועים....
מה שכן בעלי ואני החלטנו שאנחנו לא נכנסים לטיפולי פוריות ולא משנה מה. מהכרות אישית ומקריאה בפורומים זהו לא תהליך קל בכלל בהרבה מאוד מובנים. והאמת אני לא רוצה ילד עד כדי כך שאני אפגע במודע בגוף שלי ובמערכת היחסים שלי רק על מנת ללדת. אם לא ילך בצורה טבעית אז כנראה שזה לא נועד להיות.

מה שמעניין אותי במקרה האישי שלי שכנראה שהוא מאוד אופייני ללא מעט נשים, אין לי את החשק הלא מוסבר הזה לילד ויהי מה. אני לא אתאבל ולא אקח את זה קשה אם לא אצליח להפוך לאמא. הרבה מאוד נשים מדווחות על הרצון והכמיהה הזאת והרבה נשים מדברות על כך שלא היה להן את החשק הזה ומצד שני כשהן הפכו לאמהות הן לא הצטערו לרגע.
כנראה שאני נופלת לקטגוריה השנייה: אין חשק עז וכמיהה חזקה אבל אני גם לא לגמרי סולדת מהרעיון להפוך לאמא, אבל גם לא מוכנה לעבור טיפולים קשים על מנת ללדת (מקווה שלא אגיע לזה.... הגיל ו ה PCO לא לטובתי).
 
כל כך מזדהה

מרגישה ממש כמוך - שאני לא מרגישה רצון להביא ילד אבל גם לא סולדת מהרעיון. לא יודעת עד מתי אוכל לחכות לפני שזה יהיה בעייתי ומקווה שפתאום תגיע ההרגשה ההחלטית לכאן או לכאן.
אין לי בכלל תשובות, רק הזדהות גדולה.
 

maybesure

New member
אני חושבת שצריך לכבד את הבחירה

של כל אדם. בתי טוענת שהיא לא רוצה ילדים. אני מכבדת אותה על החלטתה אם כי חבל לי כשכל חברותי מתחילות כעת להפוך לסבתות. היא גם אומרת שאינה רוצה להנשא, כשכל חברותיה וחבריה נישאים עכשיו. אני מאמינה שמתישהו היא גם תמסד את היחסים עם החבר. לגבי ילדים - זכותה המלאה.
יחד עם זאת, ועכשיו כשילדינו בגרו (בת מסיימת קבע אוטוטו ובן בצבא), וכשאני מסתכלת לאחור על תקופות הינקות/ילדות שלהם - היו דאגות ומשברים מפעם לפעם אבל ממש לא משהו שבעטיו הייתי מוותרת על הולדתם.
נכון שגידול וטיפוח ילדים זה אתגר, במיוחד החינוך שלהם ובמיוחד במציאות העכשוית עם כל הפיתויים שגוררים בני נוער למקומות אפלים.
אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי אמא טוטאלית: עבדתי תמיד חצאי משרות על מנת להיות איתם כמה שיותר, חופשת לידה הארכתי בכמה שנים כדי לא להכניס אותם למסגרת חינוכית עד שלמדו לדבר היטב, לא השארתע עם בייביסיטר. גידלתי אותם כמעט לבד (ע"ע אדיר מילר וטחינת השעות שלו בעבודה..), ובכל זאת - יש פעמים שנדמה שהורות זה "מקצוע" כפוי טובה. בעת משברים נראה שהכל לשוא, שלא היינו הורים מספיק טובים. אבל זה כך רק עד שמסתדרים עניינים.
ויש ילדים שקל יותר לגדלם ואחרים שקשה יותר, אבל עבורי זו הנאה ועכשיו אני בתקופת חיים שרק מחכה שיחזרו הביתה.
האתגר של ילדים לעולם אינו נגמר, ומי שמרגיש שזה כבד עליו, הבחירה של אלהורות היא הבחירה הטובה עבורו.
אני אישית מכירה זוגות שלא התברכו בילדים, וגם לא רצו כאלו - וכשעבר גיל המסוגלות הם הצטערו על כך - אחת הסיבות היא הבדידות משום שלפחות בדור שלי ודור קודם - אלהורות הייתה נדירה, ורוב הזוגות האלו נותרו גם מבודדים מחברים כי לא הייתה שפה משותפת עם זוגות שהיו הורים לילדים. הריחוק מחברים נוצר עוד בצעירותם.
אני מניחה שעם התקדמות תנועת האלהורות גם זה יפתר.
 

dify

New member
רק שאלה טכנית

מה זה "לא להנשא"? הכוונה לא להיות רשומים במשרד הפנים כזוג?
הרי אם יש לה חבר אז בעצם יש לה זוגיות (ומבחינת המדינה, אם הזוגיות הזו מתאפיינת בשורת מאפיינים מסוימת הם נחשבים ידועים בציבור על כל הזכויות והחובות שבזה שלא ממש שונות מאלו של נשואים רישמית) אז ההבדל מבחינתה/מבחינתך זה עצם ההצהרה/טקס? (מבחינתי למשל "לא להנשא"=לא לחיות בזוגיות רצינית עם מישהו אחד לאורך זמן, אנשים שפשוט לא רוצים מערכות יחסים רציניות/ארוכות/מחייבות).
 

maybesure

New member
דווקא בנושא

החתונה אני לא לחוצה בכלל שתינשא בטח לא חתונה יהודית. למסד הכוונה מבחינתי להצהיר על הזוגיות "לנצח" (טוב.. נו.. עד שימאס להם
)
הכוונה בהחלט לאפיין את הזוגיות במאפיינים שיעניקו להם זכויות.
 

dify

New member
למיטב ידיעתי

בגלל שהנושא הזה גמיש, זה משהו שסביר שיקרה להם באיזשהו שלב גם אם הם לא ירצו בכך. דווקא בעיני אם היא לא רוצה זוגיות מחייבת היא צריכה להיזהר מזה, כי אם מישהו אחר ירצה הוא יוכל להוכיח שהם כן עמדו בקריטריונים (שלא לדבר על זה שעל פי היהדות בכלל אפשר להצהיר על כל זוג שקיים יחסי מין בתנאים מסוימים כספק נשואים).

להצהרה עצמה, כמו שאת יודעת, אין שום משמעות גם כשאנשים מתכוונים אליה בכל ליבם (אהבה יכולה להגמר גם כשמתחתנים מאהבה
). אני אישית דווקא מחזיקה בדיעה שאהבה שלא תלויה בדבר היא הכי אמיתית/חזקה שיש, כזו שלא נשארים יחד בגלל קושי בירוקרטי להפרד אלא נשארים יחד למרות שכל כך קל להפרד. אם הבת שלך נשארת בזוגיות שכזו כנראה שבאמת טוב לה, זה נפלא בעיני :)

אגב, בתור אחת שחיה בזוגיות לא מוצהרת בפני אף אחד, אני לא באמת רואה את היתרון של ההכרה של המדינה עבור סטרייטים. ידועים בציבור, כאמור, מקבלים את כל הזכויות גם בלי ללכת להצהיר בשום מקום (אני מכירה אישה שירשה את הידוע בציבור שלה למרות שהוא מעולם לא הצהיר עליה כידועה בציבור..)

לדעתי האישית, שלא באמת חשובה
זה לא משנה מה מצהירים, זה משנה מה עושים בפועל. אם טוב לה, אז מה זה משנה


(אני מבינה אותך, אבל גם אותה
)
 

Ginger L Honey

New member
מבינה לגמריי.

בעצמי עברתי בשנתיים האחרונות איזשהו שינוי.
מאלהורית מוצהרת עברתי לרוצה ילד, אבל לא בכל מחיר. ברגע שהבנתי, שבסה"כ זה משהו שאנחנו כזוג כן רוצים (בעלי רוצה יותר ממני, אבל הוא לא זה שיצטרך להקריב את הגוף ואת התחביבים שלו עבור זה)
לפני שנה וחצי הפסקתי לקחת גלולות למניעת הריון. החלטנו שניתן לטבע לעשות את שלו.
השינוי ההורמונלי הביא איתו המון תסכול. בחודשים הראשונים מאוד התאכזבתי, כשלא נכנסתי להריון. הרגשתי פגומה.
היום אני רגועה. אם זה יקרה-מצויין
אם זה לא יקרה- גם מצויין.
אנחנו מאושרים בכל מצב.
הרחם לא מדגדג לי, ואין לי שום כוונה שיתחילו לחפור לי בשחלות. אני בת 31 בעצמי. ושלמה עם ההחלטות שלי.
אגב, הרעיון של אימוץ יותר מושך בעיניי מאשר הריון, אבל בעלי לא מרגיש שיהיה מסוגל לאהוב ילד מאומץ באותה מידה כביולוגי.
אני מרגישה שקשר ביולוגי מוערך יתר על המידה.
 

a wild rose

New member
מאוד מזדהה איתך

אני כעיקרון לא רוצה ילדים, וזה דבר שהתחזק אצלי דווקא ככל שהתבגרתי בגיל וצפיתי בחברות שלי שהפכו לאמהות וראיתי מה שזה דרש מהן ואילו הקרבות הן ביצעו במסגרת האמהות. ברור לי שיש ויש, ויש לי גם חברות שההקרבות שלהן היו פחותות, אבל בגדול מהתמונה שקלטתי וממה שאני מכירה מ"הבית" - זה לא עושה לי חשק ורק ההפך.

ומהצד השני אני חוששת שאני אתחרט... כשיהיה מאוחר מדי, וזה כשכבר עכשיו אני בתקופה שכדאי שאחליט מהר (בת 34).

אז תובנות אין לי, אני בעיקר מזדהה...
 
ילד זה אתגר

אני מניחה שיש גם שמחה.
בשום אופן לא להביא ילד מתוך רציונל. אם את לא מרגישה שאת רוצה אז לא בכוח.
אני אמא צעירה (4 חודשים), שנים הרגשתי כמוך (אני מבוגרת ממך ב-4 שנים) הרצון התעורר רק לפני שנה וחצי.
 
למעלה