יכול להיות ט?

[התקווה שבתוכי]

יכול להיות ט?

מאיפה אני אתחיל? עברתי כל כך הרבה בחודשיים הללו... כל כך הרבה טוב ורע, שמתחברים אחד לשני ואי אפשר לראות איפה כל דבר מתחיל ונגמר. אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.
זה משהו שאני ממשיכה להגיד לעצמי, אי אפשר לדעת מה זה אור בלי להכיר את החושך. התוצר של שניהם יחד הוא הרבה יותר מסכום חלקיו.
הדוגמא הטובה ביותר לזה הוא הציור המפורסם שבתחתיתו יש דגים בים שלאט לאט נהפכים לציפורים בראש הציור. הרי אם נוציא את הדגים לא יהיה ציור, ואותו דבר עם הציפורים. ויחד הציור נהפך ליצירה שמכילה הרבה יותר מסתם דגים וציפורים... (אני מקווה שאני מובנת)
החודשיים הללו החלו בטראומה נוראה מלווה באשפוז נוסף... הייתי מפורקת לחלוטין, ואני עדיין מנסה לעכל בכלל מה קרה לי. האשפוז נתן לי את הפסק זמן שהייתי נואשת אליו, ויצאתי ממנו מחוזקת עם חברה חדשה וידיעה שמצאתי עבודה שנכונה לי. התקדמתי לאט לאט, מצד אחד ייאוש נוראי מהחיים משהו בסגנון ״אני אעבור את זה כל פעם מחדש, מה הטעם לחיות בכלל? זה מה שמגיע לי בעולם הזה. מגיע לי לסבול״ , ומצד שני אני מקבלת חיזוקים בעבודה ובחיים בכלל. אני רואה את שני הצדדים הללו בו זמנית, מה שאומר שאני מתקדמת בטיפול, מאפשרת לי לספוג לתוכי אותו בלי להלחם. אני מתחילה טיפול חדש ממוקד בהפרעת אכילה, שכמובן הרימה את ראשה שוב וגרמה לי נזקים בסיבוב הזה הרבה מעבר למה שחשבתי... והוא קשה, המטפלת מאתגרת אותי ולא נותנת לי לברוח , אבל מי אני שאקבל כזה טיפול, מי אמר שמגיע לי שלמישהו יהיה באמת אכפת ממני ככה?
אני חוזרת לאהבה ישנה שלי, אני חוזרת לרקוד, ומצליחה להינות באמת פעם בשבוע, להתנתק מהכל מהמחשבות, מהביקורת העצמית, מהציפיות של החברה. ועבר עוד חודש, ונפרדתי מההוא שיצאתי איתו, והודיעו לי שלא אישרו את התקן שלי בעבודה (יום אחרי האחיות יצאו לשביתה, עזר? לא ממש עדיין אין תקנים) ולאורך החודש אני סובלת מדלקות חוזרות ונשנות, יוצאת ונכנסת מבתי חולים. לא באמת מתפקדת. ובינתיים בטיפול אני מגיעה למקומות חדשים, מפחידים. פותחת דברים שמעולם לא דיברתי עליהם. מדברת ישירות על הייאוש שלי, אומרת בדיוק מה אני מרגישה ולמה. מצליחה להביע את הכעס בצורה נכונה מול הבן אדם הנכון...
אני מצליחה לאכול לפי התפריט, לא מתפרקת למרות שפיזית אני מרגישה רע...
ובכל זאת אני מתוסכלת מהעולם ומעצמי, אני מיואשת מהמצב הבריאותי שלי. אני לא רואה את האור בקצה המנהרה. בקיצור, אני משוועת למוות.
זה הכל ביחד, וכל חלק בנפרד...
יש בי בפנים, כמו שאמרתי, גם את האור וגם את החושך.

 

[התקווה שבתוכי]

אאוץ׳

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אין מה להתבאס.

יש תקופות כאלו כאן.
יש יותר כותבות שכותבות על עצמן מכאלו שגם כותבות וגם מגיבות. גם את כותבת אבל לא מגיבה, וזה בסדר גמור, באמת בסדר גמור. אבל למטבע הזה יש שני צדדים... זה בסדר גמור גם שלאחרות לוקח זמן להגיב.
אל תקחי את זה למקום האישי.

 

[התקווה שבתוכי]

זה לא מהסיבה הזו

זה בגלל הניטור...
אני? צריכה לעבור ניטור???

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נשמע כמו טלטלה מאוד רצינית

מסוג הדברים שלוקח המון זמן לחזור מהם לאיזון ולשגרה,
דברים שפותחים הרבה פצעים ושאלות קיומיות.
בין השורות אני שומעת גם שאת עושה הרבה בחירות אמיצות- כמו להתאשפז וכמו לעבוד קשה בטיפול.
איכשהוא נראה לי שנכון להסתכל בזמנים כאלו על היומיומי והקרוב, ולא על השאלות הגדולות או על איזה עתיד מחכה.
אני מתכוונת לדברים הפשוטים- להצליח לדבר בטיפול, לעשות לעצמך יום שפוי יותר, לאכול נכון, לעשות משהו נחמד כל יום, דברים קטנים כאלו- שמחזירים את השגרה לשגרה,
כי השאלות הגדולות הן באמת גדולות, ולא בטוח שיש תשובה או שתהיה תשובה. אבל לשאלות הקטנות את יכולה לתת תשובות.

 

[התקווה שבתוכי]

שגרה זה רע?

אני מאמינה שבכל טיפול יש את השלב הזה, בו כל השאלות העמוקות והמשמעותיות מגיעות. אסור לנו להדחיק אותן, זו הסיבה להפרעה... אצלי לפחות. אני לא יכולה להדחיק יותר את הפחדים והחששות האמיתיים שלי.
לגבי האשפוזים, כן היו מלא, רק לצערי הכל על רקע פיזיולוגי נטו ולא נפשי. אני כרגע רתוקה למיטה, אין לי שגרה אמיתית. והאמת שכל המצב הזה רק מכביד מבחינת המחשבות, יש לי המון זמן להתעמק בהן. יש לי המון זמן להרגיש את הבדידות הנוראית...

 

[levshavur]

לתקווה שבתוכי

שלום לך
אני חושבת שההתקדמות בטיפול והצד הטוב יכולים להתחזק ואת המחשבות הרעות אפשר לסלק- אם חושבים כל פעם על משהו טוב. או כשאת בזמן טוב תכתבי את המחשבות הטובות זה עוזר בתקופות הטובות. אני הסתובבתי עם רשימה כזאת במשך תקופה ארוכה בכיס של המעיל או הבגד...וזה ממש עזר לי...אני חושבת ששווה לך לנסות.
המצב הבריאותי באמת שיכול להדאיג אבל לא כדאי להילחץ ממנו ...
בבקשה תחבקי את התקווה בשתי ידיים...

לבשה.

 

[התקווה שבתוכי]

תודה

הדבר שבאמת באמת עוזר להתמודד עם כל סוג של מחשבה או רגש זה הידיעה הבסיסית שכמו שהם הגיעו כך הם יתחלפו במשהו אחר. אני לא מנסה להאחז בשום ״סוג״ של מחשבה/רגש, גם לא ב״טובים״. לדברים הללו יש את הטבע שלהם, וממש כמו גלים בים הם מגיעים והולכים. הרעיון זה לדעת לתאר אותם (איפה מרגישים, טעם, ריח, צבע, מחשבה מפורטת עד הסוף) מבלי לשפוט את זה ואת עצמנו. השלב הבא זה פשוט לקבל שכרגע אני מרגישה/חושבת ככה וגם זה יחלוף. כמובן שישנן טכניקות שונות לעשות את זה, משפטי עידוד עצמי (כבר הרגשתי ככה והצלחתי להתמודד למשל) וכדומה.
אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, לקבל את הדברים הלא טובים כמו הטובים, ולא לרצות להחזיק כמה שיותר בטובים. העניין הוא שברגע שמתארים ללא שיפוטיות מבינים שאין דבר כזה רגש ״לא טוב״ או ״טוב״. רגש הוא רגש, מרגישים אותו על מנת שנדע מה אנחנו צריכים לעשות. הרגש מכוון אותנו לפעולה הנכונה לנו באותו רגע מבלי להלחם בו.
פגיעה עצמית למשל זה מלחמה ברגש, זו הדרך שלנו לא להרגיש עצב, ייאוש, תסכול. אם אני מבינה שאני מיואשת, כמו עכשיו, אני מבינה שאני צריכה פסק זמן מהעולם (זה גם די נכפה עלי) בשביל לצבור כוחות להמשיך להתמודד.
אני ממש מקווה שאני מובנת. זו התיאוריה של הdbt על רגל אחת, אבל ממש על רגל אחת...

 

[levshavur]

לתקווה שבתוכי

שלום לך
אני עשיתי את הDBT אבל אני לא זוכרת שדיברו על זה אבלן אוליי פיספסתי משהו כי הצטרפתי לקבוצה לא מההתחלה.
לבשה.

 

[התקווה שבתוכי]

זה המהות של הטיפול

ה״עצור לרגע״ והתיאור ללא שיפוטיות.
הקבלה השלמה של מה שקורה עכשיו מבלי להלחם בכאב.
אלו הם המרכיבים של הטיפול, החל מהקשיבות דרך עמידות במצוקה, ויסות רגשי ועד המיומנויות הבין אישיות.
כל יחידה נובעת וממשיכה את קודמתה, אי אפשר להמשיך ללמוד אם לא באמת הבנת את מה שהיה קודם.

אני מאמינה בdbt לחלוטין, הוא הוכיח את עצמו לחלוטין. הדיאלקטיקה הזו נותנת פרספקטיבה שונה על החיים, יותר מאוזנת ומאפשרת. ההבנה הזו שהכל משתנה משניה אחת לשניה, הידיעה שתמיד יש בתוך כל דבר גם את היפוכו, זה מרגיע. מרגיע בתוך הכאב, כי יש בו גם את הידיעה שאכפת לי מספיק ממשהו כדי שיכאב לי, ואני יודעת שיגיע הרגע בו זה יחלוף. אין לי מה להלחם בכאב, אני פשוט צריכה להבין לאן הוא מכוונן אותי מבחינת העשייה,(wise mind).

טוב, אני מרגישה שאני נהפכת ממש למיסיונרית כאן...