ילדה ע צ ב נ י ת

[smd123]

ילדה ע צ ב נ י ת

ביתי בת שנתיים ורבע מגיבה בעצבים של ממש כאשר היא לא מקבלת מיד דבר מה שהבטיחו לה, או כאשר היא מסורבת לקבל בקשתה. העצבים בתגובתה יוצאים בצעקות צרודות, או מכות מהירות בעיקר אלי, האמא. בנוסף אציין: 1. לא תמיד היא מגיבה בעצבים. אפשר להסביר לה בנחת והיא מבינה מצויין. הבעיה היא שכשהיא "נתקפת" בעצבים - אין כ"כ עם מי לדבר. 2. מדובר בילדה די אנרגתית (אבל לא היפר אקטיבית). 3. נולדה לה אחות לפני כ 5 חודשים. וגם אם לפני כן היא לא היתה תמיד רגועה, הרי שהעצבים הופיעו לאחרונה והתחזקו בשבועיים האחרונים. 4. הילדה נמצאת עד 4:00 במעון. בחזור היא משחקת קצת מתחת לביניין עם ילדי השכנים וב5:00-5:30 עולים הביתה. לפני 3 שבועות חזרתי לעבודה ומאז אני מוציאה את שתיהן ביחד מהמעון. עד אז הייתי מוציאה רק אותה לבד. שאלות: 1. ממה העצבים. בגלל האחות? 2. איך להגיב איתה ב"התקפת" עצבים. בקשיחות או בסלחנות? 3. האם צריך איבחון מקצועי. ע"י מי?

 

[infatuation]

לי נשמע קצת מוזר שילדה

בת שנתיים ורבע "משחקת קצת מתחת לביניין עם ילדי השכנים". או שלא הבנתי נכון את המשפט?

 

[גרא.]

amd123,בואי תחילה נשנה את המושג

בתך אינה מגיבה ב"עצבים" אלא בבכי, בצעקות, ואפילו מכה כאשר היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה מיד..השימוש במילה "עצבים",מיושן ואינו מתאים כלל לסיטואציה. ביתך אינה ילדה עצבנית, אלא ילדה המגיבה כמו ילדים רבים בני גילה בתוקפנות מילולית ולא מילולית כאשר היא מתוסכלת..הרצון שלה לקבל מיד, עכשיו, אחרת היא משתוללת,משקף את קשייה לפי שעה להתאפק ולדחות סיפוקים. היכולת הזו מתפתחת הדרגתית,ותלוייה מאשד בתגובתכם לחוסר היכולת הזו. אם קורה, והיא צורחת, שלא לדבר מכה מכות קצרות,את נשברת ונותנת לה את מבוקשה..לימדת אותה כיצד להשיג את מה שהיא רוצה מיד.והיא תחזור על זה בכל פעם שהיא תרצה משהוא "עכשיו"..אם תסגלי לעצמך את היכולת להגיד לה לא!!! לסרב לעשות כחפצה מתי שהיא רוצה. אם תלמדי שלא לקפוץ לדום, כשהיא מצווה..גם אם היא תצרח עד לב השמיים..ולא תעתרי לה, היא תלמד בדרך הקשה הזו, שדרך בכי ואלימות פיזית, איה לא תקבל דבר. יש קשר ברור בין לידת האחות, לבין ביטוי הצורך של ביתך בת השנתיים לקבלת דברים מיידית..כמעט תמיד לידת אחות לילד בכור היא טראומתית במובן הזה, שעד לידת האחות היא היתה בת יחידה, הכוכב בבית..ועכשיו עליה להתחלק בתשומת הלב..מה גם שכנראה הקטנה כתינוקת, זוכה יותר..אין ספק שהיא מקנאת ויש כנראה גם נסיגה להתנהגות יותר ילדותית..היא מנסה כנראה דרך ההתנהגות הזו לקבל קצת יותר את אמא...בדרך כלל הנסיגה הזו עוברת תוך מספר חודשים. ללא צורך בטיפול או ייעוץ פסיכולוגי נוסף. חשוב מאד שתוכלי או תוכלו שניכם את ובעלך , להיות עימה, לבד.כלומר רק שלושתכם, במשחק ובבילוי שעה ,יותר כל יום. הכוונה שתהיו רק שלה, בלי הלהתחלק עם אחותה הקטנטנה.המשחק עם ילדי השכנים,במידה והוא אינו משאירה ללא פקוח, או תצפית של אחד מכם ההורים..הוא רעיון טוב.אבל להשאירה לבד לשחק ,יש בכך סיכון מסויים. כפי שציינתי, אין צורך בשום אבחון מקצועי, וודאי שלא טיפול..אלא להבין שזו התנהגות מתאימה לגיל, שאתם אולי מחזקים אותה אם אתם נענים ללחץ שלה, ולבסוף שזו התנהגות טבעית של ילדה בת שנתיים,המתקשה להשלים עם כניסת אחותה התינוקת למשפחה.

 

[smd123]

גרא, לא סתם השתמשתי במילה "עצבים"

אני מבחינה בין הכאה מתוכננת, נשלטת (כמו למשל הצביטות שהיא נוהגת לכבד בהם גם אנשים שהיא אוהבת) לבין הכאה היוצאת ממנה כפרץ בלתי נשלט כשהעיניים מלאות כעס וכל ההכאה כולה מבטאת חוסר אונים. וכן אני מבחינה בין בכי של כאב שמופיע גם בפעמים שהיא מסורבת לקבל בקשתה (ויש פעמים כאלו) לבין בכי שנשמע יותר כצעקה צרודה של כעס. אני לא מספיק טיפשה כדי ל א להבין שכניעה שלי לצרחות שלה - רק תחזק התופעה יותר. את זה אני יודעת. אלא שהסיטואציה בה היא נראית אכולת כעס, עם תגובות הנראות כבלתי נשלטות -עשתה רושם של חריגה מהנורמה. ואם אכן מדובר ב"חוסר שליטה" אמיתי, אז יש מקום לבירור סיבת התופעה ותגובתי אליה. לפי דבריך, הבנתי שהתופעה נורמלית. כמו כן ביררתי במעון ושם אין את "התקפת העצבים" הזאת. מה שמאשרר ש"ההצגה" נשלטת. אבל בכל זאת: כאשר התופעה חוזרת 1. כיצד להגיב כשהיא מנסה להכות אותי ? 2. בד"כ כשהיא מתבקשת להפסיק פעולה מסויימת (למשל לחטט בארונות), אני משתדלת לתת לה לצאת "בכבוד" ע"י שהיא תפסיק בעצמה לבד, ולא אני אוציא אותה בעצמי. אבל כאן, כשהבכי כ"כ חזק היא אטומה לגמרי ובאמת אין עם מי לדבר. מה לעשות? להשאיר אותה לצרוח זה רק יגדיל את חוסר האונים שלה. נכון שכניעה שלי רק תזיק. אבל חוסר אונים נותן תחושת השפלה. יש אולי פיתרון אחר ???

 

[גרא.]

smd123,אין טעם לחזור ולהשתמש

במושגים כמו הכאה מתוכננת, או הכאה בלתי נשלטת.מושגים שלא קיימים בצורה הזו בשום לקסיקון פסיכולוגי שאני מכיר.כך למשל,אי אפשר להתייחס לצביטת אנשים שבתך אוהבת, כהכאה מתוכננת.תגובת ההכאה היוצאת ממנה כפרץ בלתי נשלט,אינה בה ביטוי של חוסר אונים, זו פרשנות שאינה נכונה. תגובת האלימות הפיזית שלה כתוצאה מתסכול, היא תגובה טבעית לילדים רכים בשנים שעדיין אינם יודעים להתמודד בצורה בוגרת עם תסכולים.אפשר להבין למה אני מתכוון, בדוגמא הבאה..לא פעם קורה שאדם הרץ לתחנת האוטובוס, בדיוק כשהוא מגיע, נסגרת דלת האוטובוס בפניו, וזה מפליג לדרכו. מרבית האנשים, מגיב או בקללה (תוקפנות מילולית) או במכה קלה על פח האוטובוס (אלימות פיזית). התוקפנות הנוצרת עקב התסכול, מפרקת את תחושת הכעס..והאדם נרגע..כאשר את אומרת שבמעון הילדה יודעת להתאפק ולדחות סיפוקים..אינך יכולה לכנות את זה שוב "אין במעון התקפת העצבים"...כדאי שתרדי מהביטויים הללו שאינם מתאימים, ואינם קיימים יותר.העובדה שכלפייך וביחסים איתך, ביתך אינה מסוגלת להתאפק, ומביגה כשהיא מתוסכלת בתוקפנות מילולית ובאלימות גופנית, אך אינה עושה את זה בגן. מעיד על כל שאת אינך יודעת,לפי שעה איך להתמודד עם תגובותיה..למעט ההעובדה שאת מייחסת לה כוונות, ומחשבות שלא קיימות בגילה.מה הפירוש לתת לה לצאת "בכבוד"??? על ידי כך שהיא תפסיק בעצמה.. מה הקשר בין הפסקת התנהגות לא רצוייה לכבוד?? למה את חוזרת ומשתמשת בביטויים כמו " תחושת חוסר אונים "..הנותנת תחושת השפלה...? מושגים כאלה אינם בלקסיקון המחשבתי וההתנהגותי של ילדים קטנים..אינך יכולה להתייחס לבתך כאל אדם בוגר.היא ילדה !! ואל ילדים מדברים בשפה ובמושגים שהם מסוגלים להבין..כבר ציינתי בתגובתי הראשונה אלייך, כי את חייבת ללמוד להציב לבתך גבולות, בכל מקום ומצב שאת רוצה בזה..למשל, אם את אינך רוצה שהיא תחטט בארונות..תאפשרי לה לחטט כמה שהיא רוצה רק בדלת אחת שלו, ובאחרות לא.אני לא מרשה !!! מילים כאלה, גם אם הן גורמות לה לבכות, לצרוח, אסור לך להתחשב בזה. היא צורחת, בדיוק כדי להשפיע עלייך לאפשר לה לעשות את מה שהיא רוצה..ולא בגלל חוסר אונים..כניעה שלך, כלומר וויתור ילמד את הילדה מה שהיא כבר יודעת, שבעזרת בכי, צרחות ואולי גם שכיבה על הרצפה, אולי גם בעיטות, היא יכולה לקבל ממך את כל מה שהיא רוצה.. smd123,יש כל כך הרבה ספרי חינוך לילדים בגיל הרך..אין ברירה, את חייבת לקרוא ולהתעמק גם בהסבר הפסיכולוגי להתנהגות בתך, וגם בדרכים להתמודדות. אי אפשר לפתור בעיות באורח אינטואיטיבי, תוך כדי ייחוס מושגים שאינם מתאימים להתנהגות הילדה..בהצלחה.

 

[smd123]

גרא, הקשר בין הפסקת התנהגות לכבוד

אני חושבת שתחושת "כבוד" ו"השפלה" מורגשים היטב גם בגיל שנתיים ואפילו קודם לכן. להלן דוגמא לסיטואציה בה הילדה מעדיפה "לצאת ממנה הכבוד": רות (הילדה) מחטטת בארונות האמבטיה. אמא: "רות, תסגרי בבקשה את הארון!" רות לא מגיבה וממשיכה לחטט. אמא: "רות, ביקשתי לצאת ולסגור את הארון ! את רוצה שאמא תוציא אותך בכח, או שתצאי ותסגרי לבד?" רות: "לבד!" יוצאת וסוגרת הארון. שאלות: 1. האם העדפתה לסגור "לבד" לא מעידה על רצונה לצאת בכבוד מהעסק? גם כשמשחקים למטה בחצר והיא מתבקשת לרדת מאופניים לא שלה- כשמנסים להוריד אותה בכח היא מתמרדת, אך כאשר אני אומרת לבעל האופניים "אל תיקח ממנה בכח, היא תרד לבד". היא מכריזה "לבד" ואכן יורדת מהאופניים. מה זה ,גרא, אם לא כבוד ? 2. איפה השגיאה שלי בסיטואציות המתוארות ? 3. כיצד להגיב כשהיא מכה אותי מכות חזקות מתוך כעס?

 

[מנורה]

עצמאות

אינני איש מקצוע אבל כאמא שעברה תהליכים כגון אלה אני רואה במצב שאת מתארת לא "כבוד" אלא עצמאות היא ילדה מאד נבונה ואם מתיחסים אליה בהבנה ומדברים בנועם היא מקבלת ומתיחסת בהתאם. לדעתי כשהיא מכה אותך להגיד לה שזה לא נעים לך שזה כואב לך ולשאול אותה איך היא מרגישה אם מרביצים לה האם לא כואב לה? תאמיני לי היא תבין וגם תשנה את ההתיחסות שלה מה שלא ברור לי מדוע את מרגישה מושפלת? איזה השפלה יש כאן? יש כאב יש כעס אבל השפלה?

 

[גרא.]

md123,אין בכוונתי להתווכח איתך

על משמעות מונחים כמו כבוד אצל ילדים קטנים,או על ל דבר אחר. שאלת לדעתי, אמרתי לך מה אני חושב ומבין, ובעיקר יודע מעבודתי הממושכת עם ילדים צעירים.אינך חייבת לקבל את העמדה שלי, זו זכותך.אבל את שוב ושוב מנסה לשכנע אותי שאת צודקת. בשביל מה שאלת אותי? מכל מקום,כאשר בתך מכה אותך מכות חזקות דברייך, בתגובה לתסכול, ולא מתוך כעס סתם ככה.אם זה אינו מוצא חן בעינייך, אמרי לה להפסיק.כשאת אומרת לה שאת לא מרשה לה להרביץ.את יכולה לומר לה שזה מכאיב לך.שתי אפשרויות תגובה אם היא ממשיכה. האחת, הגישה המכונה "הולדינג",חבקי אותה חזק חזק,והרגיעי אותה תוך שאת לא מאפשרת לה להמשיך להרביץ.את יכולה גם להתרחק ממנה פיזית עד שתרגע.אם היא ממשיכה לרדוף אחרייך,ולהכות בך. קחי אותה ביד לחדר שלה,והורי לה להשאר שם עד שאת תרשי לה לצאת. יצאה? החזירי אותה..במאבק הכוחות הזה, מי שמוותר מפסיד..בשום פנים על תתני לה מה שבקשה, ולא קיבלה, כי בשל כך היא מתוסכלת,כועסת ומכה אותך. כניעה לרצונה,ואפילו מתוך גישתך שכבודה של הילדה נפגע,תלמד אותה שזו הדרך הטובה להשיג עלייך שליטה. והיא לא תפסיק. ולסיום..איני רואה טעם בהתנצחות הזו שלך איתי..את חושבת אחרת,זו הבת שלך בסדר.את יכולה להתנהג ולחשוב כרצונך. אבל אנא ממך, אל תנסי לשכנע אותי שוב ושוב שאת צודקת. אין צורך בכך. את צודקת, ואני צודק,ובזה נסיים את הווכוח ברוח טובה.

 

[smd123]

גרא, למה לפרש העקשנות שלי כהתנצחות?

אני עקשנית, נודניקית - אבל באמת רוצה להבין!!! במייל הקודם הבאתי דוגמא בה הילדה מעדיפה לסגת מעמדתה "לבד". ביקשתי את הסברך לתופעה. לא למען "ההתנצחות", אלא, באמת, כדי להבין מהו המניע אם לא כבוד? אני באמת סקרנית לדעת!!! ביקשתי גם חוות דעתך בנוגע להתנהגותי בסיטואציה. איפה יש פה רצון לשכנע? האם בגלל זה לא ענית לשאלותי? אתה טוען שאני מתייחסת לבת שנתיים כאל מבוגרת, אבל אתה מתייחס אלי, המבוגרת, כאל בת שנתיים.(גם אם גילי הנפשי אינו מגיע לכרונולוגי, הרי שאת שנתיים בכל זאת הצלחתי לעבור...) הדו-שיח מבחינתי לא מסתיים כשאני "צודקת", אלא כשאני "מבינה". בכל נושא שהוא, קשה לי לקבל עמדה מבלי להבינה. החפירה החוזרת ונשנית שלי מבקשת הסבר. אם ראית בכך התנצחות- עמך הסליחה! יקשה עלי להפרד מהעקשנות שלי, אך לפחות אשתדל להישמע קצת פחות תוקפנית. ועוד משהו: אולי לא הבהרתי טוב, אבל לרגע אחד לא חשבתי שיש להכנע לילדה כדי לא לפגוע בכבודה. מה שביקשתי לברר הוא האם חוסר הרצון שלה להכנע לא כולל בתוכו גם שיקול של כבוד וע"כ הבאתי את דוגמאת ה"לבד". זהו, גרא, אני מקווה שלמרות הכל תיאות לענות לשאלותי. על כל פנים אני מודה להתייחסותך ובפרט לתשובתך "כיצד להגיב כשהיא מכה אותי?". התשובה ברורה מפורטת ובהחלט נותנת לי כילים להמשך. נשתמע (???)