ילדים וחוסן נפשי

[בעיקר שואלת]

ילדים וחוסן נפשי

רציתי לשתף את הפורום בדבר, שטורד את מנוחתי מאז אתמול. אתמול היינו בארוע משפחתי. בני בן ה-8.5, ילד רגיש מאד וילדותי, שיחק עם שני ילדים נוספים בני גילו. השניים עשו קנוניה כנגדו. בשלב כלשהו, התעורר ויכוח בינם לבינו, וכשפנו להורים לברר את הסוגיה-התברר שבני טעה. הוא היה נסער מאד מכך שטעותו נחשפה קבל עם ועדה, התקשה להודות בה ופרץ בבכי מר. בשלב מסויים אף יצא מהבית ונעמד בחניה. התלבטתי כיצד עלי לנהוג. מחד-הילד חייב ללמוד להתמודד עם מצבים כגון אלו. אין באפשרותי, ולדעתי גם לא רצוי, שאתערב בעימותים כנ"ל. הרי אינו יכול לחסות בצל סינרי לעד. מאידך-הילד כל-כך רגיש, עדין וילדותי, שאני חשה חובה לסוכך עליו. החלטתי להניח לו להרגע בחוץ (מדי פעם הצעתי לו להכנס ולזלול ממתקים שאהב). החלטה, שכמובן, גררה ביקורת של בני המשפחה על תיפקודי ההורי (מפקירת פצועים בשטח). לסיכום, חזרתי מהארוע מתוסכלת מאד, לא משתחררת מתחושת הכשלון, על שלא הצלחתי להקנות לו את אותו חוסן נפשי, שכל-כך חסר. מתנצלת על האורך. אשמח לקבל עצותכם ודעותכם.

 

[פפו]

קחי את עצמך כדוגמא

ותארי לך שהנך בחבורת אנשים שמפטפטים על דא והה והנה פלטת שטות קורה לכולנו שפולטים משפט ללא מחשבה יתרה. עתה חישבי על שתי אופציות: האחת שמישהו מהנוכחים או בן זוגך לוחש באוזנייך ומאיר את דעתך. השניה שמישהו מהנוכחים או כולם מעמידים אותך על "טיפשותך" בפורום מלא.... עכשיו ספרי לנו כיצד את מרגישה

 

[אורמור]

הגיל שלו

זה גיל שמותר לו לנסות להתמודד בעצמו ומאידך מותר לך ורצוי לך להיות שם לצידו לא ממש לסוכך, לא היתי משמשת בממתקים כי זו הסחה אבל אולי היתי ניגשת להקל, להיות שם לצידו לאחר פרק זמן קצר של לאפשר לו להיות עם עצמו ואז לגשת וללבן איתו. בגיל שמונה עוד מותר לו להצמד לסינר, ומותר לך להיות שם בשבילו, לא ממש סיפרת איך הסתיימה הפרשה אז קצת קשה לי להמשיך מכאן. אולי תרחיבי אור

 

[ירקרק]

להתמודד לבד!

קראתי שוב ושוב את הודעתך ונותרתי חסר הבנה - מי פנה אל ההורים "לברר את הסוגיה"? אני ככלל, למרות שיש מקרים יוצאים מן הכלל, לא מתערב במריבות של הילדים, לא של אלו שבינם לבין עצמם, ולא של אלו שבינם לבין שאר ילדי השכונה, העיר והמדינה

אני לא מוכן להיות השופט ביניהם… שילמדו להתמודד לבד! שילמדו לעמוד על שלהם - מחד, שילמדו להפסיד בכבוד - מאידך. למרות זאת, כשאני רואה את הילד/ה בשעה שהוא מתמודד/ת, אני שם כדי להיות איתו/ה בהתמודדות הזו - אני לא מנסה ליפות את הבעיה, אני לא מנסה להעביר נושא, אני רק מסביר לו/ה מהיכן נבעה הטעות ואיך הוא/היא אמור/ה לתקן אותה. לסוכך - כן! להילחם בשבילו/ה - לא! ולעניין ההרגשה האישית שלך - אני מאוד מופתע עד כמה את לקחת את זה קשה הילד כבר מזמן שכח מזה… ואת עוד אוכלת את הלב זה פייר זה?! "ילדים זה שמחה" - כבר אמרו את זה פה פעם?! ירקרק

 

[אחותו של שקספיר]

משפחת ספוק היקרה,

אני לגמרי מתעלמת מהסיטואציה,כי בעיניי היא רק טריגר שולי לבדיקת הגבולות ההוריים שלך עצמך. שני משפטים תפסו לי את העין "החלטה שגררה ביקורת בני המשפחה על תפקוד הורי" "לא משתחררת מתחושת הכשלון...על שלא הצלחתי להקנות לו חוסן נפשי..." ואני הולכת להגיד לך אמירה אולי לא תומכת כל כך,אז אולי אם את לא במצב רוח הנכון, דלגי עליה. ***** כמה השפעה יש למשפחה המורחבת שלך, על תפיסת ההורות האישית שלך? וכמה תחושת כשלון את סוחבת , ולמה? מהן הציפיות של עצמך מעצמך כאם? ולמה אירוע כזה הופך אותך מתוסכלת? ואל תעני,רק תחשבי עם עצמך,אולי. ***** ועיצה כן חיבוקית-מהסוג האמיתי, לא של האייקון הצהוב המתגלץ´ תמיד תמיד הכי נכון ללכת אחרי תחושות הבטן. תחושות הבטן שלך אמרו לך שצריך לתת לילד להתמודד-ונתת לו (בדרכו, עם כעסיו, עם תסכוליו). ואז באה הסביבה(המשפחה) והציפיות החברתיות(כשלון/אשמה/תסכול) ואופס-כל תחושות הבטן התהפכו לך. כשנולד הבן הבכור שלי, בחרתי להניק, וכמו כל פאטמה מצויה, איך שהוא היה בוכה אני הייתי מתפשטת. אבא שלי,הביא לי את הספר של דר´ ספוק,אז היה להיט תורן. קראתי שלשה פרקים ראשונים, כתוב שם להניק כל ארבע שעות, להרגיל את הילד , והוא לא צריך יותר, ובכלל בעניין פינוקים ולא טוב יותר מדי על הידיים וכו. אז אמרתי לד"ר ספוק, באחת משיחות הלילה הארוכות(כי לעוללים יש נטיה פרועה לחשוב שאור המנורה זה השמש במרום),שיגדל ככה את הילדים שלו. ואני אגדל את שלי,איך שהבטן שלי מרגישה לי נכון. גם אם המימסד הרפואי-פדגוגי חושב שאני טועה על סמך מחקרים וכו. מה זה בא לאמר? לא שצריך להניק אותו בגיל 8-קצת מוגזם. אבל שכל מי שאומר לך מה שהוא חושב שצריך להיות ונכון לעשות, מתאים את התשובה לעצמו. ואת -מה שאת עושה, הוא הכי הכי נכון לך.ולכן גם לו. ואם ככה- שכולם יקפצו לך!

 

[אטיוד5]

יש נכון?

תעשי מה בראש שלך. זה טבעי וזה נכון. אמא שאכפת לה היא אמא טובה. זהו. וחוץ מזה יש בקהילית תפוז כמה פורומי הורים. הורים למתבגרים למשל. שם גם ישמחו לענות לך.

 

[האלי]

כל כך ברור וחד משמעי (בעיני לפחות)

המצוקה הגדולה ביותר שאנחנו סוחבים איתנו היא מצוקת הבדידות! נולדנו כולנו לאהוב ולהיות אהובים ללא גבול. (סליחה מכל אותם אלו שמקבלים חררה ממשפטים כאלו. בדקתי, ועובדתית זה נכון, תבדקו גם אתם. אז מה אם זה נשמע כמו משפט של כאלו בגלימות כתומות/לבנות/אחרות עם צמה קטנה בקדקד). ברגע שילדך הרגיש נסער מה שהוא היה צריך זה את תמיכתך. לא קל לתת תמיכה אמיתית אפילו לילד. במקרה שאת תארת נכון היה (לדעתי, שואלת. כל מה שאני אומר אני אומר על דעתי בלבד, יכול להיות שלמישהו תהיה דעה אחרת לגמרי... ואולי הוא צודק) לצאת עם הילד להיות איתו ולומר לו: "אני רואה שקשה לך. אני אוהבת אותך ואני לא רוצה שתהיה לבד כשקשה לך. אני אהיה איתך פה" ואת יכולה להבטיח לו שתמיד תהיי לו. תמיד תתמכי בו. מתוך כך יצמח בו החוסן הנפשי. מתוך הידיעה שהוא יכול להשען עליך, שתמיד תהיי שם עבורו, שתמיד תתמכי. אין צורך, טעם או סיבה לנסות לפתות אותו בממתקים. מה שחסר לילד זה התחושה שיש על מי לסמוך, שהוא לא לבד. לא חסר לו ממתקים. עוד שני דברים ברשותך? (את ביקשת סליחה על האורך? מה אני אגיד?) קודם כל וותרי על תחושת הכישלון. עשית הכי טוב שיכולת, על פי שיקול הדעת שלך וההבנה שלך. יכול להיות שבעתיד תעשי יותר טוב (כמו שיכול להיות שבעתיד תעשי פחות טוב) אבל במצב הנתון, עשית הכי טוב שיכולת. וותרי על תחושת הכשלון. ודבר שני, הבדילי בין לחסות בצל סינרך, לסוכך ולגונן לבין לתת לו תחושה של ביטחון ואמון בו וביכולתו. כדי לטעת בו את תחושת הביטחון הזו את צריכה קודם כל באמת להאמין בו ולבטוח בו ובתבונתו וביכולתו להתמודד עם כל מה שייקרה בדרכו (וזה שינוי לא קל) ומהמקום הזה של בטחון מלא בו וביכולתו תוכלי לתמוך בו ולתת לו את התחושה שיש על מי לסמוך. שלך, האלי.

 

[בעיקר שואלת]

עוד כמה פרטים...

הילדים שהתווכחו, החליטו לברר את הטעון בירור, באו בפני כל המשפחה ושאלו. מובן שלא יכולנו שלא להשיב להם. ניסיתי לתת לבני "מוצא של כבוד" ולתת הנמקה לטעותו, הוא סרב לשתף פעולה. אחרי שיצא את הבית, הצטרף אליו בעלי, וניסה לשוחח איתו משך למעלה מחצי שעה. הוא היה נסער כל-כך, עד שלא היה מוכן להקשיב. בסופו של דבר, דקות אחדות אחרי שבעלי הניח לו להיות עם עצמו, הוא החליט לחזור ליומולדת, שמח ושיחק שם עד לרגע שעזבנו. לעניין התחושות שלי, אז ככה, אני תמיד מפקפקת ביכולותי ההוריות, תמיד לוקחת מאד קשה סיטואציות כגון אלו (מעורבות רגשית עצומה בחיי הילדים), וחדורת רגשי אשם. זה כנראה בגנים... ולעניין ד"ר ספוק, גם לי יש חשבון איתו !!!

 

[אטיוד5]

יש לי דעה נחרצת אחת להשמיע לך

אם יש לך חשבון עם ד"ר ספוק, אז את אמא מצויינת! לטעמי הוא אחד הגורמים העיקריים להרס של דור שלם.

 

[פלסטיק]

אני אוהב אנשים לא בטוחים

וששואלים ומבררים תמיד. זה שאת שואלת ומבררת (בעיקר את עצמך) עושה אותך יותר טובה. רק אל תייסרי את עצמך כל כך בגלל זה, גם עם טעית עשית הכי טוב שאת יכולה ויודעת.

 

[חונה לרגע]

חוסן נפשי - תכונה נרכשת\נלמדת

לדעתי אחד הדברים החשובים בחיים הוא היכולת להתמודד עם טעויות. מהתמודדות נכונה עם כשלון אפשר לגדול ואילו להיפך אפשר להתגמד ולפחד מהתנסויות חדשות. תבדקי בינך לבינך כיצד את כהורה מתייחסת אליו כאשר הוא טועה. שילד שמתייחסים לטעויותיו בסלחנות ובסבלנות לומד להיות סלחני לעצמו ולא "לאכול" את עצמו על כל טעות. מנסיוני, ילד שגוערים בו או שמביעים אי - שביעות רצון מכשלונותיו ייסגר ולעיתים אף יעדיף לשקר ובלבד שכישלונותיו לא ייחשפו.