ילדים והשפעתם על הגירה

[Ayelet CA]

ילדים והשפעתם על הגירה

בזמן האחרון עולות אצלנו תהיות בנוגע לילדנו העתידי והיכן נגדל אותו. עזבנו את ישראל לפני קצת יותר משנה וחצי ועברנו בעקבות העבודה של האיש שלי. כשעזבנו, הוא מבחינתו חש שזה לתמיד ואין לו מה לחפש יותר בישראל, הוא לא אוהב את הכיוון התרבותי שאליו המדינה הולכת, ועוד כל מיני דברים שהוא לא מאמין שישתנו אי פעם, גם אם יהיה שלום ושגשוג כלכלי. למרות דעתו הנחרצת, הדיון בנושא "ישראל כן או לא" עולה על שולחן הדיונים לא מעט פעמים. זה יותר דיון תיאורטי כי כרגע אנחנו לא מתכננים לחזור. אני עוד לא גיבשתי דעה בנושא ומסתבר שבחומת ה"אנטי" של האיש נבעו סדקים לאחרונה, והסיבה היא הריוני המתקדם. האיש חש שזה לא פייר כלפי הוריו שנכדם הראשון יגדל רחוק מהם וזה גם לא פייר כלפי הילד לא לגדול ליד סבא וסבתא. להורים שלי זה כבר הנכד השביעי, ואם אנחנו נשארים כאן אנחנו למעשה "גוזלים" ממנו את חווית המשפחה המורחבת, בני דודים ומפגשים משפחתיים עליזים וטעימים שמתרחשים אצלנו לעיתים מזומנות. היות שזה דיון אז יש גם צד שני והוא העובדה שההורים מבוגרים, של שנינו. זה קשה לדבר על זה אבל האיש טוען שבמבט מפוקח, כמה שנים באמת הנכד יהנה מהסבא והסבתא? ובינתיים הוא יגדל במדינה שאוכלת יושביה. הצאצא שבדרך גורם לאיש להיות ממש חצוי בין היתרונות והחסרונות של ישראל ושל ארה"ב. ושנינו קולטים שזה מצב שבו כנראה נחיה שנים רבות, כלומר תמיד נישאר חצויים. אנחנו לא "חיים על המזוודות" אלא בונים את חיינו כאן כאילו אנחנו מתכוונים להישאר כאן לעד, כי לדעתנו לא בריא להתנדנד ולהיות כל הזמן עם רגל אחת במטוס. אי אפשר לתת לחיים להוביל אותנו. אנחנו מתכננים מתישהוא להפסיק לשלם שכירות ולקנות בית, וזו החלטה כבדת משקל, כי לקחת משכנתא בארה"ב ואז לעזוב זה הפסד נטו של כסף. רק אחרי 5 שנים זה מתחיל להתאזן. להחליט עכשיו או בעוד שנה שנשארים לפחות 5 שנים זו החלטה כבדה מאוד, ושנינו לא יודעים מה לעשות. אני אשמח לשמוע דעות שלכם בנושא, איך, אם בכלל, השתנו הרגשות שלכם לגבי השתקעות בחו"ל אחרי שנולדו לכם ילדים, או שאם עברתם עם ילדים לחו"ל איך אתם מתמודדים עם ההבדלים בין פה לישראל מכל ההיבטים, חינוך, משפחה, חברים וכו'.

 

[AdiBos]

ואו אילת דנו בנושא המון פעמים ובכ"ז

בכל החלטה שלא עושים תמיד צריך לוותר על משהו אז נכון שהחלטנו לעבור לכאן לפני שבע שנים לא היו לנו עדין ילדים והבטחון הכלכלי היה הנושא היחיד על הפרק בינתיים נולדו לנו כאן שני ילדים מקסימים וזה עורר בנו את אותן שאלות שאת שאלת אבל הביטחון הכלכלי והאפשרות להעניק חינוך טוב לילדים כאן היו חשובים מאוד מנטלי זה מאוד קשה כי הם גדלים רחוק מהמשפחה שלי וההויה השראלית אבל למה אני אחזור?להיות מובטל לחות ב60מר עם אוברדרפט ענק בחשבון וחינוך שמסתבר הדרדר בשנים האחרונות איזה עתיד יהיה לילדים שלי שם הלואי ויכולתי להביא את כל המשפחה ואת ל עם ישראל

 

[irisgh]

חוזרים

אנחנו חוזרים עוד כמה שבועות לארץ. כן, סה"כ היינו שנה. ולשנינו קשה לחשוב שיהיו לנו ילדים לא ישראלים. אבל אני מוכרכה להגיד, שלי, ובנפרד, לבעלי, הרבה יותר טוב פה. אני בכלל לא עובדת, ולהפתעתי זה ממש כיף. והוא כן עובד, אבל יש פחות לחץ מבארץ. ואנחנו שואלים את עצמינו, למה בעצם אנחנו חוזרים אם כל כך טוב לנו פה, בנתיים. ועוד יש לנו שני בנים...

 

[anithai]

אז למה באמת חוזרים ?

אנחנו חוזרים רק בגלל הבוס המחריד שלנו

 

[Ayelet CA]

אני מניחה שאותם נושאים מטרידים את

כולם וקרוב לודאי נלעסו כאן בפורום בעבר. תודה על התשובה בכל אופן.

 

[עדי בשמיים]

יש לי המון מה להגיד

אבל מחר. אולי אני אשן קצת היום ואהיה מסוגלת להתבטא מחר.

 

[ronnieyuval]

אני מרגישה בדיוק אותו הדבר

שנינו עברנו לכאן בתקופות שונות ובנפרד. כאן נפגשנו, וכאן בנינו את חיינו המשותפים אבל גם האישיים (קריירות וכו'). לחזור לישראל מבחינתנו יהיה פשוט התאבדות כלכלית. וכן, אנחנו לא מתביישים להודות שזה מאוד מאוד מאוד חשוב לנו. בתנו הבכורה נולדה כאן, ובעוד שבועות ספורים תוולד גם השניה. כמובן שמתגעגעים למשפחה, אבל שומרים על קשר מאוד הדוק ומתראים כמה שרק אפשר. יש תקופות שנדמה כאילו אנחנו נעים מביקור לביקור, ואם אנחנו לא נוסעים אז תוך חודש מישהו יבוא אלינו... שלא נדבר בכלל על האספקט הבטחוני המאוד מאוד מטריד. ובלי שאף אחד יקום ויתחיל לצעוק עליי, אני גם לא מתביישת להודות שהרבה יותר נעים לי כאן מבחינה תרבותית וחברתית. האנשים יותר נחמדים, וזה כולל את רוב הישראלים שמגיעים לאזור מפני שזה חומר אנושי מסוג מסויים כנראה. אנשים יודעים להתחשב פה אחד בשני, לא להתערב בחיי שכניהם או בני משפחותיהם, לכבד זה את זה, לחייך גם לאדם זר ברחוב, יש תרבות נהיגה בכבישים, שירות לקוחות שבחיים לא תמצא כמוהו בישראל... אתם יכולים לקרוא לי מה שאתם רוצים. לא ממש אכפת לי... אבל ככה אני מרגישה. אז אנחנו חיים פה. כי כאן טוב לנו. זה הקיצור הנמרץ של מה שרציתי להגיד. ישראל שאני זוכרת מילדותי אינה המדינה שקיימת כיום. האמת? לא בטוח שמה שאני מתרפקת עליו אינו נוסטלגיה דמיונית שבניתי לי...

 

[AdiBos]

../images/Emo45.gif

 

[עדי בשמיים]

כמה רגשות מעורבים...

"פתאום ראיתי בפינה את ארץ ישראל הישנה והיפהפיה והנשכחת והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת" הכל מכל וכל, סמתוכה אחת גדולה של כאב וערגה וגעגועים, עם ההכרה היבשה והקרה שכאן אני יכולה לתת לו מה שבארץ לא אוכל. אבל אבל אבל אבל, הילד שלי יגדל לחשוב שסבא וסבתא הם דמויות על מסך? הילד שלי ילמד קרוא וכתוב בשפה זרה? הילד שלי לא יזכה לשחק כדורגל עם דוד שלו הילד שלי לא יחגוג סדר פסח עם סבא וסבתא, דודים ובני דודים, ולא יצבטו לו בלחיים כשישאל את הקושיות בפני שולחן סדר שם עשרים איש הילד שלי לא יצעד בעדלאידע בפורים הילד שלי לא יזרוק שקיות מים מהחלון בשבועות הילד שלי לא יכיר את ההרגשה של יום שישי אחה"צ ברחוב למסיבות בגן ובבית הספר תבוא רק אמא הילד שלי לא ייסע עם סבא לטייל בירושלים בשבת הילד שלי לא יסע עם סבתא לסופשבוע בכנרת הילד שלי לא ילווה את דוד שלו לבקו"ם בדמעות הילד שלי לא ישיר שלום כתה אלף הילד שלי יקרא לגננת שלו "מיס סטיוארט" הילד שלי יחזור מהגן ויפנה אליי באנגלית, ואני אענה בעברית הילד שלי ישיר "if you're happy and you know it" במקום "מי שטוב לו ושמח" הילד שלי יבקש עץ כריסטמס בסלון כמו כל הילדים הילד שלי יגדל להיות אמריקאי הילד שלי יגדל להבין שכסף זו המטרה הכי חשובה בחיים הילד שלי יהיה זכאי לשירותים רפואיים אפילו אם אמא שלו לא תוכל לעבוד הילד שלי לא יכיר את הרחובות שאמא שלו גדלה בהם הילד שלי לא יעמוד בצפירה ביום השואה הילד שלי לא ישתתף בטקסי יום הזכרון לילד שלי לא יצבוט בלב לראות מכוניות נוסעות ביום כיפור הילד שלי לא ילך לצבא? הילד שלי לא יגדל ישראלי. אבל, אבל, אבל... לילד שלי תמיד יהיה מה לאכול לילד שלי יהיו צעצועים לילד שלי תהיה אמא שלא צריכה לעבוד עד שמונה בערב הילד שלי יוכל ללכת לחוגים ולצאת לטיולים הילד שלי יהיה בטוח מפני התפוצצויות בקניונים הילד שלי יגדל בלי לראות רובים ואקדחים, דם ומוות מסביב יום יום הילד שלי ילמד עוד שפה הילד שלי יגדל עם אינטרנט מהיר, טכנולוגיה, רווחה כלכלית הילד שלי ידעה מה זה שלג, ושלכת אדומה הילד שלי יראה אגמים, מפלים, נחלים, טבע בקצות האצבעות הילד שלי יסע ברכב הכי מוגן ובכסא הרכב הכי בטוח הילד שלי ילמד לתקשר עם אנשים דרך האינטרנט, לדבר עם סבא וסבתא במצלמה הילד שלי יכיר עוד תרבות, עוד דת, עוד מנהגים אבל אבל אבל אמא של הילד שלי כל כך מתגעגעת לחברים שלה בבית לטיולים לרמת הגולן לפעילויות של כל החברות עם הילדים בסופי שבוע להרגשת החג ברחוב בליל הסדר, לשקט של יום הכיפורים לאמא לאבא לאחי הקטן לדודים של אמא שימיהם על פני האדמה קצרים לאויר של ירושלים למדשאות של גבעת רם לקבר של החבר הכי טוב שלה לטאקי ורייס ושעת סיפור עם שלמה אבס לים... לעברית ברחובות לארוחות שבת עם המשפחה לאהבות הישנות, ולחדשות שעוד יבואו להיתקל ברחוב באנשים שהכירו אותה מילדותה להתבגר, להזדקן עם חברי ילדות "איפה הם הימים שלא ישובו עוד לא, הם לא ישובו לא, לא" אבל, אבל... אבל, אמא של הילד שלי עובדת, מפרנסת, יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה אמא של הילד שלי נוסעת במכונית חדשה שלא מסכנת את חייה ואת חייו אמא של הילד שלי הולכת לעבודה בתשע וחוזרת בחמש וחצי אמא של הילד שלי לא עובדת בסופי שבוע אמא של הילד שלי לא צריכה סיוע מהמדינה, ביטוח לאומי, ושום טובות או נדבות מאף אחד ושום דבר לאמא של הילד שלי כבר יש פה חיים אחרים, חברים אחרים, הרגלים אחרים הילד שלי עוד לא יודע מה הוא מרווח או מה הוא מפסיד הוא סומך על אמא שלו שתעשה עבורו את ההחלטות הכי טובות אבל מה ההחלטה הכי טובה?? הלוואי וידעתי, כי האמת היא שייתכן ולעולם אהיה חצויה, עקורה, מתגעגעת...

 

[mal1]

../images/Emo45.gif מסכימה עם הכל ורק רוצה להוסיף

"הילד שלי" (הבכור) כבר בן 12 ואחרי 3 שנים פה כשבסוף כל שנה מתלבטים מחדש (כשמתקרב החופש הגדול..) אם לחזור או להשאר - הוא כבר מביע דעה. בשנה הראשונה הוא הצהיר שטוב לו פה אבל הוא ישמח לחזור. בשנה השניה הוא הודיע לנו שטוב לו פה ובסוף השנה השלישית זה כבר היה "לא רוצה לחזור...". אם וכשנחליט לחזור, הוא יסתגל - כפי שהסתגל בהתחלה לחיים כאן אבל ככל שהילדים מתבגרים זה נעשה קשה יותר. הבן הצעיר שלי (4) לעומת זאת אדיש לחלוטין לנושא ופשוט טוב לט היכן שטוב לנו (ולהיפך כמובן).

 

[s i v a n1]

עדי - כתבת מקסים!

ולצערי כ"כ נכון... אחרי כמעט שנתיים פה, גם אנחנו מתחילים לספור לאחור - חוזרים לארץ. לנו לפחות חלק מה"אבלים" עדיין יותר משמעותיים מהאחרים. הכי כאב לי שכתבת שהקטנים שלנו סומכים עלינו להחליט מה טוב בשבילם - ואני בכלל לא בטוחה שיש טוב מוחלט. סיוון

 

[az ma]

על פניו נראה שרשימת "בעד לחזור"

ארוכה יותר... אני הייתי ממליץ לערוך רשימת בעד/נגד "עיקרית" שתכיל רק ארגומנטים ח-ש-ו-ב-י-ם (ומעלה...) ורשימה "משנית" של צ'ופרים, ולהעזר בה רק במידה והרשימה העיקרית יוצאת "תיקו"... אין לי זמן ו"ראש" כדי להרחיב ולחלוק מנסיוני (העתיר). השורה התחתונה: אם אתם מרגישים ישראלים בכל רמ"ח אבריכם ויכולים להתפרנס בארץ בכבוד, המלצתי החד-משמעית (no ifs no buts)... לגדל ת'זאטוטים בארץ...

 

[החבר של כולם]

האם אני מבין שחזרתך ארצה כבר אינה

עובדה מוגמרת? קל מאוד להסכים ולהזדהות עם מה שכתבת (גם אני מגדל ילדים כאן והגדולה כבר הולכת לתיכון), אבל אינני יכול להתאפק מלתת קצת "קונטרה" משלי לחלק מהשורות - לפחות על סמך הנסיון האישי שלי. שימי לב, הקונטרה כאן היא לאו דוקא ביקורת, אלא הרהורים מהכיוון שלי (חלקם אפילו חיזוקים): > הילד שלי ילמד קרוא וכתוב בשפה זרה? אכן בעיה כאובה, אך פתירה באזורים עתירי ישראלים. הילד עשוי להרויח פעמיים (שתי שפות אם). > הילד שלי לא יחגוג סדר פסח עם סבא וסבתא הילדים שלי חגגו סדר פסח אם סבא וסבתא בישראל כמה פעמים מאז שהגענו לכאן. נכון, זה עולה כסף אבל כסף הרי צומח פה על העצים

> הילד שלי לא יצעד בעדלאידע בפורים אכן כך. Haloween מהווה לטעמי תחליף עצוב ביותר. > הילד שלי יקרא לגננת שלו "מיס סטיוארט" מה רע בזה? > הילד שלי יחזור מהגן ויפנה אליי באנגלית, ואני אענה בעברית לא נכון. הוא יפנה אלייך בעברית. > הילד שלי יבקש עץ כריסטמס בסלון כמו כל הילדים לאו דוקא - אם תצטרפי לקהילה יהודית חמה (בית-כנסת, רחמנא ליצלן) > הילד שלי יגדל להיות אמריקאי מה רע בזה? > הילד שלי יגדל להבין שכסף זו המטרה הכי חשובה בחיים מה שנכון. הילד שלי לא ילך לצבא? מה רע בזה? חוץ מזה, כבעל אזרחות ישראלית תמיד תהיה לו הבחירה כן ללכת לצבא. אבל, אבל, אבל... > לילד שלי תמיד יהיה מה לאכול נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי בישראל מעודי ילד רעב! (למרות שיש לי טענות רבות על קיפוח וגזענות בישראל). > הילד שלי יהיה בטוח מפני התפוצצויות בקניונים שום מקום לא בטוח, אבל זה נכון שההרגשה הכללית כאן היא יותר שלווה. > הילד שלי ילמד עוד שפה יש לי אנגלית מצויינת, וכולה מבית-הספר בישראל. חוץ מעברית ואנגלית אני יודע עוד כמה שפות. דווקא בארה"ב לומדים לדעת רק שפה אחת. > הילד שלי יגדל עם אינטרנט מהיר, טכנולוגיה, רווחה כלכלית רווחה כלכלית כן. אינרנט מהיר וטכנולוגיה יש גם בישראל. > הילד שלי ידעה מה זה שלג, ושלכת אדומה > הילד שלי יראה אגמים, מפלים, נחלים, טבע בקצות האצבעות

> הילד שלי יסע ברכב הכי מוגן ובכסא הרכב הכי בטוח וגם לא יאלץ לנסוע בכביש ישראלי...

> אמא של הילד שלי עובדת, מפרנסת, יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה > אמא של הילד שלי נוסעת במכונית חדשה שלא מסכנת את חייה ואת חייו > אמא של הילד שלי הולכת לעבודה בתשע וחוזרת בחמש וחצי > אמא של הילד שלי לא עובדת בסופי שבוע > אמא של הילד שלי לא צריכה סיוע מהמדינה, ביטוח לאומי, ושום טובות או נדבות מאף אחד ושום דבר כמה נכון!!! > אבל מה ההחלטה הכי טובה?? כל החלטה היא טובה - בתנאי שאת מחליטה ואינך חיה "לא פה ולא שם".

 

[עדי בשמיים]

עובדה מוגמרת היא תהיה

ביום שבו נחזור - עד אז הכל חלומות... התלבטויות. אין לי ספק שיום אחד נחזור. אין לי ספק שזה יהיה לפני שתבור ילך לבית הספר למשל, כולי תקווה שזה יקרה במהלך השנה-שנתיים הקרובות, אבל מי יודע? אם יהיה לי האומץ? האפשרות? הלוואי... והלוואי שכשאגיע לשם לא אתחרט. מה שאיילת אמרה נכון, יש ימים שאני מקנאת באנשים שחיים בארץ, שאין להם את האפשרות, שאין להם את ההתלבטות, שלא מכירים את העולם האחר.

 

[החבר של כולם]

שיהיה בהצלחה

כשהייתי בערך בגילך היתה לי התלבטות דומה, וכפי שנטית לחזור לארץ מתוך רגש, גם אני החלטתי לעשות כך (היתה לי אז ילדה בת שנה וחצי). מהר מאוד התפכחתי - ותוך מספר שנים חזרתי לכאן לצמיתות. היום אותה פעוטה הולכת כאן לתיכון.

מה לעשות, גם מדינת ישראל "צועדת על קיבתה" (דהיינו "חיה על הלחם")... רגש רגש, והאידיאולוגיה כבודה במקומה מונח, אבל אחד מהשיעורים הכואבים שלומדים ככל שמתקרבים לעולם הבא הוא שעם רגש אי אפשר להבטיח קורת גג ורווחה לילדים.

 

[AdiBos]

../images/Emo45.gifעדי בשמים סחתין על ההשקעה

 

[SupermanZW]

תגובה

מה פתאום סבא וסבתא דמויות על המסך?, את באמת מאמינה שהילדים כל כך נאיבים? כדאי מאוד שהילד ילמד קרוא וכתוב בשפה זרה, כך הוא ידע שפה נוספת לזו שתלמדי אותו ממילא. הילד כן יזכה לשחק כדורגל עם דוד שלו, מה גם לבקר את קרוביכם בישראל אינכם יכולים כבר? הילד כן יחגוג סדר פסח עם סבא וסבתא דודים ובני דודים שלו לפעמים, תטוסו לישראל בפסח כלשהו. לא יצבטו לו בלחיים..., אז מה? לא יהיו 20 איש, זה משנה כמה? לא יצעד בעדלאידע, יהיו לו מספיק הזדמנויות לצעוד בנסיבות אחרות בארה"ב. לא יזרוק שקיות מים מהחלון, מה את רוצה ילד ברברי? לא יכיר את ההרגשה של יום שישי אחה"צ, שבת בבוקר בארה"ב זה בדיוק כמו שישי אחה"צ בישראל. רק אמא תבוא למסיבות גן, טבעי, לא? הילד יסע לטייל בירושליים בשבת עם סבא, כשתטוסו לחופשה בישראל. הילד יסע עם סבתא לסוף שבוע בכינרת, אותו כנ"ל הילד שלך לא יתגייס, תשמחי שהוא לא יסכן את חייו. הילד יקרא לגננת "מיס סטיוארט", אז מה? לא ישיר שלום כיתה אלף, יש שירים כאלה גם באנגלית, מטופשים לא פחות. יפנה אליך באנגלית, אז הוא ידע עוד שפה, תשמחי. אותו שיר באנגלית, אותה משמעות. עץ כריסמס בסלון, נו אז מה?, יקר לכם לקנות לילד מתנות בעוד חג? יגדל להיות אמריקאי, נכון, ואז לא יגרשו אותו מבתי מלון באירופה. כסף הוא באמת המטרה החשובה ביותר בחיים (אחרי בריאות, אושר, ועוד כמה, שגם בארה"ב הוא יכיר). יהיה זכאי לשירותים רפואיים, חשוב מאוד, ועל זה את מוכנה לוותר? יכיר את הרחובות שאמא שלו גדלה בהם, בטיול בישראל. לא יעמוד בצפירה ביום השואה, יותר חשוב לדעת את המשמעות מלשמוע צפירה ולעמוד. לא ישתתף בטקסי יום הזיכרון, זה לא יחסר לו כאמריקאי, אז למה להעציב אותו? מכוניות נוסעות ביום כיפור, זה דבר טבעי, שיסע באופניים בגינה. לא ילך לצבא, יותר טוב שתדאגי פחות. לא יגדל ישראלי, ויהיה לו יותר קל בעולם, וגם יגדל עם מנטליות מנומסת יותר. את מתגעגעת לחברים?, תכתבי להם מכתבים. טיולים לרמת הגולן, כשיהיה לך חופש. פעילות בסופי שבוע, תצטרפי לקהילה היהודית. הרגשת חג בליל הסדר, לכי לבית כנסת קונסרבטיבי, הם עושים שם ליל סדר כמו שלא ראית בישראל. שקט של יום כיפור, יהיה לך מספיק שקט כל יום ראשון וגם לא תרגישי הבדל משמעותי כי האמריקאים שקטים בהשוואה לישראלים כל ימות השנה. מתגעגעת לקרובים וחברים, כשתבקרי בישראל תפגשי אותם, גם הם יכולים לבקר אותך. טאקי ורייס הם משחקים אמריקאים במקור, אם תחפשי תמצאי. שעת סיפור עם שלמה אבס, תפתחי ערוץ הילדים בכבלים האמריקאים, גם להם יש שעת סיפור עם מנחה שמספר בדיוק כמו שלמה אבס, אבל באנגלית (בשביל ילד אמריקאי כמו שיהיה לך זה אותו דבר). גם בארה"ב יש ים, והרבה יותר מבישראל, אם את גרה קרוב לחוף, ויש גם המון אגמים נחלים ונהרות. עברית ברחובות, יש בניו יורק קהילות ישראלים שמדברים עברית, אם זה מעניין מישהו... ארוחות שבת גם בארה"ב אפשר לעשות. אהבות ישנות, תתגעגעי אליהן בכל מקום, לא משנה איפה. אז מה נשאר מהרשימה הזאת? פשוט כלום.

 

[עדי בשמיים]

התגובה כל כך מטופשת

שממש לא שווה שאגיב. רק דבר אחד - עצוב לי עליך אם אין דבר בחייך, בעברך, בהיותך ישראלי - במסורת, בערכים ובהיסטוריה של העם והמדינה שחשובים לך, אבל לי הם כן חשובים, וחשובים מאוד - ואני רוצה לגדל את הילד שלי על אותם דברים החשובים לי.

 

[doronf65]

עדי, התגובה לא מטופשת אלא

הרבה יותר ראלית ממה שאת כתבת, כיון שכאשר אנו (וגם אני כלול) כותבים דברים בסגנון שאת כתבת אנו למעשה מבכים את האובדן שלנו ולא של ילדינו. הם אינם חשים שהפסידו כיון שיש להם את הרווח שלהם, אותו הם מכירים, בדיוק כשם שאנו איננו חשים שהפסדנו בכך שאיננו משתובבים בשלג של פולניה ובונים בובות שלג כשם שחוו סבינו (במקרה שלי פולניה ורוסיה...). העולם מתקדם, וחוויות משתנות עם החיים ועם הדורות. כנראה שאנו עם שכזה, שאינו מצליח להישאר במקום אחד כמה דורות רצוף, ואין להילחם בכך אלא ללכת עם הזרם. זה הרבה יותר קל (מודה), אבל גם יותר נכון אולי ללכת למקום בו החיים מוליכים אותנו, ובו נוח יותר לגדל את ילדינו ולתת להם הכל מבחינות רבות. את שאר הבחינות הם ישלימו ויצברו חוויות ילדות אחרות ועוד ירוויחו רבות בביקורים בארץ. האובדן הוא שלנו, וכמו שמישהי כתבה כאן כבר, אנחנו נהיה באיזשהו מקום הסבים שלנו שלא מבינים את הנוער עד הסוף. האובדן הוא שלנו, לא שלהם. ואגב, זה גם תלוי בנו: היו לי שתי סבתות, אחת שלא ידעה עברית וצחקתי עליה כל הזמן, ואחת שהיתה ידידת נפש לאבי שהוא כבר צבר ולי (שני דורות!). היא דיברה עברית, היתה מעורבת והבינה הכל. גם אנחנו יכולים, ויש לנו הרבה יותר כלים כיום! אני חושב שאם נראה את זה ככה נצליח להתנחם יותר בעובדה שאנו נוטים יותר להישאר במקום הטוב יותר, כמעט מכל בחינה מלבד בעיות געגועים ומנטליות המציקות בעיקר לנו ולא לילדינו , רוצה לומר אל לנו להרגיש ייסורי מצפון כלפיהם, כל עוד אנו עושים את המיטב! ועוד הערה קטנה: לכתוב שמה שמשתתף אחר בפורום כתב הוא מטופש, זה מאוד בוטה ומחדד את הצד הישראלי שלפחות בי אני מנסה לשרש. יש דרכים אחרות לומר שאת לא מסכימה לדעתו של אדם שטרח והשקיע, בתשובה לדברים היפים והמרגשים שאת כתבת. דורון

 

[עדי בשמיים]

לא, זה לא עניין של דעה

וזה ממש לא עניין של ריאליזם. אני כתבתי על הרגשות שלי, והנה בא מישהו במקום להגיד, אני מרגיש אחרת, בא ומטיף ומרצה לי על כמה שהרגשות שלי לא נכונים, וזה בעיניי מטופש, יומרני ואפילו גועלי. ואת הצד הישראלי שבי אני אוהבת, בניגוד לאמריקאים, אני אומרת את מה שאני חושבת, אני אמיתית, אני ישירה, אני מדברת על הרגשות שלי. כך אני מרגישה, לאף אחד בעולם אין זכות לעשות דה-לגיטימציה לרגשות שלי.