ילדה מקללת
יש לי ילדה בת כמעט 6. בתקופה האחרונה היא פתאום מקללת הרבה, וזה מאד מפריע לי. כשאני הייתי ילדה, למרות שבין הילדים היו קללות בשעת מריבה, תמיד היה לי ברור שבבית לא מקללים, ובשום אופן לא את ההורים (ולא גדלתי בבית נוקשה בכלל, זה פשוט היה ברור). גם אצלנו בבית אנחנו כמובן לא מקללים ותמיד האמנתי שזה יספיק בשביל שגם הילדים שלי לא יקללו. מסתבר שלא. הילדה מקללת בשעת כעס, ולאחרונה התחילה גם לקלל "סתם כך": "תכיני לי שוקו טפשה אחת", וכד´. היא יודעת כמובן שזה לא מקובל עלי. אמנם בעבר שמעתי עצות בסגנון - תתעלמי ואל תעשי מזה ענין, ואז זה יעבור, אבל העצה הזאת פשוט לא מתאימה לי. זה באמת נורא מפריע לי כשמקללים אותי או מישהו אחר בסביבה שלי. אני אומרת לה ש"אצלנו בבית לא מקללים", ואם הקללה מכוונת אלי אני אומרת לה שזה פוגע בי ומעליב אותי. כשזה קורה כמו בדוגמא שהזכרתי, יחד עם "בקשה", אני אומרת לה שאני לא שומעת בקשות שמנוסחות בצורה כזו, או פשוט מתעלמת מהבקשה (ואז היא אומרת - לא התכוונתי אליך, או "אמרתי חמודה אחת" או משהו בסגנון). אני חייבת לציין שמדובר בילדה מאד לא אלימה או תוקפנית, היא מאד חכמה, ועם יכולת גדולה לאמפתיה. בגן היא נחשבת ל"ילדה הכי טובה" (ביטוי שאני לא מתה עליו), בבית היא לא מהססת להוציא את מה שלפעמים מצטבר אצלה - וזה בסדר מבחינתי, צריך להוציא לחץ במקום כלשהו, ועדיף שזה יהיה בבית. אבל בשבילי הקללות הן לא דרך לגיטימית לבטא כעס, וודאי שלא כדרך דיבור שגרתית. האם זה נובע מכך שבגן מדברים ככה בין הילדים? איך יוצרים הבחנה (אם בכלל) בין מה שקורה בגן מהבחינה הזאת, לבין מה שקורה בבית? האם זה נובע רק מהעובדה שאני לא מסכימה לקלל והיא יודעת שזו נקודה רגישה אצלי? אנא עצתכם!
יש לי ילדה בת כמעט 6. בתקופה האחרונה היא פתאום מקללת הרבה, וזה מאד מפריע לי. כשאני הייתי ילדה, למרות שבין הילדים היו קללות בשעת מריבה, תמיד היה לי ברור שבבית לא מקללים, ובשום אופן לא את ההורים (ולא גדלתי בבית נוקשה בכלל, זה פשוט היה ברור). גם אצלנו בבית אנחנו כמובן לא מקללים ותמיד האמנתי שזה יספיק בשביל שגם הילדים שלי לא יקללו. מסתבר שלא. הילדה מקללת בשעת כעס, ולאחרונה התחילה גם לקלל "סתם כך": "תכיני לי שוקו טפשה אחת", וכד´. היא יודעת כמובן שזה לא מקובל עלי. אמנם בעבר שמעתי עצות בסגנון - תתעלמי ואל תעשי מזה ענין, ואז זה יעבור, אבל העצה הזאת פשוט לא מתאימה לי. זה באמת נורא מפריע לי כשמקללים אותי או מישהו אחר בסביבה שלי. אני אומרת לה ש"אצלנו בבית לא מקללים", ואם הקללה מכוונת אלי אני אומרת לה שזה פוגע בי ומעליב אותי. כשזה קורה כמו בדוגמא שהזכרתי, יחד עם "בקשה", אני אומרת לה שאני לא שומעת בקשות שמנוסחות בצורה כזו, או פשוט מתעלמת מהבקשה (ואז היא אומרת - לא התכוונתי אליך, או "אמרתי חמודה אחת" או משהו בסגנון). אני חייבת לציין שמדובר בילדה מאד לא אלימה או תוקפנית, היא מאד חכמה, ועם יכולת גדולה לאמפתיה. בגן היא נחשבת ל"ילדה הכי טובה" (ביטוי שאני לא מתה עליו), בבית היא לא מהססת להוציא את מה שלפעמים מצטבר אצלה - וזה בסדר מבחינתי, צריך להוציא לחץ במקום כלשהו, ועדיף שזה יהיה בבית. אבל בשבילי הקללות הן לא דרך לגיטימית לבטא כעס, וודאי שלא כדרך דיבור שגרתית. האם זה נובע מכך שבגן מדברים ככה בין הילדים? איך יוצרים הבחנה (אם בכלל) בין מה שקורה בגן מהבחינה הזאת, לבין מה שקורה בבית? האם זה נובע רק מהעובדה שאני לא מסכימה לקלל והיא יודעת שזו נקודה רגישה אצלי? אנא עצתכם!
