הייתי אומרת כך:
כל עוד את לא מזהה בעיה אובייקטיבית (כלומר חשד ללקות או לבעיה רפואית) - אז אני הייתי מניחה לו לגדול כמות שהוא, עם הכוונה במקומות שאת חושבת שהוא זקוק לה. כלומר: בהנחה שאין לבן שלך בעיות תקשורת (פי.די.די או הפרעות קשב וריכוז) - אז למה לרצות "שיהיה כמו כולם"? האם באמת יש דבר כזה? "ילד כמו כולם"? מי אלה כולם? אני מכירה הרבה ילדים, ורובם נראים לי שונים אלה מאלה, וכמה נפלא שכך. האם באמת אנחנו שואפים לגדל ילדים שדומים ביותר לילדים אחרים? בעיני השאיפה צריכה להיות לגדל ילד שיהיה לו טוב. ילד שירגיש אהוב, שיהיה לו ביטחון בעצמו ובכישוריו, שיוכל לממש שאיפות, להתבטא, להשיג את מה שיחפוץ... תראי, הילד שלך גם צעיר מאוד. אין לך יכולת אמיתית לנבא איך הוא יהיה, הוא גם יעבור עוד הרבה גלגולים עד לבגרות מלאה ולעצמאות טוטאלית... בגיל שנה ותשעה חודשים אין שום סיבה מנטלית לרצות לשתף פעולה בקבוצה או לבלות עם חברים, ואין כאן עדות על העתיד בהכרח. אני יכולה להעיד על עצמי שתמיד הייתי ילדה שלא אהבה חברה גדולה, תמיד היו לי 2 החברות הטובות, ולא אהבתי לבלות במסיבות או בבילויים מחוץ לבית. ולא היה לי רע! היה לי עולם עשיר משלי, ולא היו לי חסכים. הייתי רחוקה מלהיות "כמו כולם", וזה באמת בסדר... אני חושבת שחלק עצום בהורות הוא האתגר בלזהות מתי יש לילד בעיה אמיתית (למשל ילד שסובל מחרדה חברתית למרות שהוא כן היה רוצה חברה) ומתי הילד הוא מי שהוא, ואז לנסות לתת מענה לצרכים האמיתיים שלו ולא לרצונות שלנו.
