ילדים, היזהרו מספרי ילדים
מאת: עלמה איגרא
ספרות ילדים טובה, כמו ספרות טובה בכלל, היא ספרות שמאפשרת לך לראות את הקצוות הפרומים של המציאות. זה מוזר, זה מושך, זה מהנה. זה לא לגמרי בלתי אפל
לילדי, עמוס ואביתר, באהבה ובסיאוב
ילדים צריכים בית. וכאשר יש להם בית, הם צריכים לחפש בית אחר. כזה שאין בו את ההורים, את האחים, את הצעצועים המוכרים. כזה שאתה עצמאי בו, ולאף אחד אסור להיכנס. בקיצור, כזה שאינו בית ילדותך, אלא להפך: מחסה מפני היותך ילד. הפוגה מהשממה האינסופית והמצמיתה של חסדי המבוגרים. כל ארגז קרטון קורא להם. כל פינה שברווח בין הארון לדלת. שלי ורק שלי. הבית. בלי מבוגרים שמחליטים עליי. הם מכריזים בחגיגיות "אסור להיכנס!" ונועצים מקל של מטאטא שעליו מתוחה שמיכה. כשהם גדולים מספיק לכתוב שלט, הם כותבים שלט ומוסיפים קו אדום בוהק. הכניסה אסורה.
אין אם כך שום דבר מפתיע בעובדה שאחד מרבי המכר הוותיקים ביותר בספרות העברית הוא "הבית של יעל" (ספריית פועלים, 1977). אולי רק השינוי שהוא עבר עם הזמן. הסיפור נותר כשהיה. הפאוזה הדרמטית שבה ילדי משלימים את המשפט דומה לזו שאני השלמתי כילדה (חתול —- על גגות מטייל!). ובכל זאת, המהדורה המאה ואחת עשרה של הספר מגיעה עם הערת סיום: סיפור טוב, המדבר ללב הילדים, יכול גם לשמש נקודת מוצא טובה לשוחח עימם על הסכנה שבכניסה לגופים אטומים (מקררים נטושים, מכלי אריזה אטומים וכיוצא בזה). השיחה תבהיר להם שלא כל מכל מתאים לשמש "בית".
כלומר, אף על פי שמאז ומעולם הורים עסקו בין היתר בצינון ההתלהבות שילדיהם נכנסים בה לתוך קופסאות וארגזים (אם מטעמי בטיחות ואם כי אין, פשוט אין, מקום לעוד ארגז בבית), הספר עצמו צריך לצאת כיום בליווי אזהרה. הדפוס צריך לשאת את מה שלפני כן עבר במרחב העמום של הפרשנות, או ההורות, או הקריאה. ההנחיות האלה עוברות מעל ראשו של הילד, בפונט זעיר, שיחת מבוגרים. אל תדאג, לוחש הספר להורה. אני איתך. אביא אותך לחוף המבטחים של הסערה הספרותית ושל הנפש הילדית הבלתי צפויה. בסוף יהיה כאן מסר חינוכי.
לא הרבה דברים בחיים ובאומנות מגיעים עם הוראות הפעלה, אבל ספרי ילדים מגיעים עם יותר ויותר הנחיות כאלה. בספרים הנדפסים כיום הוראות ההפעלה לא נדחקות לעמוד האחרון, על אף שגם כאלו יש למכביר, אלא שזורות כבר בטקסט עצמו, שמסביר לילדים איך להיות. בספרים הנקראים בישראל כרגע, ילדים מתנהגים יפה־יפה: הם הכי אוהבים סלט (ארז חדד, "המכונה", כנרת, 2022); בקיץ הם תמיד חובשים כובע ונזהרים מהשמש (רינת פרימו, "שלג של סביונים", ידיעות אחרונות, 2017); אם יש להם אח עיור הם מרגישים בני מזל, כי בזכותו יש להם בבית כלב נחייה (לורנס שימל, "איזה מזל!", תרגמה גילי בר־הלל סמו, ״ספריית פיג'מה״, 2023). לא במקרה, כל הדוגמאות האלה לקוחות מספרים שהופצו בעשרות אלפי עותקים בארץ, בחינם, דרך ״ספריית פיג'מה״.
״ספריית פיג'מה״ היא הפרויקט הגדול ביותר והמשפיע ביותר בישראל כיום בעולם המו"לות לילדים. מדובר בגוף פילנתרופי שאחראי למיליוני ספרים שניתנם, בחינם, לילדים מגילי גן עד כיתה ב' בכל מוסד חינוכי בישראל מזה כמעט עשור. אי אפשר להמעיט בחשיבות של פרויקט כזה, שמדפיס ספרים בעשרות אלפי עותקים ומפרנס בכבוד ארסנל שלם של סופרים ומאיירים בתחום שבלי ״ספריית פיג'מה״ מתאפיין בכלכלת עבודה שרובה בהתנדבות. מעבר לאומנים, שהיו זקוקים לתקציבים האלה כמו אוויר לנשימה, הפרויקט של ״ספריית פיג'מה״ מאפשר לכל ילדה להנות ממבחר ספרי ילדים בתקופה שהספריות הציבוריות מחרחרות בה ושיוקר המחייה לא מאפשר להורים לקנות כמות כזו של ספרים חדשים בחנויות. השפע הזה, ספר חדש כמעט בכל חודש, לאורך שנים, הוא עוגן תרבותי ולשוני שילדים זקוקים לו. רבים מהספרים שיוצאים ב"פיג'מה" הם גם ספרים מצוינים. מעניינים, מצחיקים, מאוירים יפה. אבל הכוח חסר התקדים של ״ספריית פיג'מה״ מעורר כמה שאלות על האופנים שהגוף הזה, שהפך הלכה למעשה למונופול בספרות הילדים, מעצב את חווית הקריאה של דור שלם.
גילי איזיקוביץ פרטה את חלק מהמורכבות של הפרויקט המבורך הזה בכתבה מרתקת בעיתון ״הארץ״. שוק המו"לות לילדים נמצא בסחרחרה מול ״ספריית פיג'מה״, והשאלה אם ספר ייכלל או לא ייכלל בפרויקט משפיעה על כל פרט בעיצובו כבר משלב כתב היד. איזוקוביץ מראה שכל הספרים שנכללים ב"פיג'מה" חייבים לעמוד בתו תקן חינוכי שהוא שמרני בכמה אופנים: אסור שיהיו שם ילדים שעולים על השולחן או עושים משהו מסוכן; אסור להראות ילדים שהולכים לבד לאיפה שהוא; אסור להראות משפחות שהן לא הטרוסקסואליות ועם שני הורים או שמישהו בהם לבוש במכנס קצר. הילדים כפי שהם מוכרים לנו מהעולם עצמו נראים מסואבים למדי לעומת הילדים המגוהצים של ״ספריית פיג'מה״. ובאמת, אולי יש בהם משהו פוגעני — עם המכות והקללות והבדיחות על קקי וההורים הגרושים והגוף שלובשים עליו בגד ים בים — בוודאי פוגעני מידי עבור ספרות ילדים חינוכית שנדפסת בחסות קרן פילנתרופית.
השמרנות היא לא רק במישור החינוכי הפוליטי, אלא גם במישור של החוויה האומנותית. פרשנות היא חוויה של חירות ושל עצמאות. מי שמסתכל באמת על מגבעת הרי יכול לראות בה גם נחש בריח שבלע פיל. ואכן, כל ספר בהוצאת "פיג'מה" נחתם בעמודים שמפורטות בהם "הוראות הפעלה" לעיבוד וחינוך, כדי להדק ולגהץ החוצה פרשנויות שגויות (כלומר, יצירתיות). זו גרסה טרחנית וארוכה לאזהרת הארגזים בסיום "הבית של יעל": אנחת הקלה למי שחשש שהספרים בכל זאת לא יהודיים מספיק, סטרייטיים מספיק, מהוגנים מספיק כדי להיות חינוכיים. העמודים החותמים מסכמים את "המסר", קושרים אותו למקורות היהודיים ומציעים פעילויות להורים כדי לעבד את המסר עם הילדים בבית (משל קריאה היא לא פעילות). ואם הספרים הם לא בדיוק כאלה, הוראות ההפעלה יהפכו אותם לכאלה. ספק רב אם פיליפ וארין סטיד, זוג אמריקאי ממישיגן, חשבו על משפט מספר משלי כשיצרו את ספרם המבריק והעדין "תהיה בריא מוריס מגי" (כנרת, 2011), אבל במסגור של ״ספריית פיג'מה״ אכן מופיע ציטוט שקובע שהספר הוא על "אהבת רעים". זהו "המסר החינוכי", לעוס וארוז עד לעייפה. חברות! אהבת רעים! קרם הגנה! כבוד להורים!
השמרנות מעניינת גם בהקשר של עיבוד של קלאסיקות ילדים מהעשורים הקודמים שנדפסו שוב ב״ספריית פיג'מה״. הספר "דודי שמחה" של ע. הלל, למשל, נדפס ב״ספריית פיג'מה״ עם השמטה של אחד הסיפורים שהופיעו בגרסה המקורית מ־1964 (הקיבוץ המאוחד), שהדוד שמחה מתגלח בו. אי אפשר לדעת מדוע בדיוק הסיפור הזה צונזר (כי הדוד עומד מול המראה עם קצף גילוח ובלי יותר מידי בגדים? כי הילד מפתיע אותו באמצע הגילוח וזה לא "חינוכי" כי הדוד עלול להיבהל ולהיחתך? כי הדוד מקלל את הילד שהפריע לו?), אבל משהו בו לא עבר ככל הנראה את הועדה. אולי זה לא מפתיע, שהרי הדוד שמחה הוא דוד בלתי הולם. הוא מביא לבית חיות כשאסור. הוא לובש גופיית סבא לבנה עם שיערות חזה מבצבצות. הוא לא יפה, הוא לא חינוכי, הוא לא לוקח את הילד לגן בזמן. לא ברור שדוד כזה היה מתקבל לפרויקט "פיג'מה" אילו היה מוגש ככתב יד אלמוני כיום ולא כספר אייקוני מהדור הקודם. ככה זה עובד כשגוף אחד שולט בתחום מו"לות שלם: את דור העבר של ספרי הילדים צריך לעדן, ודור ההווה כבר מעדן את עצמו.
״ספריית פיג'מה״ היא גוף אמריקאי, אבל השליטה שלה בשוק ספרים שלם היא תופעה ישראלית. בארצות הברית, ספרי PJ Library נשלחים לבתי מנויים כתוספת של תוכן יהודי, לא כקונגלומרט שמכתיב את המו"לות בשפה שלמה. ובכל זאת, תופעת השמרנות הפוליטית והפרשנית בספרי ילדים קיימת הרבה מעבר לישראל והרבה מעבר להשפעה (החיובית והשלילית) של ״ספריית פיג'מה״. בעשורים האחרונים יותר ויותר ספרים מדגישים את התועלת החינוכית שלהם, וחינוך הפך להיות אחד מהדרכים שמוכרים בה ספרי ילדים להורים. הספרות נדמית במערכת הזאת כמו אסימון שאפשר לשלשל למכשיר משקאות קלים וישחרר את אותה פחית קולה בכל קריאה ועם כל ילד. כולם יראו מגבעת, או שכולם יראו נחש שבלע פיל. הספרות היא סוכנת של שינוי, כזו שתהפוך את הילדים שלנו למשהו מסוים שאנחנו יכולים לשאת. משהו טוב, משהו רצוי, משהו עם תועלת. ספרות מאולפת, כדי לגדל ילדים מאולפים.
הצנזורה היא חלק מהותי מעולם ספרות הילדים בין זמננו, לא רק בישראל אלא גם בארצות הברית ובחלקים נרחבים מהמערב. יותר ויותר הורים ומחנכים מתייחסים לספרים כחומרי נפץ מסוכנים שצריך לפרק ולעדן. אם יהיה בספרים מוות, וגוף, ופלוצים ורכילות — יהיו לנו גם, לא עלינו, ילדים שיודעים על דברים כאלה. לכן עלינו להכחיד את הספרות הפרועה ולהשאיר ספרים שברור לנו שיש בהם מסר, ושהמסר הזה מקובל עלינו. זו ספרות בריח פלסטיק. היא מזכירה מאוד את ברבי: היא יפה באופן גנרי. ההבדל בין הספרים מתמצא בשמלה קצת אחרת או בסט של נעליים שונות. אם תהיה בה חריגות, זו תהיה חריגות מוסכמת שניתן לסכם במילה ("ברבי השחורה"). זו ספרות לא מכוערת. לא משונה. לא ילדותית. לא מביכה. וכמו ברבי, כמובן, אין לה אברי מין ("יומנה של אנה פרנק" נדחה מרשימות הקריאה בחלק מחטיבות הביניים בארצות הברית מפני שהוא "פורנוגרפי" כשאנה מתארת בפסקה אחת את איבר המין שלה ותוהה איך בעצם יכול תינוק להיוולד מתוך פות. איך יצור שלם אמור לצאת ממקום שהוא בלי ספק קטן מאוד).
הריסון בספרי הילדים לא מגיע רק מהצד הימני־שמרני של המפה הפוליטית. יש כמובן הבדל בין המחנה שאוסר על ספרי ילדים להראות בית עם אבא ואבא והמחנה שמחייב את כל הספרים להציב לפחות ילד אחד ממשפחה להט"בית, אבל נראה שבתחום ספרות הילדים יש בהם לא מעט חפיפה. המרדף אחר המסר החינוכי סוגר על הספרות גם מימין וגם משמאל. בחנויות ספרים עצמאיות ואופנתיות בברוקלין הורים יכולים לרכוש לילדיהם מגוון אינסופי של ספרים שיש בהם להט"ב, נכויות, מיעוטים גזעיים וספרים על נשים גיבורות. גם בהם קל לראות את הסיפור תלוי בקושי על לולאות עבות של "מסר". סבא אוהב בנים, ואנחנו אוהבים את סבא, כי אנחנו אנשים טובים וסבלניים. לניקו יש הורים מהגרים ולכן ניקו מיוחד. וכולנו מיוחדים ולכן טוב לנו. אנחנו רוצים לדעת הכול על מקסיקו. מקסיקו היא מקום מקסים ומקסיקנים הם אנשים מקסימים. רב המכר הזעיר A is for Activist מונה דברים מגניבים ו"שמאלניים" על פי אותיות ה־ABC. זו עוד שיחה שמתנהלת מעל ראשו של הילד, ולא רק כי פעוטות נמצאים מבחינה קוגניטיבית כמה שנים מהיכולת לדעת מה זה בכלל אלף בית ומה הקשר בין צליל ובין אות כתובה. הוא פונה להורים כדי שהם יוכלו לדעת שהם מוצלחים, שהם מעורים בשיח העכשווי. שהם יחנכו את הדור הבא בצורה מיטבית. שהם לא נשמטים מתוך העולם שהכירו ונופלים לתוך תהום ההנקות־התעוררות־שינה־חיתול. תהום שבה אינך יודע את אותיות האלפבית או את ימי השבוע. הם לא יאבדו את המצפן המוסרי. ומצפנים בכלל. הם לא ההורים שלהם, בקיצור.
המשך בתגובה הבאה