ילדה בשחור ולבן
שוב לך... שלא תביני לא נכון. כעת אין לי ספק שלא תקראי את שכתבתי.אני בכלל לא יודע אם את יודעת שאני בארץ ושלא תביני לא נכון...זה לא מהמכתבים ההם של לפני הטיסה שהיו אמורים לגרום לך להישאר. לגרום לך להתעניין...כאילו כל מילה נכתבה עם משמעות אחת - את. דברים השתנו. בשבועיים האלה שהייתי חולה בפרו רק ישבתי וכתבתי. כתבתי את כל מה שהיה לי לומר לך ואת כל מה שכאב לי לפני זה ולא יכולתי לספר לאף אחד בידיעה שלא יבינו עד הסוף. יום אחד קמתי בבוקר והכל נעלם. רק מעט...מעט זכרונות ממך נשארו לי וגם הם כבר לא מדגדגים לי בלב. בארבעה ימים המטורפים במדבריות של דרום בוליביה לא יצאה לי מילה אחת עלייך...את קולטת?? עלייך לא הצלחתי לכתוב. התרוקנתי ראבאק....מכל הזכרונות נגמלתי וזה הרגיש כל כך טוב. כתבתי על הילד עם המבט השרוף בעיניים. כתבתי על האנשים החדשים שלי ורק עלייך לא יצאה לי מילה. את שהיית ההשראה שלי להכל...חלפת כמו עונה. רק דבר אחרון שאני חייב להוציא - אני חתיכת כועס עלייך!!! בשיחות הבודדות שלנו במסנג'ר,כשכל פעם את מתפעלת מהמיקום שלי ומנסה להיות חמודה כתמיד ואצלי...שוב,לא מרגיש כבר...בכל השיחות האלה חיכיתי לדבר אחד ממך. כל כך פשוט וכל כך ראוי להיאמר...לסליחה. פעם אחת תגידי שאת מצטערת ואת זה כבר בא לי לצעוק לך!!! פעם אחת,ראבאק...תצטערי. תגידי שאת מכירה בזה שלא היית בסדר. שפגעת בי כבן אדם ולא רק כגבר. כי את זה אני יכול לספוג אבל האדם שבי נפגע מהאישה שבך. אני חוזר...האדם שבי נפגע מהאישה שבך. פעם אחת תגיעי להכרה באיך שמשכת אותי כשידעת את כל התשובות לשאלות שעוד לא שאלתי - מראש. אני כועס עלייך...אם כי זה לא מזיז לי. אני כותב פה כעת את המכתב הזה כי אני אדם שחי מכתיבה ואת זה את יודעת. למדתי להתחבר לעצמי ולהכיר בחולשות שלי וגם ביתרונות שלי. אחד מהם הוא לסלק ...פשוט לסלק מחשבות לא טובות מהראש.למדתי לחיות כל יום שעובר בתשוקה ולצפות כבר ליום שאחריו והינה תראי את השעה שאני כותב כעת...פאקינג שמונה בבוקר. לא ישנתי לילה שלם כי אני ממתין לשמש כבר...ואצלי היא זורחת לעיתים גם בלילה!!!!! שעתיים לפני הטיסה שלי התקשרת. דיברת המון ובקצב ואני שתקתי. בסוף שאלת ועניתי שזהו. את כבר לא מה שהיית. את רק ילדה, ילדה בשחור ולבן. הסיפור כמובן לא איחר לבוא ואפילו הגיע בדואר מדרום פרו...ואת בשלך. עיוורת לראות שרק את הסליחה שלך רציתי. כי עוד יכולת להציל רסיסים של תקופה יפה. פעם אולי תביני,כשתתבגרי...כמה טעית. כמה היית ילדה וכמה פגעת. יותר אני לא אכתוב לך וכעת זה ממש ממש ממש סופי. אין לי ספק. "התחלות הן תמיד גם סוף. של תקופה עוברת שאיתך נשארת. עוד זריחה. עוד שקיעה. עוד כאב שישאר איתך..." זהו. אני נקי... אניהו
שוב לך... שלא תביני לא נכון. כעת אין לי ספק שלא תקראי את שכתבתי.אני בכלל לא יודע אם את יודעת שאני בארץ ושלא תביני לא נכון...זה לא מהמכתבים ההם של לפני הטיסה שהיו אמורים לגרום לך להישאר. לגרום לך להתעניין...כאילו כל מילה נכתבה עם משמעות אחת - את. דברים השתנו. בשבועיים האלה שהייתי חולה בפרו רק ישבתי וכתבתי. כתבתי את כל מה שהיה לי לומר לך ואת כל מה שכאב לי לפני זה ולא יכולתי לספר לאף אחד בידיעה שלא יבינו עד הסוף. יום אחד קמתי בבוקר והכל נעלם. רק מעט...מעט זכרונות ממך נשארו לי וגם הם כבר לא מדגדגים לי בלב. בארבעה ימים המטורפים במדבריות של דרום בוליביה לא יצאה לי מילה אחת עלייך...את קולטת?? עלייך לא הצלחתי לכתוב. התרוקנתי ראבאק....מכל הזכרונות נגמלתי וזה הרגיש כל כך טוב. כתבתי על הילד עם המבט השרוף בעיניים. כתבתי על האנשים החדשים שלי ורק עלייך לא יצאה לי מילה. את שהיית ההשראה שלי להכל...חלפת כמו עונה. רק דבר אחרון שאני חייב להוציא - אני חתיכת כועס עלייך!!! בשיחות הבודדות שלנו במסנג'ר,כשכל פעם את מתפעלת מהמיקום שלי ומנסה להיות חמודה כתמיד ואצלי...שוב,לא מרגיש כבר...בכל השיחות האלה חיכיתי לדבר אחד ממך. כל כך פשוט וכל כך ראוי להיאמר...לסליחה. פעם אחת תגידי שאת מצטערת ואת זה כבר בא לי לצעוק לך!!! פעם אחת,ראבאק...תצטערי. תגידי שאת מכירה בזה שלא היית בסדר. שפגעת בי כבן אדם ולא רק כגבר. כי את זה אני יכול לספוג אבל האדם שבי נפגע מהאישה שבך. אני חוזר...האדם שבי נפגע מהאישה שבך. פעם אחת תגיעי להכרה באיך שמשכת אותי כשידעת את כל התשובות לשאלות שעוד לא שאלתי - מראש. אני כועס עלייך...אם כי זה לא מזיז לי. אני כותב פה כעת את המכתב הזה כי אני אדם שחי מכתיבה ואת זה את יודעת. למדתי להתחבר לעצמי ולהכיר בחולשות שלי וגם ביתרונות שלי. אחד מהם הוא לסלק ...פשוט לסלק מחשבות לא טובות מהראש.למדתי לחיות כל יום שעובר בתשוקה ולצפות כבר ליום שאחריו והינה תראי את השעה שאני כותב כעת...פאקינג שמונה בבוקר. לא ישנתי לילה שלם כי אני ממתין לשמש כבר...ואצלי היא זורחת לעיתים גם בלילה!!!!! שעתיים לפני הטיסה שלי התקשרת. דיברת המון ובקצב ואני שתקתי. בסוף שאלת ועניתי שזהו. את כבר לא מה שהיית. את רק ילדה, ילדה בשחור ולבן. הסיפור כמובן לא איחר לבוא ואפילו הגיע בדואר מדרום פרו...ואת בשלך. עיוורת לראות שרק את הסליחה שלך רציתי. כי עוד יכולת להציל רסיסים של תקופה יפה. פעם אולי תביני,כשתתבגרי...כמה טעית. כמה היית ילדה וכמה פגעת. יותר אני לא אכתוב לך וכעת זה ממש ממש ממש סופי. אין לי ספק. "התחלות הן תמיד גם סוף. של תקופה עוברת שאיתך נשארת. עוד זריחה. עוד שקיעה. עוד כאב שישאר איתך..." זהו. אני נקי... אניהו
