ילדים זה שמחה?
כבר כמה חודשים אני נמצאת בהתלבטות לגבי כניסה להריון. מצד אחד אני נמצאת בתקופה שמתאימה לכך: עבודה יחסית יציבה עם שעות נוחות, עברנו לדירה משלנו, המצב הכלכלי בסדר גמור.
מצד שני אני כמעט בת 32 ואני לא נעשית יותר צעירה עם השנים
.
בעלי עד לא מזמן ממש רצה ילד אבל בשנתיים האחרונות השלים עם הדחיות מהצד שלי. ואני מהצד שלי מעולם לא היה לי רצון/חשק/משהו בפנים שגורם לי לרצות ילד. אין לי את הרצון החזק הזה לילד שלא מעט נשים מסביבי מדברות עליו. מצד שני אני גם לא בדיוק אלהורית קלאסית. אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני בכלל לא רוצה ילדים.
אם היה לי "פנצ'ר" למשל לא בטוח שהייתי עושה הפלה, אבל אני גם לא בדיוק ממהרת להיכנס להריון ודוחה שוב ושוב את התהליך, בידיעה מלאה שזה לא יהפוך ליותר קל עם השנים והשעון הביולוגי מתקתק לו יותר ויותר מהר עם השנים.
מה גם שבחודשים האחרונים עולה בי המחשבה שאם אני אפספס את חלון ההזדמנויות שלי ולאור העובדה שאני לא רוצה לעבור טיפולי פוריות, אולי עם השנים אני אצטער שלא הבאתי ילד ואולי כשאני באמת ארצה כבר לא אוכל להביא בכוחות עצמי.
אם להסתכל על הנתונים האובייקטיביים עכשיו זה זמן מתאים ונכון להתחיל בכל התהליך, אבל בפנים בנפש, אני לא מרגישה את הצורך הזה ואני גם לא יכולה להגיד שאני לא רוצה. בשורה התחתונה אני מרגישה תלויה באויר. אין לי רצון חזק אבל אין לי גם רצון חזק לא להביא ילדים.
ואם כל זה לא מספיק אז אחרי כמה שנות שקט תעשייתי (אנחנו נשואים קצת יותר מ-7 שנים) כל המשפחה שלי כולל את ההורים, אחי וגיסתי, דודים ובני דודים, הורים של בעלי פלוס גם חברים של ההורים מתחילים לחטט לי בנושא בצורה מאוד לא נעימה. בסך הכל אני אדם שאוהב את הפרטיות שלו וזה לא משהו שאני רוצה לשתף בו את כולם. החיטוט הזה נעשה מאוד לא נעים לי, אני לא יודעת איך להפסיק אותו לגמרי- כי באמת שזה משהו ביני לבין בעלי. התעלמות או תשובה עניינית בסגנון "אני לא רוצה" כבר לא עובדת.
רק מה, כל החיטוט הזה מחדד אצלי את הקונפליקט הזה עוד יותר: להביא ילד לא מתוך רצון פנימי אלא מתוך רציונל נטו- עכשיו זה הזמן והגיל.
אגב שמתי לב כי בניגוד לחלק מאלהוריים שהכרתי, אין לי את החשש מאיבוד פרטיות, חוסר שעות שינה- גם ככה אני לא ישנה לילה אחד רצוף כבר כמעט 8 שנים מאז שיש לי חתולים...., חוסר זמן, ספונטניות וכו'. יותר מכנן בי החשש שאני לא אתחבר לילד. מעולם לא התחברתי לילדים של אחרים, אפילו לא לאחיינים שלי. אני לא מתלהבת מתינוקות ופעוטות ודווקא עם ילדים בתחילת גיל ההתבגרות והלאה הרבה יותר קל לי ואני מוצאת שפה משותפת.
אשמח לתובנות בנושא המורכב הזה.
כבר כמה חודשים אני נמצאת בהתלבטות לגבי כניסה להריון. מצד אחד אני נמצאת בתקופה שמתאימה לכך: עבודה יחסית יציבה עם שעות נוחות, עברנו לדירה משלנו, המצב הכלכלי בסדר גמור.
מצד שני אני כמעט בת 32 ואני לא נעשית יותר צעירה עם השנים
בעלי עד לא מזמן ממש רצה ילד אבל בשנתיים האחרונות השלים עם הדחיות מהצד שלי. ואני מהצד שלי מעולם לא היה לי רצון/חשק/משהו בפנים שגורם לי לרצות ילד. אין לי את הרצון החזק הזה לילד שלא מעט נשים מסביבי מדברות עליו. מצד שני אני גם לא בדיוק אלהורית קלאסית. אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני בכלל לא רוצה ילדים.
אם היה לי "פנצ'ר" למשל לא בטוח שהייתי עושה הפלה, אבל אני גם לא בדיוק ממהרת להיכנס להריון ודוחה שוב ושוב את התהליך, בידיעה מלאה שזה לא יהפוך ליותר קל עם השנים והשעון הביולוגי מתקתק לו יותר ויותר מהר עם השנים.
מה גם שבחודשים האחרונים עולה בי המחשבה שאם אני אפספס את חלון ההזדמנויות שלי ולאור העובדה שאני לא רוצה לעבור טיפולי פוריות, אולי עם השנים אני אצטער שלא הבאתי ילד ואולי כשאני באמת ארצה כבר לא אוכל להביא בכוחות עצמי.
אם להסתכל על הנתונים האובייקטיביים עכשיו זה זמן מתאים ונכון להתחיל בכל התהליך, אבל בפנים בנפש, אני לא מרגישה את הצורך הזה ואני גם לא יכולה להגיד שאני לא רוצה. בשורה התחתונה אני מרגישה תלויה באויר. אין לי רצון חזק אבל אין לי גם רצון חזק לא להביא ילדים.
ואם כל זה לא מספיק אז אחרי כמה שנות שקט תעשייתי (אנחנו נשואים קצת יותר מ-7 שנים) כל המשפחה שלי כולל את ההורים, אחי וגיסתי, דודים ובני דודים, הורים של בעלי פלוס גם חברים של ההורים מתחילים לחטט לי בנושא בצורה מאוד לא נעימה. בסך הכל אני אדם שאוהב את הפרטיות שלו וזה לא משהו שאני רוצה לשתף בו את כולם. החיטוט הזה נעשה מאוד לא נעים לי, אני לא יודעת איך להפסיק אותו לגמרי- כי באמת שזה משהו ביני לבין בעלי. התעלמות או תשובה עניינית בסגנון "אני לא רוצה" כבר לא עובדת.
רק מה, כל החיטוט הזה מחדד אצלי את הקונפליקט הזה עוד יותר: להביא ילד לא מתוך רצון פנימי אלא מתוך רציונל נטו- עכשיו זה הזמן והגיל.
אגב שמתי לב כי בניגוד לחלק מאלהוריים שהכרתי, אין לי את החשש מאיבוד פרטיות, חוסר שעות שינה- גם ככה אני לא ישנה לילה אחד רצוף כבר כמעט 8 שנים מאז שיש לי חתולים...., חוסר זמן, ספונטניות וכו'. יותר מכנן בי החשש שאני לא אתחבר לילד. מעולם לא התחברתי לילדים של אחרים, אפילו לא לאחיינים שלי. אני לא מתלהבת מתינוקות ופעוטות ודווקא עם ילדים בתחילת גיל ההתבגרות והלאה הרבה יותר קל לי ואני מוצאת שפה משותפת.
אשמח לתובנות בנושא המורכב הזה.
