ילדה נעצבת
ניסיתי לדבר איתה. היא שומעת אבל לא מקשיבה. עשיתי הכל, כל כך ניסיתי שתענה לי לפחות. אבל היא המשיכה לבהות בקיר ולא אמרה דבר. ``תעני לי, לעזאזל, תעני לי! המינימום שאת יכולה לעשות זה לענות!!!`` היא הרימה את מבטה והסתכלה עליי. ישבתי מולה והסתכלתי בה, בעיניים. איזה עיניים יפות יש לה, הלוואי עלי. ``תביני...אני יודעת שקשה לך. אני מבינה אותך אבל...`` ``לא את לא... אל תשקרי לי...`` עכשיו היא הסתכלה לי בתוך העיניים במבט כועס ועצוב. ``למה את חושבת שכל העולם נגדך? את לא רואה שאני מנסה לדבר איתך בסה``כ?`` היא שתקה והסתכלה שוב אל הרצפה. `` אני יודעת שזה לא הגיל או החיים אלא המקום והזמן שבו את נמצאת, ושאת מרגישה שיכולת למצות את עצמך בזמן אחר ובמקום אחר, רחוק מכאן.`` היא שוב הרימה את מבטה והביטה בי זמן ממושך. איזה מבט חודר יש לה, היא יכולה להרוג איתו. ``מה קרה לך?`` ``זה לא משנה. גם אני הייתי פעם כמוך, ותראי מה אני עכשיו. אל תתני לעצמך להיות כמוני, בסוך תגמרי כמוני זרוקה פה בקרוון מהכסף שהרווחתי מהבייביסיטר, בתקופה שעוד לא הייתי מכורה. היום אני לא יכולה, כל היום יושבת בחור הזה ומעשנת את מה שמעשנת, לא מזיזה את התחת, לפעמים יוסי מביא וויסקי זול שמעביר אותנו על דעתנו, אבל עכשיו יוסי בצבא, ובכלל לא חוזר, ואולי כבר ירו עליו או שהוא התאבד, את מבינה? את עוד קטנה, את יכולה לצאת ולכבוש את העולם, אבל לי אין מה לעשות. דפקתי לעצמי את החיים עם החומר הזה, אני לא יכולה לעשות כלום. אין לי כסף, המשפחה שלי לא יודעת בכלל איפה אני, אני לא יכולה לעבוד כי אפילו לא סיימתי בגרות! ואת בכלל מעיזה לשבת פה ולבכות בלי סיבה?`` ``אבל הם...הם רעים... הם הורסים אותי.. אני לא יכולה לחזור לשם`` ``תחזרי לשם! לפחות תעשי בגרות! בחייאת ראבאק, אל תגמרי כמוני, בבקשה. תחזרי לשם, בשבילי.`` ``אני לא יכולה, אני...`` ``ילדה נעצבת, ילדה נעצבת חיים דפוקים שמועת של מלאכים יום אצלה זה לילה..`` איפה הילד.
ניסיתי לדבר איתה. היא שומעת אבל לא מקשיבה. עשיתי הכל, כל כך ניסיתי שתענה לי לפחות. אבל היא המשיכה לבהות בקיר ולא אמרה דבר. ``תעני לי, לעזאזל, תעני לי! המינימום שאת יכולה לעשות זה לענות!!!`` היא הרימה את מבטה והסתכלה עליי. ישבתי מולה והסתכלתי בה, בעיניים. איזה עיניים יפות יש לה, הלוואי עלי. ``תביני...אני יודעת שקשה לך. אני מבינה אותך אבל...`` ``לא את לא... אל תשקרי לי...`` עכשיו היא הסתכלה לי בתוך העיניים במבט כועס ועצוב. ``למה את חושבת שכל העולם נגדך? את לא רואה שאני מנסה לדבר איתך בסה``כ?`` היא שתקה והסתכלה שוב אל הרצפה. `` אני יודעת שזה לא הגיל או החיים אלא המקום והזמן שבו את נמצאת, ושאת מרגישה שיכולת למצות את עצמך בזמן אחר ובמקום אחר, רחוק מכאן.`` היא שוב הרימה את מבטה והביטה בי זמן ממושך. איזה מבט חודר יש לה, היא יכולה להרוג איתו. ``מה קרה לך?`` ``זה לא משנה. גם אני הייתי פעם כמוך, ותראי מה אני עכשיו. אל תתני לעצמך להיות כמוני, בסוך תגמרי כמוני זרוקה פה בקרוון מהכסף שהרווחתי מהבייביסיטר, בתקופה שעוד לא הייתי מכורה. היום אני לא יכולה, כל היום יושבת בחור הזה ומעשנת את מה שמעשנת, לא מזיזה את התחת, לפעמים יוסי מביא וויסקי זול שמעביר אותנו על דעתנו, אבל עכשיו יוסי בצבא, ובכלל לא חוזר, ואולי כבר ירו עליו או שהוא התאבד, את מבינה? את עוד קטנה, את יכולה לצאת ולכבוש את העולם, אבל לי אין מה לעשות. דפקתי לעצמי את החיים עם החומר הזה, אני לא יכולה לעשות כלום. אין לי כסף, המשפחה שלי לא יודעת בכלל איפה אני, אני לא יכולה לעבוד כי אפילו לא סיימתי בגרות! ואת בכלל מעיזה לשבת פה ולבכות בלי סיבה?`` ``אבל הם...הם רעים... הם הורסים אותי.. אני לא יכולה לחזור לשם`` ``תחזרי לשם! לפחות תעשי בגרות! בחייאת ראבאק, אל תגמרי כמוני, בבקשה. תחזרי לשם, בשבילי.`` ``אני לא יכולה, אני...`` ``ילדה נעצבת, ילדה נעצבת חיים דפוקים שמועת של מלאכים יום אצלה זה לילה..`` איפה הילד.